הנכונות המהירה של ישראל לסיוע למרוקו מלמד על היחסים ההדוקים בין המדינות

שליחתה של משלחת הסיוע הישראלית למרוקו כדי לסייע בהתמודדות עם תוצאות רעידת האדמה שפקדה את המדינה, זאת עוד לפני ששלטונות מרוקו הגישו בקשה רשמית לעזרה, מלמדת עד כמה חמים הקשרים הנוכחיים בין המדינות.

לקשרים החמים האלו יש היסטוריה עתיקה שמגיעה עוד לתקופה של היישוב היהודי לפני קום המדינה. המרוקאים העלימו עין מפעילי עלייה והיו בקשר עם היישוב בארץ ועם מדינת ישראל בראשיתה, ועם הזמן הקשרים בין המדינות התחזקו. חוזק הקשרים התבטא בהענקת סיוע מודיעיני וצבאי ישראלי למרוקו - למשל, הסיוע של המוסד לחטיפתו של איש האופוזיציה המרוקאי בן ברכה והוצאתו להורג.

בהמשך היו ביקורים חצי־חשאיים של רבין ופרס במרוקו, וכן גם בראיון המאוד חריג שנתן חסן השני מלך מרוקו לערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית (בתקופה שהיה בארץ ערוץ אחד). הראיון הזה היה מאוד חריג כיוון שלא היו מנהיגים ערבים נוספים שבכלל שוחחו או התראיינו לכלי תקשורת ישראליים. הקשר החם הזה נמשך גם בפתיחת משרד אינטרסים ישראלי במרוקו, אך הוא נפסק עם עלייתו של אריאל שרון להר הבית.

היה אז לחץ כבד מאוד של העולם הערבי על בנו של המלך חסן, המלך מוחמד השישי, והוא אכן הכניס את היחסים עם ישראל להקפאה עמוקה. יש לציין כי גם בתקופה הזו של ההקפאה היו יחסים בין המדינות, וישראל סייעה למרוקו בתחום החקלאות וכן במאבק שלה בתנועת הפוליסריו שנתמכה על ידי לוב.

היחסים בין המדינות התחממו שוב בהסכם המשולש בין ארה"ב, מרוקו וישראל, הסכם שהיה נספח להסכמי אברהם. הרווח המרוקאי הגדול מההסכם הזה היה ההכרה של ישראל ושל ממשל טראמפ בכך שסהרה המערבית היא חלק ממרוקו. הנקודה הזו של סהרה המערבית היא קונצנזוס של ממש במרוקו, ומבחינת המרוקאים, מטרת ההסכם עם ישראל, בין השאר, היא יצירת קשרים עם ארה"ב כדי שזו גם תכיר בריבונות המרוקאית על אזור זה. חשוב לציין שטראמפ אכן הכיר בו, אבל לא ברור מה עמדת הממשל הדמוקרטי היום בסוגיה הזו.

כך או כך, בניגוד למדינות ערביות אחרות באזור, כמו מצרים, שיחסיהן עם ישראל קרים מאוד, וחוץ מהמשטר - הציבור מאוד עוין את ישראל, במרוקו המציאות היא אחרת. אנשי האקדמיה, התקשורת וכן גם הציבור הפשוט במדינה מדברים בנוסטלגיה רבה על השהות של היהודים במדינה ומתגאים בהיסטוריה הארוכה המשותפת. ביטוי לחום הזה הוא העובדה שכל ילד בחינוך הממלכתי במדינה חייב ללמוד על ההיסטוריה היהודית במדינה. זאת, עקב סעיף לחוקה שהוסיף המלך מוחמד השישי שבו הוא מכיר גם בהיסטוריה של היהודים וגם בהיסטוריה של ה"אמאזיג'ים" (תושבי מרוקו העתיקים) כחלק מההיסטוריה של המדינה.

כמובן, צריך להבין שההתרפקות על ההיסטוריה של היהודים במדינה היא דרך של קבוצות גדולות במרוקו לבטא את השאיפה ליתר פלורליזם במדינה, שבמסגרתו גם ל"אמאזיג'ים" וגם לקבוצות אתניות אחרות יש מקום וחלק בחיים הפוליטיים והמדיניים. צריך להבין כאן שמאז האביב הערבי, המלך מוחמד השישי הוביל שלוש רפורמות גדולות, שבין השאר שיפרו מאוד את מעמדן של הנשים וכן את מעמד ה"אמאזיג'ים". חלק מהשיפור הזה הוא גם בכך שקבוצות שהיו מדוכאות בעבר מקבלות היום את חלקן בפוליטיקה הפנים־מרוקאית.

עכשיו, כדי לדבר על הרצון הזה, על התנועה לכיוון מהסוג הזה, מדברים על הסנטימנט היהודי. הסנטימנט הזה הוא דבר שקל לדבר עליו כי אין לו שום משמעות אמיתית. כיום אין יהודים במרוקו, יש רק כ־2,000 נפש, וגם בעבר כשהיו יהודים כמעט שלא היתה להם השפעה. מבחינה זו, הדיבור על היהודים הוא פשוט שם קוד להבעת רצון להמשך הקו הנוכחי של השלטון ולהמשך הרפורמות במדינה.כך או כך, אם נחזור לסיוע הישראלי כרגע למרוקו - הרי שמעבר לכל הסיוע המיידי בחילוץ וברפואה, צריך יהיה לחשוב גם על טווח קצת יותר ארוך שבו תהיה דרך למצוא סיוע כלכלי למדינה. הסיבה היא שהבתים שהתמוטטו כעת באסון הגדול של רעידת האדמה הם בתים ישנים שהציבור העני במדינה מתגורר בהם. ואם לא תהיה דרך לסייע לציבור הזה, הרי שעלולים להתגלע מתחים קשים מאוד בין המעמדות השונים במדינה הרגישה הזו.

פרופ' אנדרה לוי הוא אנתרופולוג באוניברסיטת בן־גוריון וחוקר הקהילה היהודית במרוקו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו