לפני כשלוש שנים אחזה התרגשות במערכת החינוך: הרבה לפני ברק אובאמה, הביאה יולי תמיר רוח של שינוי כשמונתה לשרת החינוך, והציפיות היו בשמים. תמיר ליבתה את התקוות כשערמה הבטחות על הבטחות בכל מסיבת עיתונאים או הודעה לתקשורת.
תמיר, פרופסור לפילוסופיה של החינוך, התגאתה ברקע פדגוגי, ביכולת דיאלוג עם ארגוני המורים ובראייה חברתית ששמה את החינוך בראש. בזה אחר זה היא ניסחה פתרונות לשלל בעיות: הרחבת מפעל ההזנה, קיצוץ בתשלומי ההורים ופיקוח על עמותות וגופים פרטיים שפולשים למערכת החינוך.
החששות עלו באמצע הקדנציה, כשהחליטה להחליף מסלול ולהתמקד דווקא ברפורמה בבתי הספר היסודיים. אט אט התברר שחלק ניכר מההבטחות נשאר ברמת התוכניות הגרנדיוזיות. גורל כזה נגזר על ביטול בחינות הבגרות בחורף ועל התוכנית השאפתנית להצלת ההשכלה הגבוהה עם דו"ח שוחט.
רגע לפני הבחירות והרכבת ממשלה חדשה, הנה תזכורת לתוכניות שהגיעו לעמודי החדשות - אבל לא לשטח.
הכיס של ההורים
מדי שנה, עם פתיחת הלימודים, אנו לומדים שוב כמה באמת עולה "חינוך חינם". תמיר ביקשה לשים לזה סוף ולעשות סדר בבלאגן הגבייה הפרטנית של המנהלים. היא חתרה לצמצום התשלומים ולגבייה דיפרנציאלית באמצעות הביטוח הלאומי, כך שהורים עשירים ישלמו יותר והשכבות החלשות יחוזקו. העובדה שמנכ"לית המוסד לביטוח לאומי, אסתר דומיניסיני, לא שיתפה פעולה לא הרתיעה את תמיר, שפנתה לעזרת שר הרווחה, בוז'י הרצוג, ואף איימה לפנות למישור החקיקה אם יהיה בכך צורך. והנה, עד היום התוכנית לא יצאה לפועל וכנראה תישאר במגירה.
פיצוץ אוכלוסין
ללמד 40 תלמידים בכיתה, יודע כל מורה, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. לכן, אחת הדרישות של המורים בשביתה הגדולה בשנה שעברה היתה לצמצם את מספר התלמידים בכיתות. בגיבוי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הבטיחה תמיר למורים שבתהליך הדרגתי יופחת מספר התלמידים בכיתות התיכונים וחטיבות הביניים ל-32 בלבד. בשנת הלימודים תשס"ט היו אמורים להיות מוקצים 150 מיליון שקלים לצורך משימה זו. כשהשביתה היום היא זיכרון ארוך ומטושטש, מה הפלא שהתהליך מעולם לא בוצע? הוא נכנס להקפאה במסגרת חוק ההסדרים, אך הדוברת של תמיר טוענת שבאוצר התחייבו לתקצב את התוכנית בשנתיים הקרובות.
החוקים שנתקעו
אז מי מלמד את הילדים שלנו? ועדת החינוך של הכנסת הציגה לא פעם מחקרים שמצביעים על כך שמורים רבים מלמדים מקצועות שלא הוכשרו ללמד. חוק עובדי הוראה נועד לשנות זאת, ולקבוע תנאי סף מחמירים ומחייבים לקבלת מורים. התוכנית דווקא הגיעה רחוק יחסית, והחוק עבר בקריאה ראשונה. חבל שזו היתה, עד כה, תחנתו האחרונה.
זה לא ממש משנה: ממילא גם חוקים שכבר נכנסו לספר החוקים לא נאכפים. יו"ר ועדת החינוך, מיכאל מלכיאור, כבר אמר בכעס: "אלה חוקים שעברו ברוב עצום ומתעלמים מהם. כדי לקיים את החוק צריך לרוץ לבג"ץ. אי אפשר לנהל מדינה כך". השופטת דורנר, שעמדה בראש ועדה בנושא הטיפול בילדים הלומדים במסגרות החינוך המיוחד, עדיין תולה בחוק את תקוותיה: אחרי שבמשרד האוצר הזדרזו להבהיר שלא יינתן תקציב לביצוע המלצות הוועדה, היא טענה שללא חקיקה לפי ההמלצות לא יצליחו ליישם את המסקנות.
תוכניות שנזנחו
אז מה הסיבה לכך שכל התוכניות האלה ואחרות (כמו חינוך חינם מגיל שלוש, לימודי ליבה לעל-יסודיים, בחינות בגרות עם ספרים פתוחים, תוכנית הלוואות לסטודנטים לצורך תשלום שכר הלימוד או הרחבת מפעל ההזנה לקנה מידה ארצי), כשלו במבחן התוצאה? חלקן לא הגיעו למימוש בגלל בעיות תקצוב, אבל חלקן (כמו ביטול בחינות החורף) דרשו רק החלטה חד-משמעית. שוב ושוב הוכח בקדנציה הזו שללא התגייסות הממשלה, שר חינוך שאינו חזק באופן יוצא דופן פשוט לא יכול לעבוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו