מה הקשר בין האורניום האיראני לבין הפסולת בבית שלנו? שניהם נעלמו לבינתיים, אבל בשבועות האחרונים הופיעו שוב ושוב במודעות שלי – האחד בחדשות, השני בפח המטבח. אולם בעוד האורניום נותר מתחבא באתרים המרוחקים אלפי קילומטרים, הפסולת שלנו הגבירה נוכחות: משקית אשפה שבועית אחת עליתי לשלוש שקיות בשבוע, לא כולל פסולת למיחזור ומשלוחי קניות רגשיות שכנראה יגיעו מאוחר יותר לפח.
אז עכשיו כשהמלחמה באיראן הסתיימה, אפשר לדבר על היבטים נוספים שלה: ההיצמדות לבית ולממ"ד. במלחמה האחרונה, כמו בקורונה ומשברים אחרים, ראינו ברשתות עדויות על פחים גולשים - אבל האם זו אכן תופעה? האם מלחמה או מצב משברי אחר באמת גורמים לנו לייצר יותר פסולת?
לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, אדם ישראלי מייצר בממוצע כ-1.8 ק"ג פסולת ביום, כלומר כ-620–650 ק"ג בשנה. הנתונים האלה מתייחסים לפסולת עירונית שמפונה על ידי הרשויות המקומיות ולא כוללים פסולת בניין, תעשייתית או חקלאית.
אלא שהנתונים הללו מעורפלים למדי ואינם מבוססים על מדידה ישירה של כמות הפסולת שאותו "ישראלי" מייצר, והיכן היא מיוצרת: החישוב מתבצע על ידי חלוקה של כלל הפסולת שנשקלת באתרי הפסולת ומחולקת במספר התושבים, כשהוא כולל גם את הפסולת של עסקים, משרדים, מסעדות ומרכזי קניות, ואפילו אתרי טבע ותיירות.
החישוב הזה פותח פתח לשאלות רבות: האם אדם שגר בעיר קטנה מייצר פחות פסולת ממי שגר בעיר גדולה? האם מי שמגיע לעיר הגדולה רק לעבוד מייצר את אותה כמות פסולת כמו תושב קבוע? כמה פסולת מייצרים משקי בית וכמה מייצרים עסקים ומוסדות ציבור? הנתונים הקיימים אינם מספקים תשובות לשאלות אלו.
נהוג לתאר את תושבי תל-אביב ככאלו שמייצרים יותר פסולת מהממוצע הארצי. האמנם? בעיר יש הרבה פסולת של תיירים או של אנשים שמגיעים לעבוד, לבלות או לבקר אך אינם גרים בעיר. הם משאירים בה פסולת, אך החישוב זוקף כמויות אלו "לרעת" התושבים.
בתקופות חירום, עסקים נסגרים, אזרחים ואזרחיות לא יוצאים לעבודה, לא מבלים ולא מטיילים. כמות הפסולת המסחרית יורדת, בעוד כמות הפסולת הביתית עולה. ההתכנסות המשפחתית במלחמה הנוכחית בביתנו, בחברת אורחים מחוסרי ממ"ד, והשהייה הביתית ללא אפשרות לצאת ללימודים או לעבודה יצרו מעגל של "קניות-בישול-אכילה-ניקיון-השלכה", וחוזר חלילה.
האם אנחנו באמת מייצרים בימי החירום האלו יותר זבל? מחקר שהייתי שותפה לו בסגרי הקורונה בשנים 2020-2021 בדק האם בזמני משבר הישראלים מייצרים יותר פסולת. תוצאותיו הראו באופן מובהק שכמות הפסולת לא השתנתה. הפסולת פשוט עברה דירה והתיישבה לה בנוחות בין המטבח לפח האשפה הירוק שניצב ברחוב או בחדר האשפה, ונותרה מראה נאמנה למציאות הישראלית.
אחד הקשיים במחקר היה למצוא נתונים לגבי זמני שגרה שמהווים נקודות ייחוס. אולם מכיוון שסקרי פסולת מתבצעים בישראל מדי 10-15 שנה ובשיטה שאינה מספקת פירוט מספק, התקשינו באיתור נתונים אלו.
כנראה שכמו האורניום האיראני, גם הפסולת קיימת אך בין כמה מקומות. קיימת עמימות לגבי מקום ייצורה, ובעצם – גם לגבי הפתרון. איך אפשר לתכנן מדיניות סביבתית, להקצות משאבים, להכין תשתיות, אם הנתונים לא ברורים?
מחקרים שמתבססים על צלילה אמיתית לתוך הפסולת ובניית מאגר נתונים עדכני, הם משימה מורכבת הדורשת משאבים רבים. אולם אם פח האשפה הוא המראה החברתית שלנו, חשוב שיהיו לנו נתונים המתעדכנים בזמן אמת, ומהווים נקודות ייחוס ובסיס למעקב אחר תהליכים חברתיים ולהשוואה בעתות משבר.
נניח שעירייה מסוימת מעוניינת לצמצם פסולת של שאריות מזון. האם לא נחוץ לה מידע אמיתי אודות הכמות המיוצרת במשקי הבית לעומת זו המיוצרת בשווקים ובקניונים לצורך תכנון מערך פחי האשפה ומערך השינוע? ללא נתונים מדויקים ועדכניים, לא ניתן לתכנן מדיניות סביבתית אפקטיבית.
הנתונים הם לא רק מספרים – הם ידע, והם הבסיס לקבלת החלטות. יש להעמיק את המדידה והאפיון של הפסולת הישראלית, ולבצע מחקר רציף על השינויים בכמויות ובהרכב הפסולת, כולל בזמני חירום, כי טיפול בפסולת הוא אחד מהשירותים החיוניים. רק כך נוכל להתאים את המערכות שלנו למציאות המשתנה, ולהפוך את ניהול הפסולת בישראל ליעיל, חכם ובר-קיימא.
הכותבת הינה מומחית לתחום מדיניות פסולת ותקשורת סביבתית, חוקרת, ומובילת קמפיינים ותוכניות הסברה וחינוך בנושאי פסולת ומיחזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו