המלכוד הלבנוני: ידי צה"ל כבולות - והממשלה נשארה רק עם סיסמאות

אתמול בערב, בסיומה של יממה מדממת נוספת בלבנון, מסר צה"ל כי הונחה על ידי הדרג המדיני לנצור את האש. זה קרה אחרי הודעה איראנית על כוונה לסגור מחדש את מצר הורמוז, שלוותה באיום לשגר טילים לעבר ישראל. הממשל האמריקני, כדרכו בשבועות האחרונים, הפעיל לחץ על ישראל ולמעשה כפה עליה הפסקת אש.

אפשר להעריך, במידה גבוהה של סבירות, שגם הפסקת האש הזאת תחזיק מעמד זמן קצר בלבד, אם בכלל. איראן מזהה את המצב הנוכחי, שבו צה"ל כלוא למעשה בדרום לבנון ומוגבל בפעילותו, כתורפה אסטרטגית של ישראל וכהזדמנות נוחה ללחוץ עליה באמצעות וושינגטון - שאינה מעוניינת שדבר ישבש את מסמך ההבנות שגיבשה עם טהרן.

סביר, לפיכך, שאיראן לוחצת על חיזבאללה לפעול, ובעוצמה. לארגון יש סיבות משלו לרצות לפעול: הנקודות שאליהן צה"ל תמרן - בדגש על המרחב שמצפון לבופור, באזור רכס עלי טאהר - לוחצות על מרכז העצבים הפיקודי-לוגיסטי שלו בדרום לבנון.

אתמול דווח כי עשרות מאנשי חיזבאללה כלואים במנהרות ובמפקדות תת-קרקעיות באזור, ובארגון מקווים כי באמצעות הלחץ הדיפלומטי הבינלאומי, והלחץ הצבאי המקביל בשטח, יצליחו לדחוק את צה"ל בחזרה דרומה.

שלשום, לאחר שנודעו תוצאות התקרית הקשה שבה נהרג צוות הטנק של מפקד גדוד 52, סא"ל דור בן שמחון, ועמו שלושה מחייליו, הודיע ראש הממשלה נתניהו כי הנחה את צה"ל להגיב בעוצמה. צה"ל אכן תקף יעדי חיזבאללה בבקעת הלבנון, מחוץ לאזור ש"מותר" לפעילות, אך לא בביירות - שבה ישראל נשמרת בשלב הזה שלא לתקוף מחשש לזעמו של טראמפ.

התקיפה הזאת הובילה לתגובת נגד חריפה במיוחד של חיזבאללה: 147 רקטות, 20 רחפני נפץ ו-9 טילי נ"ט ששוגרו לעבר הכוחות שפועלים בדרום לבנון. לוחם אחד נהרג, ואחרים נפצעו, בכמה אירועים שונים. שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, שפרסם באופן חריג את הפירוט, ביקש להביא לידיעת הקהילה הבינלאומית את המצב המורכב בלבנון, שבו צה"ל נדרש לפעול כשידיו כבולות.

טראמפ הפנה עורף

למרבה הצער, ספק אם הפרסום ישנה במשהו את מפת התמיכה הבינלאומית בישראל. מרגע שטראמפ הפנה לה עורף, היא נותרה כמעט לבדה, כפי שציין סגנו, ג'יי.די. ואנס. הדברים שאמר, ובצדם איום מרומז על אפשרות להטיל על ישראל אמברגו נשק, הדהדו בירושלים בכל סוף השבוע.

הם אמנם ריסנו התבטאויות גלויות של שרים נגד טראמפ, אבל לא שיככו את הכעס. "עם כל הכבוד לג'ינג'י, לא הוא ילך ל-4 הלוויות", דווח שאמרו, כאילו מישהו מבין שרי ממשלת ישראל טרח להגיע בעצמו להלווייתו של מפקד הגדוד שנפל.

התסכול בירושלים מובן לנוכח ההיפוך המדאיג שעבר טראמפ, שמציב את ישראל בעמדה בעייתית במיוחד כשאויביה בכל החזיתות - מאיראן, דרך סוריה ועד לבנון, ואולי גם עזה - מתחזקים משמעותית כתוצאה ממה שנתפס כהסכם כניעה לטהרן.

בהינתן מצב רוחו הקפריזי, קשה לדעת לאן ימשיך מכאן: האם יתהפך שוב, כפי שעשה לא פעם בעבר, או שיקריב את ישראל לטובת ידידיו בקטאר, בטורקיה ובפקיסטן. ההצעות המוזרות שהעלה, כמו האפשרות שסוריה תטפל בחיזבאללה, מלמדות, לכל הפחות, על חוסר בקיאות מדאיג בחומר.

במצב הדברים הזה נדרשת ישראל לעשות את מה שלא הצליחה כמעט לעשות בשלוש שנות מלחמה: לגבש ולנהל אסטרטגיה שיש לה יעדים ברורים וברי-השגה. אמירות כמו "לתקוף בעוצמה" טובות אולי לבייס, אבל הן אינן תוכנית פעולה שמשנה מציאות.

ישראל כבר הפעילה כוח רב בכל זירה - בעזה, בלבנון, באיראן - מבלי שהשיגה את התוצאות שקיוותה. היא נמצאת בלבנון בסיטואציה סבוכה ביותר, שבה צה"ל מוצב בעמדות קדמיות אך מתקשה להגן על עצמו, ותחת המגבלות גם לא באמת מצליח להכות בחיזבאללה.

מניין ההרוגים שנוקבת ישראל - למעלה מ-100 בשבוע החולף - אינו ודאי, וממילא לא ישבור את מפרקתו של חיזבאללה. ברצותו גם משגר הארגון רחפנים או טילים לשטח ישראל, באופן שמאיין את הטענה שהפריסה העכשווית של צה"ל בדרום לבנון מעניקה הגנה מלאה ליישובי הצפון.

תסבוכת אסטרטגית וסנטימנט ציבורי

מצב הדברים הזה הוא הרע מכל העולמות. ישראל איבדה את היתרון האסטרטגי המוחלט שהיה לה בלבנון, והיא צופה בדאגה בזירות שאוחדו בין איראן ללבנון, באופן שעלול גם לסכל את המו"מ שמקיימות ישראל ולבנון.

היא אינה מסוגלת להשתמש בעוצמתו העודפת של צה"ל, בשעה שחיזבאללה משתמש בכלי הגרילה שיש לו כדי להכות בצה"ל ולהגביר את התסכול בישראל. מניין ההרוגים העולה - 24 נכון לאתמול, מאז הוכרזה "הפסקת האש" בלבנון - צפוי גם להגביר את הוויכוח הפנימי בישראל, שגם כך לוהט על רקע טענות שהממשלה מנציחה את המלחמה בלבנון ובעזה בגלל הבחירות, וכאשר ברקע היא ממשיכה במאמציה לפטור את החרדים משירות למרות העומס העצום שמוטל על המשרתים.

קרע דומה, בתנאים סבוכים פחות, התקיים לפני כמעט שלושה עשורים, בשנים שקדמו לנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000. השילוב של הרוגים רבים וחוסר תוחלת הוביל לוויכוחים בצמרת המדינית-ביטחונית, ולהבטחת בחירות של אהוד ברק, שמומשה לבסוף, לסגת מלבנון. גם נתניהו, שהתמודד מולו אז והפסיד, העניק התחייבות דומה, בהבינו את השילוב שבין תסבוכת אסטרטגית לסנטימנט ציבורי שלילי.

אם התסבוכת הנוכחית תימשך, ואף תעמיק, סביר שלבנון תככב גם במערכת הבחירות הנוכחית. בדיוק כמו באיראן, הבעיה ברורה והבטחות ריקות לפתור אותה לא יעזרו: נדרשות תוכנית פעולה ושקיפות לציבור. שני מצרכים שישראל חסרה אותם מאוד.