האנרכיה במגזר הערבי מבקשת לחתור תחת ריבונות המדינה

שלושה מחסומים בסיסיים מעכבים את מדינת ישראל בטיפול שורש באלימות המתפשטת בחברה הערבית.

המחסום הראשון תודעתי, מה שמתבטא בהתכחשות ממסדית למניעי התופעה ומוביל לכשל אבחוני. המחסום השני נובע מקיבעון המערכת המשפטית. במסגרת התייחסותה המקצועית, ברוח מסקנות ועדת השופט אור - היא מתקשה להכיר בתופעה כמצב חירום, מצב המחייב חריגה ממסילת החוק ומהמוסכמות המקובלות לזכויות אזרח במדינה דמוקרטית. המחסום השלישי טמון בהיעדר היכולת: סדר הכוחות המוגבל המצוי כיום בידי זרועות הביטחון, אינו מאפשר את המענה הנדרש בהובלת מערכה מקיפה באמצעות מסה של כוח לאורך חודשים ארוכים.

תוצאה ישירה של אובדן משילות מדינת ישראל

המחסום התודעתי: ראשי הממסד הביטחוני הישראלי, יחד עם ההנהגה הפוליטית, מבקשים להימנע מאבחון התופעה כחתרנות לאומנית. עדיפה להם ההשערה כי מדובר בתופעה פלילית. כך לדוגמה מפכ"ל משטרת ישראל, שהופיע בדיון בכנסת והציג את הערכתו לפרעות חודש מאי כנובעות ממצוקת אי-שוויון של המגזר הערבי. התכחשותו לגורמי ההנעה הלאומניים מאפשרת לחמוק מהחובה למתן מענה לתופעה בהיגיון מצב חירום.

החרדה שמא העימות ייהפך מפלילי ללאומני-ביטחוני, מונעת מההנהגה את האבחון הנכון. החרדה הזו מתפקדת בדומה לחרדה שמא הסכסוך הישראלי-פלשתיני יהפוך מלאומי לדתי. כמו שהסכסוך הישראלי-פלשתיני היה מראשיתו דתי ולאומני באופן שאינו ניתן להפרדה, גם האלימות הערבית היא חיבור היברידי בין הפלילי ללאומני, באופן שאינו ניתן להפרדה.

המבקשים להכחיש כי התופעה מונעת ממניעים לאומניים, מציגים את היקף הפגיעה של התופעה בחברה הערבית עצמה. נכון שרוב מוחלט של מקרי הרצח מתרחשים בחברה הערבית על רקע סכסוכים פנימיים. אלא שאחרי כל ההסברים המתייחסים למצוקתה הייחודית של החברה הערבית ולמאפייני תרבותה, חייבים לשאול את מדינת ישראל, למה בירדן ואפילו בעזה המציאות הזו של רצח ברחובות פחותה בהשוואה לרחוב הערבי בישראל? חז"ל נתנו לשאלה זו את התשובה בפרקי אבות; "הווי מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (פרקי אבות ג', ב').

התפשטות האלימות והרצח בחברה הערבית בישראל, היא תוצאה ישירה של אובדן משילות מדינת ישראל. בתודעה גלויה וסמויה, תחושת האנרכיה והחרדה ברחוב הערבי בישראל משרתת את הכרסום שאותו מבקשות להשיג קבוצות חתרניות בריבונותה של מדינת ישראל. בהיבט זה מדובר באיום קיומי על מדינת ישראל.

מצב חירום לאומי

חסם מערכת המשפט: מערכת המשפט מתקשה להכיר בעומק משמעותו של מצב החירום הלאומי הכרוך בתופעה, ולכן מסתייגת ממתן אור ירוק לרשויות המדינה לממש עוצמתן באופן נחרץ, אחרת תאבד המדינה את שארית ריבונותה. זו אמת פשוטה שהיתה ברורה לאנשי העולם העתיק ונדחתה עם בשורת זכויות האדם שגם היא מחויבת למבחן האיזון התבוני. מכאן מגיעה הרגישות מפני הפעלת יחידות צבאיות ברחובות הערים והכפרים.

בהחלט ראוי לשאול מדוע איש מכל המסתייגים מהפעלת יחידות הצבא, לא מחה כשהפעילו אותן עם 30 אלף חיילים ושוטרים כנגד אזרחים נאמנים בגוש קטיף? אין עוררין כי בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת, אין מאבק ריבוני לגיטימי יותר מזה הכרוך במיגור תפוצת נשק בלתי חוקי בידי אזרחי המדינה.

שני החסמים הראשונים מחוללים את החסם השלישי - זה החסך הבסיסי בסדר הכוחות העומד מדי יום לרשות כלל מערכות הביטחון. בהסרת חסמים אלה, יובן לכל המופקדים לטיפול במצב כי מדובר במצב חירום שמחייב גיוס רחב והובלת מערכה נחרצת לחודשים ארוכים.