האקדמיה הישראלית בצומת קריטי: האם היא עדיין רלוונטית?

האקדמיה הישראלית ניצבת היום בצומת קריטי, אולי הדרמטי ביותר בתולדותיה. לא מדובר בעוד רפורמה בתקצוב, לא בעוד דיון על עומסי הוראה או דירוגים בינלאומיים, אלא בשאלה קיומית: האם היא עדיין רלוונטית לעולם שלשמו היא אמורה להכשיר את בוגריה.

הרגע שבו צעירים אחרי שירות משמעותי שואלים לא "איזה תואר כדאי ללמוד" אלא "האם בכלל שווה ללמוד תואר" הוא לא סיפור צדדי. זו תזוזה טקטונית. במשך עשורים היה ברור שתואר אקדמי הוא שער הכניסה לחיים בוגרים, מקצועיים ומכובדים. היום הוא נתפס בעיני רבים כהימור יקר: שנים של לימודים, חובות, מאמץ, בלי הבטחה ממשית לערך מוסף בשוק עבודה שמשתנה בקצב מסחרר.

זה לא קורה במקרה. המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, כמו במקומות רבים בעולם, נשענים עדיין על מודל אירופי עתיק. מודל שנבנה עבור עולם שבו הידע היה נדיר, האליטה מצומצמת, והקצב איטי. אלא שהעולם הזה איננו עוד. בעידן של בינה מלאכותית, אוטומציה, קורסים מזורזים וידע פתוח, האקדמיה איבדה את הבלעדיות שלה על המידע. ומהר מאוד היא עלולה לאבד גם את הלגיטימציה הציבורית.

וכאן חשוב לומר: הבעיה אינה בתואר עצמו. להפך. תואר אקדמי עדיין חיוני מאין כמותו: לפיתוח חשיבה ביקורתית, ליצירת ידע חדש, ולעיצוב חברה דמוקרטית, מתקדמת ומוסרית. הבעיה היא בכך שהתואר נשאר כמעט אותו דבר, בעוד המציאות סביבו השתנתה מן הקצה אל הקצה.

שיטת התקצוב הישראלית ממחישה זאת היטב. המדינה מתמרצת מוסדות לפי מספר הסטודנטים ותחומי הלימוד, אך כמעט ואינה מתעניינת בשאלה מה קורה לבוגרים ביום שאחרי. האם הם משתלבים בתעסוקה? האם הם משפיעים על הכלכלה, החברה והמדיניות? האם הידע שצברו חוזר לציבור שמימן אותו? כל עוד השאלות הללו אינן חלק ממדדי ההצלחה, אין תמריץ אמיתי לשינוי עמוק באופן ההוראה.

יש אלטרנטיבה. מדינות שכבר הפנימו את גודל האתגר מבינות שאקדמיה אינה יכולה להימדד רק בפרסומים ובמספרי סטודנטים. היא נמדדת באימפקט. בחיבור בין מחקר לשטח, בין תיאוריה לעשייה, בין מגדל השן לחיים עצמם. לימודים שמשלבים עבודה רב-תחומית, פתרון בעיות אמיתיות, ושיח קבוע עם תעשייה, ממשלה וחברה אזרחית, אינם פשרה על איכות אקדמית. הם הדרך היחידה לשמר אותה.

לאתגר תפיסות ישנות

זהו שינוי לא נוח. הוא דורש מהאקדמיה לוותר על בלעדיות, לפתוח שערים, ולהכניס שחקנים נוספים אל שולחן קבלת ההחלטות. הוא מאתגר תפיסות ישנות של חופש אקדמי. אך האלטרנטיבה ברורה ומסוכנת הרבה יותר: אקדמיה טהורה, גאה, מנותקת ובעיקר לא רלוונטית.

הצעירים שמבקשים היום תשובה אמיתית לא יסתפקו בסיסמאות. אם האקדמיה לא תספק להם מסלול שמשלב ידע, משמעות ויכולת ממשית להשתלב ולהשפיע, הם יפנו למקומות אחרים. ובצדק. דאגה אינה תוכנית עבודה. שינוי כן.

הכותבת היא פרופ' גלי צבר, נשיאת המכללה האקדמית תל אביב יפו, חוקרת ופרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, לשעבר נשיאת המרכז האקדמי רופין.