לא תקיפה - מלחמה: השמדת מתקני הגרעין של איראן לא תהיה "זבנג וגמרנו"

לוחמי קומנדו הנוחתים אלפי קילומטרים מכאן ומשמידים מתקנים מבוטנים או מפציצים אסטרטגיים שמטילים פצצות אימתניות במשקל טונות בדרכן על מעבה האדמה, כך או כך רעיון התקיפה באיראן שתמנע ממנה נשק גרעיני נראה שהתרחק בשבוע האחרון.

״אני לא ממהר לעשות את זה״, אמר טראמפ על הדיווח בניו יורק טיימס כי ״שם ברקס״ לרעיון של פגיעה במתקנים האיראניים לטובת המסלול הדיפלומטי. גורם ישראלי עלום שם אמר ל״רויטרס״ שישראל לא ירדה מהאופציה הזאת. אך מה אומרת האופציה הזאת? מה יכולה להשיג תקיפה נגד מתקני הגרעין האיראניים, כיצד היא תראה – מה הסיכונים ומה הסיכויים בה.

מסמך שפירסם בחודש מארס החוקר החשוב מייקל אייזנשטט ממכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון משרטט בפירוט את קווי המתאר של השאלות האלה. ייתכן שהמסקנה החשובה ביותר עבור הציבור הישראלי היא ההבנה שלא מדובר ב״זבנג וגמרנו״. המשמעות היא שבמקום לדבר על ״תקיפה באיראן״ יש לדבר על מלחמה עם איראן – עם כל המשמעויות רבות המשקל, הסיכונים הכבדים והאפשרות להתפתחויות לא צפויות במהלכה.

לא כמו עיראק וסוריה

ראשית, בציבור התקבע הדימוי של תקיפת הכורים בעיראק וסוריה – שם הצליחה ישראל בשתי תקיפות מדויקות וחד פעמיות להביא בסופו של דבר, וברבות הימים, למנוע נשק מהמשטרים של סאדאם ואסד.

זה לא המקרה האיראני, קודם כל בגלל סיבה יסודית אחת: הכורים הללו היו חלק משיטה אחרת לפיתוח נשק גרעיני, מה שמכונה "מסלול הפלוטוניום". תוכנית הגרעין האיראנית, ברובה נקשרת למסלול העשרת האורניום שלה. (הגם שגם בהקשר הפלוטוניום, איראן לא חסרת אונים).

"זה לא סוריה וזה לא עיראק", מסביר דני סיטרינוביץ', עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ולשעבר ראש ענף איראן בחטיבת המחקר של אמ"ן. "אלה תוכניות שונות לחלוטין. בסוריה ועיראק התוכניות היו מרוכזות במקום אחד, והידע היה מיובא מבחוץ. לעומת זאת, באיראן יש תוכנית רחבה, מוגנת, והידע הוא ידע איראני משמעותי עמוק - ידע שאתה לא יכול למחוק״.

סיטרינוביץ' מוסיף: "האיראנים היום שולטים מהכרייה עד ההעשרה. כדי להשיג אותם אחורה, אתה צריך לפגוע בהרבה מרכיבים. זה לא אירוע חד פעמי, זה חזרתיות, ובוודאי תהיה תגובה איראנית משמעותית לתקיפה הזאת. האיראנים לא יאמצו ויגידו 'אח, תקפו אותנו, בוא נלך להסכם אחר'. זו ציפור הנפש של המשטר, אין דבר כזה תקיפה מוגבלת – זו מלחמה״.

תקיפה - רק התחלה

במסמך שלו, מדגיש אייזנשטט כי "מערכה ארוכה נדרשת משום שמתקנים מרכזיים הקשורים לתוכנית הגרעין של איראן ממוקמים ביותר מחצי תריסר אתרים. חלק מאלה מבוצרים וקבורים (מתחת לאדמה), וייתכן שלא ניתן להשמיד את כולם; לכן סביר שיכולת שיורית תשרוד את התקיפה".

בשל כך, תקיפה צבאית תהיה רק ההתחלה של מערכה ארוכה יותר שתשלב פעולות חשאיות, דיפלומטיה וצעדים כלכליים. אייזנשטט מציין כי "בעקבות תקיפה, איראן כנראה תנסה לבנות מחדש, אולי תסתיר מתקני צנטריפוגות קטנים וחשאיים בתוך אזורים אזרחיים...״, לכן יהיה צורך בפעולות חשאיות ובתקיפות צבאיות נוספות בחודשים ובשנים שלאחר התקיפה הראשונית.

אך מה יכול להשתבש? אייזנשטט מזהיר מפני מספר תרחישים מדאיגים, ביניהם "לכידה של אנשי צבא ישראליים ואולי אמריקניים במהלך תקיפה מונעת", או מעצר המוני של יהודים איראניים ובעלי אזרחות כפולה, שעלולים להוביל למשבר שבויים חדש. בנוסף, איראן עלולה להגיב בהסלמה אזורית רחבה, להגביר מאמצי טרור ולשבש את יצוא הנפט מהמפרץ.

איום צבאי אמין

אך מה ניתן להשיג בתרחיש הטוב ביותר? אייזנשטט מציין כי "מודיעין מעולה, חימוש מדויק וגישות מבצעיות יצירתיות עשויים לאפשר לגרום נזק גדול הרבה יותר למתקנים הגרעיניים של איראן ולמתקנים התעשייתיים-צבאיים הנלווים". חשוב מכך, הוא מדגיש כי קיים כעת "חלון הזדמנויות לתקיפה" בעקבות המהלומות שהנחיתה ישראל על איראן ובעלי בריתה. ״ייתכן שהזדמנות עולה עתה על סיכון כשמדובר בפעולה מונעת נגד תוכנית הגרעין של איראן," הוא כותב.

עם זאת, אייזנשטט מסייג: "בעוד ששיעורי פגיעה כאלה יוצאי דופן לפי סטנדרטים היסטוריים, תוצאות דומות נגד מלאי האורניום המועשר של איראן - כיום בסביבות חומר לעשרים פצצות - עלולות להשאיר חומר בקיע מספיק לשתיים או שלוש פצצות״. במצב הזה, לאחר שהיא פגועה וחבולה, המשטר יכול לזנוח את הזהירות שנקט בה – ולפרוץ לפצצה.

האם תקיפה עשויה להוביל לשינוי משטר באיראן? אייזנשטט מציין כי "תבוסה צבאית לעתים קרובות מבשרת שינוי פוליטי במזרח התיכון המודרני", כפי שקרה בסוריה ב-2024 בעקבות המהלומות שספג חיזבאללה. "לכן ייתכן שתקיפה צבאית על איראן עשויה לעורר מהומות נרחבות או התקוממות עממית — במיוחד אם מטרות הנהגה יופצצו". עם זאת, הוא מזהיר כי אין לבסס מדיניות על אפשרות לא ודאית זו.

אחד מהצעדים שאיראן עשויה לנקוט בו הוא שיבוש הספקת הנפט על ידי חסימת מצרי הורמוז או פגיעה בתשתיות במדינות שונות. חשיבות דיפלומטיית הנפט מקבלת כאן משנה תוקף, כשאייזנשטט מעלה את האפשרות של פנייה אמריקנית לסעודיה להגביר את תפוקתה כדי להתמודד עם האיום הזה. אך כאן, נכנסות כמה התפתחויות שמשפיעות על הסוגיה, בעיקרן התחממות היחסים בין ריאד לטהרן והתמיכה של מדינות האזור במהלך הדיפלומטי.

לפי הדיווח ב"ניו יורק טיימס", בשתי התוכניות ששקלו בישראל – הייתה נדרשת מעורבות אמריקנית עמוקה ושיתוף פעולה צמוד. סיטרינוביץ' מדגיש בהקשר זה: "איום צבאי אמין הוא בראש ובראשונה של האמריקנים, לא של ישראל. חלק מהסיבות שהאיראנים הולכים לתהליך עם האמריקנים, כולל פגישות ישירות, היא תוצאה ישירה של חולשתם והנוכחות האמריקנית חסרת התקדים במפרץ. נדמה כי האיראנים הרבה פחות מתרגשים מהאיום הישראלי הישיר כאשר הוא לא מלווה בגיבוי אמריקני".

האם קיימת אפשרות להסכם טוב יותר מאשר תקיפה? סיטרינוביץ' מאמין שכן: "אפשר להגיע להסכם שמחזיק את איראן שנה וחצי אחורה". להערכתו, האיראנים יקיימו הסכם כזה "כי בסופו של דבר יש להם אינטרס עמוק בהקלה כלכלית, ויש פיקוח והם יודעים מה הפיקוח. הוא גם מתריע וגם מרתיע". הוא מדגיש שהסכם טוב צריך לכלול "הגבלת רמת ההעשרה ל-3.67%, הגבלת כמות האורניום המועשר, ללא תאריך תפוגה, הוצאת כל החומר המועשר הקיים היום, וטיפול בצנטריפוגות המתקדמות". הסכנה היא, הוא מוסיף, כי האמריקנים יבקשו להשיג הסכם לשם הסכם - גם מבלי שפרטיו מבטיחים את ההישג הנדרש.

תקיפה של ישראל לבד, אם כן, נושאת בחובה סיכונים גדולים, כאלה שתנקוט, ככל הנראה, רק אם תהיה בגבה אל הקיר. האם זה יקרה? התייחסות של אייזנשטט להבדלי האופי בין האמריקנים לישראלים אולי שופכת אור על העתיד. "אמריקנים זהירים," הוא כותב, "אומרים לעיתים קרובות - במילותיו של הגנרל דיוויד פטראוס - 'תגיד לי איך זה נגמר'. ישראלים, לעומת זאת, הרגילים להתגבר על סיכויים נמוכים, מאמינים — לפי דוד בן-גוריון — ש'בישראל, כדי להיות ריאליסט, אתה צריך להאמין בניסים׳".