טראמפ הציב אולטימטום לאיראן: יש להגיע להסכם גרעין תוך שישה שבועות | פרשנות

שאלת הגרעין האיראני עמדה במרכז פגישה בהולה שהתקיימה הערב (שני) בבית הלבן בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה נתניהו. הזמן בסוגיה זו דוחק, שכן מועד תפוגתו של הסכם הגרעין עם איראן מ-2015 הוא אוקטובר 2018 (למרות שטראמפ פרש ממנו הוא נותר בתוקפו), ואז יתאפשר לאיראן להשלים את דהירתה לעבר הפצצה ללא כל מגבלה. גם בשנים האחרונות הפרה איראן באופן מהותי את ההסכם, במיוחד בזיקה להיקף העשרת הפלוטוניום בכוריה, אך נמנעה מלחצות את נקודת האל-חזור בדרכה לגרעין.

למרות ההבדלים בדגשים, לא קיים הבדל יסודי בין הגישה האמריקנית לישראלית, אם כי טראמפ שואף למצות את האופציה המדינית לפני מימוש האולטימטום שהציב לאיראן להגיע להסכם תוך 6 שבועות. כך ניתן לראות גם בגישה למכלול זה סוג של פיצוי לישראל בדמות מחויבות לשיתוף פעולה צבאי ופריסת ביטחון והגנה עליה אם וכאשר יוחלט על מהלך התקפי.

הפגישה בין המנהיגים נערכה באופן בהול ומאולתר. הזרז הישיר לקיומה הייתה פנייתו של ראש הממשלה לנשיא, שיפחית או יפטור את ישראל לחלוטין מתשלום המכס (בהיקף של 17%), שהוטל עליה כחלק ממדיניות המכסים החדשה והדרקונית, שגרמה לזעזוע טקטוני וטלטלה עזה בשווקים העולמיים. טראמפ מצדו הציע לנתניהו שיגיע לבירה האמריקנית באופן מיידי כדי לדון על כך, אך הוסיף לסדר היום גם סוגיות נוספות, שבמרכזן איום הגרעין האיראני והטיפול בחטופים, הנמקים עדיין במנהרות האופל של חמאס בעזה.

בניגוד למאמציו הנמרצים של הממשל לקדם עיסקה, ולו גם חלקית, בראשית דרכו, התקבל לאחרונה הרושם, שגורלם של החטופים, השלוב ושזור בהסכם הפסקת אש וסיום הלוחמה, הלך והתרחק ממוקד הקשב האמריקני. על רקע זה, יש לראות בפגישה נסיון מחודש, לפחות מצדו של הבית הלבן, לשבור את הקרח ולהביא לפריצת הדרך המיוחלת.

בדיוק בנקודה זו טמון הפוטנציאל למחלוקת בין וושינגטון לירושלים. לנתניהו, והוא הוכיח זאת שוב ושוב בכל מהלך המלחמה המתמשכת, לא אצה כלל וכלל הדרך לקדם הסכם שיחזיר את כל החטופים (אלא אם כן יקבל חמאס את כל דרישותיו לאחר שיספוג מהלומה צבאית מוחצת ויאבד את שארית כוחו הצבאי ויכולת המשילות שלו), והסיבות לכך ידועות וברורות, ומעוגנות בהקשר פוליטי וקואליציוני.

עבור טראמפ, לעומת זאת, לוח הזמנים הרצוי לעיסקה הולך ומתקצר כעת במהירות, ואת מקומה של ההשלמה עם לוחמה אינסופית תופסת יותר ויותר תחושה של דחיפות. זאת, כתולדה של רגישות ודאגה הולכת וגוברת למצבם המחמיר וסיכויי השרדותם של החטופים, הנמקים במנהרות הסבל והרעב (שביניהם גם ישראלי בעל אזרחות אמריקנית), בד בבד עם מכלול של שיקולים אסטרטגיים עתירי חשיבות.

בטבורו של מכלול זה ניצב ביקורו של הנשיא, כבר בחודש הבא, בסעודיה. מבחינתו של הנשיא ה-47, חיוני עבורו להגיע לריאד כשהסכם לסיום הלוחמה (או לפחות הפסקת אש ממושכת) מצוי בכיסו. שכן, רק אינדיקציה ממשית על התקדמות ממשית בנתיב ייצוב הזירה תאפשר לה לרדת מן הגדר ולהעניק תמיכתה לתהליך דיפלומטי מורכב, העשוי להוביל עם הבשלתו לנורמליזציה ישראלית- סעודית (שפירותיו הכלכליים והמדיניים עבור ארה"ב יהיו משמעותיים).

בראייתו של הבית הלבן, הוא העניק לישראל מרחב תמרון וחופש פעולה צבאי ומדיני בלתי מוגבל בחודשים האחרונים, ולכן- גם אם לא עלה בידה לפסוע בהקדם את הפסיעה האחרונה בדרך למיטוט חמאס- הגיעה העת להשלים עם מעבר למסלול אחר (בהנחה שתקבל מן הפטרון האמריקני ערבויות מוצקות ואור ירוק לחדש את האש במקרה של הפרת ההסכם).

אם זוהי, אכן, תמציתה והגיונה של מפת הדרכים של טראמפ, ניתן לראות בה סוג של "הצעה" שאי אפשר לסרב לה, שתלווה בגזר מתוק של הענקת פטור, מלא או חלקי, ממכת המכסים שנחתה עליה. מבחינתו של טראמפ, יש לפיצוי זה חשיבות נוספת, שכן הוא יעביר מסר כלל עולמי של נכונות לפשרה ולגמישות, וכך ירגיע אולי במידת מה את שוק ההון האמריקני (והגלובלי) ואת המרחב הכלכלי כולו, הלכודים בעיצומו של גל צונאמי.

בשעה שנכתבות שורות אלה, לא ברור עדיין איזה סוג של זיקה תיווצר בין המכלולים השונים שנדונו בפיסגה, ולא ברור גם אם שני הקודקודים הצליחו לגבש הסכמות, או לפחות הבנות זמניות, בכל הקשור לסוגיית הליבה הטעונה ביותר, הלא היא סוגיית שחרור החטופים כחלק מהפסקת אש (קבועה או זמנית), מבלי שהדבר יצמיח משבר בין שתי בעלות הברית.

בעקבות דבריו של הנשיא במסיבת העיתונאים התבררו, לפי שעה, שני היבטים: הראשון, טראמפ אינו מתכוון לנקוט במדיניות של יד קשה כלפי ישראל בסוגיית עזה אלא לנסות ולדחוף אותה להסכים למתווה של הסדר ביניים או עסקה נוספת ברוח וויטקוף, אבל עם מספר גדול יותר של חטופים שישוחררו בה.

הנשיא האמריקני מעריך את המאמצים שמשקיע ראש הממשלה נתניהו לשחרור החטופים ובמקביל קורא לו להסכים לעסקה נוספת, ומזכיר, בנימה נרגשת את המפגשים שקיים עם פדויי השבי שהגיעו למשרד הסגלגל ונראה שהתייחסותו לסוגייה הייתה מלווה באמפתיה כן לקדם פיתרון.

לגבי ההיבט השני, הסוגייה האיראנית, הסתמנו דגשים שונים בדבריהם של נתניהו וטראמפ. בעוד שנתניהו התמקד בצורך למנוע מאיראן נשק גרעיני בכל מחיר, דבריו של הנשיא היו מפויסים קצת יותר כלפי טהרן, והוא חזר והדגיש את החשיבות שבמיצוי האפיק הדיפלומטי שעומד להיות מושק בסוף השבוע ואת תקוותו שהוא אכן יישא פרי חרף חילוקי הדעות העמוקים שבין וושינגטון לטהראן.