מפקד הקרב בנחל עוז חוזר הביתה: "הצלנו יותר מ-400 איש - ועדיין מרגיש שנכשלתי"

לראשונה מאז 7 באוקטובר - ניסן דה קאלו מדבר: מי שהיה סגן הרבש”ץ של נחל עוז, ובפועל פיקד על ההגנה על הקיבוץ לאחר שהרבש”ץ וחברו הקרוב אילן פיורנטינו נהרג בקרב.

שלוש שנים כמעט אחרי שהשאיר את שני ילדיו לבדם בממ”ד ויצא להילחם, הוא חוזר לגור בביתו בקיבוץ, כשהוא מתמודד עם פוסט טראומה קשה, רגשות אשם ושאלה אחת שמלווה אותו מאז אותו בוקר: איך חוזרים לחיות במקום שבו התרחש הנורא מכל.

במשך אלף ימים ניסן דה קאלו היה מפונה מביתו בנחל עוז. הבית שבו גידל את ילדיו, הרחובות שעל ביטחונם היה אחראי במשך תשע שנים, והקיבוץ שעליו נלחם במשך שעות ארוכות בבוקר 7 באוקטובר, הפכו גם למקום שבו נפצע נפשית באופן שמלווה אותו עד היום.

אתמול, לראשונה מאז הטבח, הוא חזר. “זה כמעט שלוש שנים שנקרענו מהבית, והיום אנחנו חוזרים הביתה”, הוא מספר בהתרגשות. “חזרתי לנחל עוז, המקום שבו נפצעתי, המקום שבו נלחמתי על החיים של המקום הזה. זה הניצחון שלי. אולי הכו בנו, אבל לא ניצחו אותנו”.

החזרה הזאת, הוא מודה, היא לא רק מעבר דירה. היא ההתמודדות הגדולה ביותר שלו מאז אותו יום. "החזרה לנחל עוז היא אחד השדים הכי גדולים שלי. זה לחזור למקום שבו נפצעתי, למקום שכל כך אהבתי ושכל כך אהבתי להגן עליו. אני מקווה שדווקא פה, עם האנשים שאני כל כך אוהב, אצליח להתחיל באמת את תהליך השיקום".

התרגויל הפך למציאות

בבוקר 7 באוקטובר כשאשתו בחו”ל, בבית נשארו שני ילדיהם, בני 19 ו-16 כיום. בשעה 6:29 החלו מטחי הפצמ”רים, וכמי ששימש שבע שנים כסגן הרבש”ץ הוא הבין מיד שמדובר באירוע חריג.

“אני אומר לילדים: אתם נועלים את דלת הממ”ד מבפנים, ואתם לא פותחים אותה לאף אחד. אפילו לא לאלוהים. רק לי.” הוא יצא מהבית ולא שב אליו במשך 13 שעות.

כשעה לאחר תחילת הקרבות נהרג רבש”ץ הקיבוץ, אילן פיורנטינו.
“כל השנים בתרגילים היו אומרים לי ‘אילן נפל, עכשיו אתה הרבש”ץ’. תמיד זה היה חלק מהתרגולת. בשבעה באוקטובר, בסביבות שבע וחצי בבוקר, זה הפך למציאות.”

ברגע ההוא, האחריות על הגנת הקיבוץ עברה אליו. “הבנתי שהתפקיד עכשיו עליי. לפעמים בצבא אתה מתרגל דברים שוב ושוב, ובסוף זה הופך לזיכרון שריר. לא הייתי מוכן לזה באמת, אבל הגוף כבר ידע מה לעשות.”

“החלטתי שלא ייקחו אותי חי” הוא מסביר אחד הרגעים המטלטלים ביותר שעליהם הוא מספר הוא הרגע שבו הבין שככל הנראה יישאר לבדו מול המחבלים.

במשך כ-45 דקות המתין בשער הקיבוץ לכוחות שיגיעו, בזמן שקולות הירי התקרבו. “בהתחלה היה לי פחד מוות. פחד שמשתק את הגוף. ואז הגיע קול פנימי שאמר לי: ‘אם תקבל כדור ותיפצע, ייקחו אותך חי לעזה’. באותו רגע החלטתי שלא ייקחו אותי חי לא הייתי מוכן לראות את השמחה שלהן בעיניים כשהם חוטפים לעזה.”

ההחלטה הזאת שינתה לדבריו את כל מהלך הקרב. “מהרגע שהשלמתי עם זה שאני הולך למות, הפחד פשוט נעלם. הייתי חד בצורה שאני לא מצליח להסביר עד היום. כל מה שלמדתי במשך השנים התנקז לאותו יום.”

בשלב הראשון של הלחימה מצאו את עצמם דה קאלו, חבר כיתת הכוננות בארי, וחמישה לוחמי ימ”ס מול מתקפה עצומה. לדבריו, בדיעבד התברר כי לקיבוץ חדרו כ-180 מחבלי חמאס, אך מעבר להם נכנסו גם אלפי בוזזים.

“אם אני מסתכל על היקף הכוחות שהיו מולי ועל התוצאה, הסיפור של נחל עוז כמעט לא נתפס. היו לנו 15 נרצחים וחטופים, וזה אובדן עצום, אבל מול מה שנכנס לקיבוץ - התוצאה הייתה יכולה להיות אחרת לגמרי.”

במהלך הקרבות נאלץ להילחם עם אקדח בלבד לאחר שהעביר את רובה ה-M16 שלו ללוחם אחר שלא היה חמוש. בהמשך פינה ארבעה לוחמי ימ”ס שנפצעו קשה במהלך הלחימה בקיבוץ. “העמסתי אותם על הג’יפ שלי. כל הרכב היה מלא בדם. רק הרבה זמן אחר כך גיליתי שכל הארבעה שרדו.”

אחרי הפינוי חזר מיד ללחימה. “המשכנו להילחם, עברנו גם לרכב ממוגן אחר אחרי שהרכב שלנו נפגע מירי. כשהגיעו סוף סוף כוחות מגלן וסיירת גבעתי פרסתי על מכסה המנוע את מפת הקיבוץ, חילקנו אותו לגזרות, ועברנו בית בית, חדר חדר, עד שטיהרנו את כולו.”

רק אז הוא מסביר הצליח לחשוב על הילדים: “רק אחרי שפינו אותי לנקודת פינוי הפצועים, בערך בשש וחצי בערב, בפעם הראשונה חשבתי עליהם.”

באותה נקודה גם החל להבין שהאירוע לא התרחש רק בנחל עוז.
“קצינת העורף שאלה אותי מה עם אילן. אחר כך סיפרה שגם אריק קרוניק מבארי נהרג. ואז הזכירה גם את שחר אביאני מכפר עזה. בשיחה של דקה הבנתי שכל החברים הכי טובים שלי נהרגו. רק אז הבנתי שזה לא אירוע של נחל עוז. המדינה כולה קרסה באותו יום.”

"לא מצליח לסלוח לעצמי"

מאז אותו יום הוא מוכר כנכה צה”ל המתמודד עם פוסט טראומה קשה. “אני כמעט לא יוצא מהבית. יש פלאשבקים, התקפי חרדה, סיוטים.”

כדי להירדם הוא נוטל שמונה כדורי שינה מדי ערב: “בימים קשים יש גם כדור תשיעי. וגם כל זה לא מבטיח שאישן. אני מתעורר ספוג זיעה, עם סיוטים. יש דופק, הזעה, כאבים בחזה. בפעם הראשונה הייתי בטוח שאני מת מהתקף לב.”

לצד כל אלה הוא נושא רגשות אשם כבדים: “אני יודע שהצלחנו להציל יותר מ-400 אנשים בנחל עוז, אבל מבחינתי זה לא מוחק את מה שלא הצלחתי לעשות. היו 15 נרצחים והיו חטופים. כמפקד אני מרגיש שנכשלתי. התפקיד שלי היה שלא ייחטף אף אחד מנחל עוז - ולא הצלחתי.”

"אולי דווקא כאן יקרה השיקום"

לדבריו, דווקא המרחק מהקיבוץ לא סייע להחלמה. אחרי שהקהילה התפזרה, הוא ואשתו נותרו כמעט לבדם. היא עצמה הוכרה עם נכות נפשית ומשמשת גם כמלווה שלו. “היא עוזרת לי כמעט בכל דבר. אם היא לא תביא לי אוכל, אני פשוט לא אוכל.”

לאחר חודשים ארוכים החליטו יחד לחזור. “הבנתי שהטיפול שלי תקוע. שאני צריך לחזור למקום שנלחמתי עליו.” למרות החשש, בני המשפחה קיבלו החלטה משותפת. “אנחנו יודעים שזה יכול להיגמר גם בהתרסקות. אם נראה שאחד מאיתנו לא מצליח, נעזוב. אבל היינו חייבים לנסות.”

גם היום, כשהוא כבר בבית, תחושת הביטחון עדיין לא חזרה.
“אני גר 700 מטר מהגדר. אני לא מרגיש בטוח.”

על רגלו של דה קאלו מקועקעים שמותיהם של שלושת חבריו הרבש”צים שנהרגו: אילן פיורנטינו מנחל עוז, אריק קרוניק מבארי ושחר אביאני מכפר עזה. הוא מסביר שהסיפור שלו הוא כבר לא רק סיפור אישי. “יש לי מקום בהיסטוריה של נחל עוז ושל מדינת ישראל. כנראה נשארתי בחיים כדי להמשיך לספר את הסיפור הזה.”

בסוף, דווקא החזרה לבית היא מבחינתו התשובה לניסיון של חמאס לשבור את הקהילה. “אני רוצה להגיד לחמאס: נתתם לנו מכה קשה. אני פצוע, ואני אהיה עצוב כל החיים. אבל חזרתי לנחל עוז. לא ניצחתם".