בבוקר האחרון שלי במרקש, הצטרפתי לקבוצה שנסעה לפגוש כיתת ילדים חירשים בבית הספר היסודי במרכז העיר. רק כשנכנסנו לכיתה הבחנתי ששכחתי את התיק שלי במונית. המחשב הנייד, הדרכון, הארנק. עשר בבוקר, שולי העיר המדברית המונה כמיליון נפש. התרגשתי מדברי ההסבר של המחנכת, רציתי לכתוב, ובבואי לשלוף את המחשב מהתיק שלא נמצא על כתפי - קלטתי שלמעשה באתי בידיים ריקות.
זה נוח כשרוצים לדבר בשפת הסימנים, אבל אני עוד לא שם. הצוות המקומי לא נלחץ, ואמר שאם לא יעלו למונית תיירים - הנהג יחזור מהר. מנהל בית הספר, המאבטח ואחת המשתתפות בקבוצה, יצאו לחכות על יד השער. בתוך רבע שעה חזר הנהג, אוחז במכשיר נוקיה מהסוג שהיה גם לי בכיתה י"ב, ובידו התיק עם כל המיטלטלים שהותרתי בו, אחד לאחד. הודיתי לו בהתרגשות והצוות הבהיר לי שלא אעז לשלם לו בעד האנושיות הבסיסית, כי זה מעליב: "נהגים במרוקו בחיים לא ייגעו במשהו שלא שייך להם".
סיומת הגיונית למסע שבו הכל היה בלתי צפוי
מרקש 2022 מזכירה את חיפה בשנות ה־80, ובית הספר מעוצב בהתאם. כמה שזה יפה. הכיתה מקושטת במגזרות נייר שעליהן טרחו הילדים, שלא שומרים את כישרונות המוטוריקה העדינה לסוכות. תמונה ענקית של המלך מעל הלוח שנועד לגירים בלבד. 20 תלמידים בני 8 עד 10, מחנכת שמספרת כיצד נולד לה ילד חרש לפני 30 שנה ורק אחרי שבע שנים הבינה שאם לא תקים עבורו מסגרת - לא יהיה לו היכן ללמוד. הילדים מקבלים את פנינו בנחת, בחיוך, והמחנכת מסבירה שהם רגילים למשלחות, כאלה מגיעות מכל העולם.
יושבי החדר מתחלקים לשניים: המוגבלים - אלא ששומעים, והלא מוגבלים - אלה שיש להם דרך לתקשר בשפה חוצת תרבויות ולשון, ללא הבדלי דת, מין גזע, פרופגנדה וסטיגמות. ברור מי מקנא במי. המחנכת מעמידה את האורחים מול הכיתה, ומדגימה בשידור חי כיצד נוצרת שפה: התלמידים מביטים עלינו ונותנים בנו סימנים. לאחד נקודת חן ליד הגבה, התלמיד נוגע בשולי הגבה של עצמו וזה הופך להיות סימן ההיכר - כלומר שמו של הבחור החדש, בשפת הסימנים; לעמית מהמשלחת יש שיער גולש עד הכתפיים והתלמיד מסמן בתנועה זריזה קו שיער עד הכתפיים וברור שזאת עמית; בהתחלה, כשמגיעים אל אלעד הוא מסמן להם בצחוק כרס, יעני שהוא שמן.
כולנו צוחקים כי מרגע שהתחיל הסימון בשפת הסימנים - הסתכלנו על עצמנו וראינו רק את הפגמים: צלקות, השמנה, רישול. התלמידים לא שמעו את הקולות הפנימיים שלנו, חינכו אותם להסתכל אחרת. השם שלי בשפת הסימנים היה סימון קל בתנוך, הכי בלטו להם אצלי העגילים. בחודש שעבר הגיעה משלחת של אנשי חינוך בריטים, מספרת המורה. מעניין אם גם שם התפעלו מהנימוס של כיתת החירשים או שהאנגלים קיבלו את זה כמובן מאליו.
בחזרה לבית אבא
הגעתי למרקש בהזמנת עמותת "ישראליז", שביוזמתה נבחרו בקפידה 20 צעירים ישראלים ו־20 צעירים מרוקאים, כדי לכונן ביחד מיזמים חברתיים. הסכמי אברהם הדליקו אותם, ויחד עם "כולנא" מרוקו, משרד החוץ, שותפויות אדמונד דה־רוטשילד, ארגון מימונה וקונצרט ביחד למען ישראל - נטוו קשרים שאפשרו הקמת תשתית להיכרות, שתוליד פרויקטים משותפים. אחרי שבוע אינטנסיבי עם יזמים בני 35-25, אפשר לומר שלפעמים המיזמים הם רק תירוץ לבנות גשר אנושי איתן.
המיזם שהביא אותנו לפגוש תלמידים כבדי שמיעה, למשל, הוא פרי המפגשים האלה, שנערכים כבר ארבעה חודשים בזום ורק עכשיו פנים אל פנים.
"במפגש הראשון חיפשנו נושא למיזם וכולם העלו נושאים הקרובים אל ליבם", מספר אלעד קקון ממושב מישר, שאביו יליד מרוקו. "אבי חירש, גדל באסווארה. הוא לא הרבה לדבר איתנו על הילדות אבל ידענו שלגדול כאן היה קשה מאוד. כשעלה לארץ עם הוריו, מעבר לציונות הם רצו להעניק לו כלים נורמליים להתמודד עם החירשות. ופתאום במפגש הזום הראשון, כאשר כולם העלו רעיונות ואומאיימה סיפרה שהקימה במרקש בית קפה ייחודי שבו מדברים בשפת הסימנים, זיהיתי אצלה את התשוקה לקדם את נושא כבדי השמיעה ואת המודעות לשפת הסימנים שאני מכיר מהבית".
אומאיימה מיהג'יר: "אני לא מכירה את זה מהבית, פשוט ראיתי לפני כמה שנים זוג הולך ברחוב ומדבר בשפת הסימנים, שמחים וצוחקים. זה הקסים אותי. ביקשתי שילמדו אותי את השפה וכך היה. בשיעורים פגשתי נשים צעירות שהתמחו בקונדיטוריה ולא הצליחו למצוא עבודה. באותה תקופה ניהלתי עמותת סיוע ונודע לי על תרומה גדולה ל'מרכז לתרבות ושפות'. הצעתי להם לפתוח קפיטריה ייחודית, בעזרת שתי נשים שיש להן תרבות ושפה מיוחדת. זה עובד מצוין".
מראש הצטרפת למיזם כדי להתמקד בכיוון הזה?
אלעד: "לא, זה התגלגל בטבעיות. מבחינתי זאת עבודת מחקר שאיני יודע כיצד תסתיים. מרגע ששמעתי על הסכמי השלום רציתי שאבא שלי יחזור למרוקו, יבוא בחופשיות לארץ הולדתו ויוכל גם לפגוש חברי ילדות. כשביקרנו בבית הקפה שאומאיימה הקימה, ערכנו איתו שיחת וידאו והוא דיבר עם חברותיה באמצעות שפת הסימנים. זה היה מרגש".
השעות הראשונות במרקש התאפיינו בחיפוש המשותף. מעגלים של חיבור בין פנים לשמות, להבנה שיש כמה דוברי ערבית בקבוצה הישראלית ודובר עברית אחד בקבוצה המרוקאית (חצי יהודי, בני דודים באשקלון). ביום השני לקח אותנו קובי יפרח, דימונאי שחזר לשורשים והקים במרקש את סניף "כולנא" המשגשג וגם משפחה משלו, לסיור בכפר אקריש שלמרגלות הרי האטלס. באולם קטן פגשנו קבוצה מרוקאית שלא נכללה בפרויקט אבל מתעניינת. על תה ופיסטוקים ירוקי־עד הבנתי מדוע. "אני מפרידה בין יהדות לבין ציונות", הסבירה לי חאפסה, צעירה בת 22 שקטעה באבחה את האידיליה, "הפלשתינים בישראל הם האחים שלי. והציונות הפכה את היהדות לפוליטיקה"
אז אם תצטרפי לפרויקט כזה לא תבואי לישראל?
"כל עוד יש כיבוש, לא אבוא לישראל. היחסים שלי עם יהודים במרוקו יכולים להיות טובים. יש לי שכנים יהודים. אבל כשהם בישראל, במדינה ששולטת בירושלים, זה ציונות, ולא אשתף פעולה עם הציונות". אחר כך הסבירה שלא ידעה בדיוק לאן היא מגיעה, שחברה שלה שמעה על המפגש ושכנעה אותה לבוא, אבל כנראה זה יתאים לחברה ולא לה. אולי בשנה הבאה.
אמביציה בתנופה
המרוקאים שמשתתפים השנה בפרויקט יגיעו בעוד חודשיים לביקור גומלין בישראל. אחת הקבוצות המגובשות, שהפרויקט שלה כבר מתוכנן לפרטיו ומוכן להנעה, מעלה על נס את האמנות כגשר לחיבור בין ישראל למרוקו. בין יזמי הקבוצה ניתן למצוא את איימן שיראגי (36) המתגורר בבוזניקה - עיירה בין קזבלנקה לרבאט. "במרוקו יש אנשים שלא אוהבים את המפגשים האלה, כי יש להם סימפטיה לפלשתינים", הוא אומר, "האידיאולוגיה הדתית מכריעה אותם. אבל יש גם הרבה מרוקאים פטריוטים שמאמינים שהאינטרסים של מרוקו קודמים לבעיה הפלשתינית. אלה תומכים בהסכמי אברהם".
איימן הוא יועץ תקשורת עצמאי, לבוש כמו פריזאי מצוי, ואת עיקר התמיכה שלו בהסכמי אברהם, כמו גם את עיקר העניין שלו במפגש עם ישראלים ובפרויקט, הוא תולה בהיבט העסקי: "כלכלה פותרת קונפליקטים".
אבל אתה יודע שעלולות לפרוץ מלחמות שבהן לא נהיה באותו צד.
"בזכות ההסכמים יש סיכוי שבאיזשהו אופן כן נהיה באותו צד. ברגע שיש ניירות של שיתוף פעולה בתחומים מסוימים, יש אינטרסים משותפים ועם הזמן הם יגברו על אינטרס המלחמות. עד עכשיו הכל היה שביר. מעכשיו זה אחרת, גם אם לא מסכימים על הכל".
הנשיא לשעבר טראמפ ורה"מ לשעבר נתניהו כוננו את ההסכמות, אבל ירדו מעל במת ההיסטוריה.
"עצוב שלא מודים להם ולא מעריכים אותם מספיק. הם שינו את העולם לטובה. אצלנו המלך נמצא, ואנחנו סומכים עליו, אני סומך גם על המנהיגים החדשים אצלכם. השלום הזה אינו רק מנדט של פוליטיקאים, זאת תנועה של אנשים שלקחו את האמביציה שהניעו המנהיגים והמשיכו אותה הלאה. זה תהליך".
אילו תגובות קיבלת במשלחת הזאת?
"אנשים לא אהבו את זה שאני משתף פעולה עם ארגונים ישראליים ונותן לגיטימציה, אבל זאת דעה שמבוססת על פערים דתיים והיסטוריים, הם מסתכלים על העבר ולא על העתיד. מי שנמצא במדיה החברתית יודע שהעתיד נמצא בשיתופי הפעולה האלה. לפי הרשתות אגב, בערך חמישים אחוז מהאזרחים בעד".
אחד מרגעי השיא של המסע היה שבת. מי שהזדמן במקרה למסעדת המלון וראה שולחנות ערוכים לא יכול היה לנחש מי ישראלי־מרוקאי, מי ישראלי־אשכנזי, מי מרוקאי שנראה ישראלי־אשכנזי. יהודים ומוסלמים זרמו בכיף עם כיפות לבנות מבריקות ועם קידוש. טענות להדתה לא נשמעו במרחב.
"שרנו שירי שבת מרוקאיים, הם הכירו את כל המנגינות כי זה מבוסס על לחנים מקומיים", מסביר יאיר טולדנו, סטודנט למשפטים ועובד באגף הביקורת במשרד הכלכלה, שנולד בפריז, גדל ברעננה ומתגורר בירושלים. אביו יליד מקנס. "שרנו 'אעופה אשכונה', זה פיוט של רבי אבוחצירא, ונוצר מיקס של פיוטים עם שירי עם מרוקאיים ואווירה מחשמלת. הם שרו מהלב ולא צריך ביט כי זה היה מעצמו, והכפיים והרקיעות ברגליים. ואכלנו קוסקוס שכולם מכירים כל כך טוב, והאוכל שעל השולחן הרגיש טבעי לכולם, בלי צורך לגשר על פערי חך. כשהייתי בארה"ב ההמבורגר היה יבש והקולה היתה מתוקה, ופה הכל היה מוכר לכל הישראלים, לא רק לי. בליל שבת יצאנו לבר ורקדנו עם הכיפה עד 4 בבוקר".
בארץ זה לא יכול לקרות?
"לא. וזו אחת הסיבות שרציתי לקחת חלק בפרויקט הזה. יש לחברה המרוקאית מסר של מסורתיות, הכלה וסובלנות, שבחברה הישראלית הולך לאיבוד. אני מרקע דתי־לאומי שנמשך להגדרות, תמיד היה צריך להיות דתי כזה או אחר, ובמרוקו כמו שאני הכרתי כילד היו מקפידים פחות או יותר, אבל כולם הרגישו נוח בבית הכנסת. זה גם המסר של 'כולנא' ואני מאוד מחובר לזה. רציתי לראות ממקור ראשון ולא התבדיתי".
הג'ר אקרוואש ממרקש חווה את מרוקו כמקום קשוח מבחינה דתית, ואת המשלחת מישראל כצוהר של אוויר בתוך הסגר. היא בת 29. לאחר שהיתה מאורסת לרופא מקומי בלחץ המשפחה, התחמקה מהנישואים - והקימה עמותה לחיזוק מנהיגות נשית במרוקו והכוונה לעצמאות כלכלית.
"מרוקו התקדמה, כבר אפשר ללבוש שמלות ולא חיג'אב, אבל עדיין המטרה הדתית כאן היא להתחתן, ללדת ולהישאר בבית. אני לא מכווינה את עצמי בכלל לנישואים, או לאהבה. היו לנו הרבה דיונים על זה, כי זה משהו דומה בין מרוקו לישראל, זו תרבות של 'את צריכה להתחתן וללדת, ככה זה בחיים', וכשזה המסר קל לטעות ולהתחתן רק כדי לרצות את החברה. עלולים להפוך את זה למטרה. היה מעניין לראות שיותר ישראלים נשואים במשלחת הזאת מאשר מרוקאים".
למה לא עשית פרויקט חברתי על זה?
"זאת מהפכה גדולה מדי, לשנות אמונה של אחרים ביחס לנישואים ומשפחה".
פה זה לא אירופה
בשבת יצאנו מהמלון להליכה של שעה עד לבית הכנסת "אל־עזאמה" ב"מלאח" של מרקש. שני מאבטחים ליוו אותנו ברחובות שלפעמים נראו כמו בוורלי הילס ולפעמים הריחו כמו השוק בחברון. חבורה של 30 איש שמתהלכת לאט, חלק עם כיפות, חלק עם סלולרי, שתי עגלות עם תינוקות. לבנים, שחורים, מוסלמים, יהודים. צחוקים. שבת בבוקר בדרך לתפילה. תחושה של שגרה.
חלק ניסו להשוות את מבטי המקומיים לאלה שחוו במסעות השורשים למזרח אירופה או למבטים במסעות לפולין, ולא מצאו נקודות השוואה. אולי כי לכאן הגרמנים לא הגיעו, אולי כי מזרח אירופה מלאה ברכוש היהודי הגנוב ואולי כי זה פשוט אחרת.
שוטרים שהצטופפו מחוץ לבית הכנסת העתיק כל זמן התפילה הבהירו שיהודים הם פוטנציאל נפיץ בכל מקום. אבל כאן התחושה היא שלאף אחד אין רצון לממש.
לתפילה הגיעו גם אנשי קהילות יהודיות מצרפת שעשו את השבת במרקש, וגם ישראלים שבדיוק עשו טיול שורשים, ולכולם חיכה קידוש ענק עם תבשילי מוח, לשון, דגים, ריבות חצילים וחבושים שרואים במימונה ובסרטי נשיונל ג'יאוגרפיק של אשכנזים, פיצות טונה בסגנון פריקסה חופשי, ועוד.
אחרי האוכל נערך לימוד משותף של הקבוצה, אף אחד לא הבריז, ומי שהסתכל מהמרפסת אל החצר הפנימית של בית הכנסת לא יכול היה לספר מי שייך לאן.
הכותבת היתה אורחת עמותת "ישראליז"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו