בימים שלפני פתיחת שנת הלימודים, הורים רבים שומעים גרסאות שונות של אותו משפט: "אני לא רוצה לחזור לבית הספר". לפעמים הוא נאמר רק במילים ולפעמים הוא מלווה בכאבי בטן, בבכי או בהתפרצות זעם. ההורים מוצאים את עצמם במעין משיכת חבל פנימית: מצד אחד, הרצון להקל ולהרגיע את הילד מיד; מצד שני, החשש שאם נהיה "רכים" מדי, הילד באמת לא ילך לבית הספר.
כדי להבין את הקושי של הילדים, צריך קודם להבין את ההקשר. בשנים האחרונות, החזרה לבית הספר בישראל אינה עוד מעבר שגרתי מחופשה ללימודים. ילדים ובני נוער גדלו בתוך רצף של מגפה, מלחמה, אזעקות, פינוי מבתים, למידה מרחוק והיעדרויות ממושכות. גם מי שלא נפגע באופן ישיר למד שהשגרה עלולה להיקטע בכל רגע.
יותר מ"לבדוק גבולות"
כשילד מתקשה לחזור למסגרת, לא נכון למהר ולראות בכך פינוק או ניסיון "לבדוק גבולות". לעיתים זוהי תגובה מובנת למציאות שאיבדה מיציבותה - תגובה שמסתתרת מאחוריה משאלה פשוטה לוודאות וליכולת לדעת מה יביא איתו המחר.
חשוב לומר: לא כל חשש מצד הילד מעיד על בעיה. המעבר לכיתה חדשה, המפגש המחודש עם חברים והדרישות הלימודיות מעוררים אי־נוחות טבעית אצל ילדים רבים. הם עשויים להיות עצבניים יותר, להתקשות להירדם או להתלונן שאינם רוצים ללכת. כשהילד מצליח בכל זאת להגיע, להשתתף ולהירגע בהדרגה, מדובר בדרך כלל בחלק מתהליך הסתגלות תקין.
יתרה מכך, לפחד ממצב מסוים (מורה חדשה, מפגש עם חברים) ולחרדה כללית יותר ("האם אצליח בלימודים? האם אמצא חברים?") יש מקום חשוב בהתפתחותם של ילדים. כשהם מופיעים במינון מותאם, הם מניעים לפעולה במקום לשתק. ההבחנה החשובה אינה בין ילד שמפחד לילד שאינו מפחד, אלא בין פחד שאפשר לשאת לבין פחד שמתחיל לנהל את חייו של הילד. סימני האזהרה הם קושי שאינו נחלש אלא מחמיר ופוגע בתפקוד: נסיגה חברתית, אובדן עניין בפעילויות אהובות, קשיי אכילה ושינה משמעותיים וכדומה.
מה עומד מאחורי הרצון להישאר בבית?
חשוב גם להקשיב למילים שמאחורי הסימפטום. כשכאבי ראש או בטן מופיעים שוב ושוב דווקא בבוקר, ונעלמים ברגע שמאפשרים לילד להישאר בבית, הסירוב להגיע לבית הספר עשוי להסתיר בריונות, בדידות, קושי חברתי או לימודי, ולעיתים אף חרם, חרדה חברתית או דיכאון. במצבים כאלה עלינו כהורים לפעול במהירות ובשיתוף פעולה מלא עם הצוות החינוכי.
אחת המלכודות ההוריות הנפוצות היא הניסיון להעלים מיד כל קושי: הילד חושש - וההורה מתקשר למורה; הילדה בוכה - ומאפשרים לה להישאר בבית. הכוונה היא להגן, אבל ההגנה הזו מלמדת לעיתים את הילד שיעור הפוך: "אם ההורים ממהרים לחלץ אותי, כנראה שהמצב באמת מסוכן ואני לא מסוגל להתמודד איתו בכוחות עצמי". במקום לטשטש את הקושי, חשוב להישאר איתו, להסתכל לו בעיניים ולעבור דרכו. הקושי שהילד פוגש היום הוא קושי שיפגוש גם מחר: בצבא, באוניברסיטה ובמערכות יחסים.
להימנעות יש כוח מפתה, מפני שהיא עובדת מיד, הילד נשאר בבית - והחרדה יורדת. אלא שההקלה הרגעית היא שמחזקת את ההימנעות. למחרת קשה יותר לצאת, וכעבור כמה ימים גם שער בית הספר עלול להיראות מאיים. כך ניסיון נקודתי להקל על הילד הופך למעגל שהולך ומצמצם את עולמו.
"די עם הדרמה"
אמירות כמו "אין לך ממה לפחד", "כולם הולכים לבית הספר" או "די עם הדרמה" אינן מחזקות את הילד. הן משאירות אותו לבד עם פחד אשר הופך בין רגע גם מקור לבושה. אי אפשר לדרוש מילד להתגבר לפני שמנסים להבין על מה בדיוק הוא נדרש להתגבר.
לכן השאלה אינה אם להקשיב לילד או להתעקש שיגיע לבית הספר. הורות במצבים כאלה מחייבת לעשות את שני הדברים יחד: לתת תוקף למצוקה, בלי לתת לה לנהל את המציאות. אפשר לומר: "אני רואה שקשה לך, ונברר יחד מה מפחיד אותך - אבל לא נשאיר אותך לבד בבית עם הפחד". הקשבה אינה מחייבת ויתור, והתעקשות אינה חייבת להיות כוחנית.
"תשפז"ל" יוצאת לדרך: התקציבים בשמיים, אז למה התלמידים נשארים מאחור?
שוטרים בשערים ושב"חים על הכוונת: כך המשטרה נערכת לפתיחת שנת הלימודים
פרסומת | כך תורידו 35% מחשבון החשמל בשיא הקיץ
מופרך, פוגעני ומסוכן: נתניהו, חרם על ילד הוא לא קמפיין בחירות
"הייתי רוצה שיהיה לה תיק חדש ובגדים - אבל זה או זה או לקנות אוכל בסופר"
ברוב המקרים נכון לשמור ככל האפשר על רצף ההגעה לבית הספר, לצד התאמות זמניות ומוגדרות: מפגש עם דמות מוכרת בשער, כניסה בשעה שקטה, יום מקוצר או חזרה הדרגתית. המטרה אינה למנוע מהילד כל חרדה, אלא לאפשר לו לפגוש אותה במינון שהוא יכול לשאת ולגלות בעצמו שהיא חולפת. חשוב שהתהליך ייעשה בשיתוף הילד והצוות החינוכי.
אין מספר קסם של ימי היעדרות שאחריו קושי טבעי הופך לבעיה קלינית. השאלות החשובות הן שתיים: האם המצוקה של הילד נחלשת או מתעצמת, ועד כמה היא פוגעת בתפקוד היומיומי. כשההיעדרויות מצטברות, או כשמופיעים הסתגרות, נסיגה חברתית, תסכול ושינוי חד בהתנהגות: יש לברר את הקושי לעומק, ובמידת הצורך לפנות לעזרה מקצועית.
תפקידם של הורים אינו להבטיח שילדיהם לעולם לא יפחדו, אלא לעזור להם לגלות שהם יכולים לפחד ובכל זאת לתפקד. לפעמים צריך לעצור ולהקשיב, ולפעמים להתעקש בעדינות. היכולת לא להימשך לאחד הקצוות ולשלב בין שתי העמדות היא המפתח וגם האתגר שלנו כהורים.
בהצלחה, ואחד בספטמבר שמח!
הכותב הינו פסיכולוג קליני, חבר סגל בחוג לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו ומייסד DyadIQ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו