ריבונות, הלכה למעשה: ההתיישבות ביו"ש היא שכפ"ץ לתושבי המרכז

השבוע חשפה לילך שובל ב"היום" כי "צה"ל יתקשה להגן על כל היישובים החדשים ביו"ש". הדיווח הזה על "השמיכה הקצרה" מול תנופת ההתיישבות ביו"ש חושף מצוקה אמיתית, אבל גם בלבול ועייפות מחשבתית. מישהו צריך להגדיר לצבא "ווייז" מעודכן ליו"ש; להמשיג ולהעמיד עבורו מחדש את היחס הנכון בין ההתיישבות לביטחון.

תזכורת היסטורית: ההתיישבות ביו"ש, בדומה לזו בצפון ובדרום, לא קמה כדי לייצר ביטחון. קריית שמונה, שדרות, עפרה ויישובי הבקעה, לצד עשרות יישובים חדשים שקמים עתה ביהודה ושומרון, הם בראש ובראשונה חלק מהמפעל הציוני. הם מעולם לא נועדו לבלום פלישה, לעצור טנקים או ליירט טילים ורחפני נפץ.

ואחרי שאמרנו זאת – היישובים הללו הם נכס ביטחוני של ממש ולא מטרד ועול. כי במבחן המציאות הם מכריחים את צה"ל והמדינה לגלות נוכחות באזורים שאלמלא ההתיישבות היו נזנחים ומופקרים ביטחונית. במילים אחרות, הם מאלצים אותנו לממש ריבונות, לא רק בהכרזות, ובקווי גבול פורמליים, אלא הלכה למעשה.

זה לא חדש. כך היה תמיד. משה סמילנסקי, איכר וסופר שכתב רבות על חיי הערבים בארץ ישראל, תיאר את ימיה הראשונים של פתח תקווה (אומלבס) הנגאלת במילים שכאילו נכתבו על יו"ש כיום: "יישוב עברי קטן, בין כפרים ערביים גדולים, מזרחה וצפונה ונגבה. בתיה במקום אחד, שדותיה במקום אחר, ושדות ערבים במעבר, והבעלות על הקרקע מסובכת".

סמילנסקי וחבריו נמנעו מלעסוק בתרומת המושבה לביטחון הצבאי של יהודי הארץ. גם בן־גוריון, שהתעקש להמשיך ולהחזיק ביישובים מרוחקים כיחיעם בגליל המערבי או כפר עציון בהרי יהודה, לא עסק בכך. קיומם נגד לכאורה את ההיגיון הביטחוני הצרוף, ובכל זאת הציונות נאבקה עליהם. היא מדדה אותם בסרגל של ערכים ציוניים ולאומיים, גבולות ורוח העם.

נכס. לא נטל

כך קרה שיישובים כנגבה, יד מרדכי ומשמר העמק - למרות שלא הוקמו כקו הגנה צבאי, אלא כקו התיישבותי שנועד לעצב את גבולות המדינה ולממש את הקיום היהודי בארץ ישראל - הרימו תרומה מכרעת לביטחון. התהליך הזה מתרחש כבר שנים רבות באותו האופן בבנימין, בשומרון וביהודה. הוא החל שם עוד כשממשלת רבין הראשונה עיצבה את מפת ההתיישבות שלה, שכללה את מעלה אדומים וקדומים וקרני שומרון.

כל אלה, וגם החוות והמאחזים והיישובים החדשים ביו"ש – שהשמיכה של צה"ל קצרה מדי עבורם כיום – הוקמו למען מה שיגאל אלון כינה פעם "העברת נקודות חיוניות באזורים שונים של הארץ מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי". "ככל שהצליחה ההתיישבות להרחיב גבולות ולהעמיק חדור אל אזורי הארץ הפנימיים", הסביר אלון, "כן התרחב בסיס קיומו הכלכלי והחברתי של העם השב לציון, גדל כוח ההתגוננות שלו, והתרחב בסיס קיומנו הלאומי". כל כך נכון גם היום.

600 אלף היהודים ביו"ש לא זו בלבד שאינם נטל על צה"ל, אלא שאלמלא הם הצבא היה נאלץ להפעיל כוחות בסדרי גודל רחבים פי כמה, כדי למנוע הקמת חמאסטן מול גוש דן, וירי טילים ורקטות לעבר המותניים הצרים של המדינה וריכוזי האוכלוסייה הגדולים שלנו.

הניסיון מלמד שכל מקום שבו אין נוכחות אזרחית משמעותית של ישראל הופך מייד לאזור דמדומים, הפקר וכר פורה לטרור ופשע. כך היה בעיר דוד (סילוואן) עד שהיהודים שבו אליה. כך בגוש קטיף ובצפון השומרון אחרי שהיהודים גורשו משם, וכך עתה בחלקים של הגליל שמיושבים בדלילות ביהודים.

ויתור כעת על הנקודות ה"מרוחקות" ביו"ש – רוב ההתיישבות בארץ ישראל היתה פעם רחוקה ואחר כך "התקרבה" – אינו מקל ביטחונית, אלא יוצר בעיה ומקרב אותה אל הקו הירוק וערי המרכז. לא רק פינוי יישובים יוצר ואקום ביטחוני שמתמלא במהירות על ידי טרור, אלא גם הימנעות מהקמתם.

ההתיישבות יוצרת נוכחות צבאית ומחייבת את צה"ל להחזיק כוחות בשטח, להקים בסיסים, לסייר ולשמור על חופש פעולה מלא. הרציפות ההתיישבותית מסייעת גם בפיקוח על הצירים ומונעת רצף טריטוריאלי פלסטיני המשמש להברחת אמל"ח. זאת עוד לפני שהזכרנו את כיתות הכוננות, רכזי הביטחון ומערכות התצפית האזרחיות שתורמים רבות לצה"ל ומספקים מענה ראשוני ומהיר לאירועים ביטחוניים במרחב.

מבחינות רבות קפיצת המדרגה הציונית ביו"ש וההתיישבות המתפרצת שם אחרי שנות הגבלה ארוכות משמשים שכפ"ץ לתושבי שפלת החוף והמרכז, כפי שגוש קטיף היה שנים עבור יישובי הדרום. יישובים ומאחזים רבים כיום אינם רק צרכני ביטחון, אלא תורמי ביטחון ויחידות הגנה עצמאיות שמסייעות לצבא במניעת פלישות חקלאיות ובבלימת ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C.

נשימה ארוכה

בעוד שנים לא רבות יגיע מספר היהודים ביו"ש למיליון נפש. הבנייה שם לא רק מגשימה ציונות בלב ציון ובמחוזות התנ"ך, אלא גם מונעת מישראל להתכווץ בחזרה אל גבולות 1967 המסוכנים, ומקשה על מימוש תרחיש הסיוט של הקמת מדינה פלסטינית.

עכשיו נותרה לכאורה רק הדמוגרפיה. גדי איזנקוט ושותפים נוספים של ממשלת השינוי הפוטנציאלית נתלים ב"בעיה הדמוגרפית" כדי להסביר את הצורך ב"היפרדות" - או במילים פחות מכובסות, בצמצום שטח ההתיישבות היהודית, וריכוז מאמץ בגושי ההתיישבות שסמוכים לקו הירוק. לפיד, גולן ואיזנקוט מתקשים להפנים: מי שיברח מיו"ש בגלל דמוגרפיה - הדמוגרפיה תרדוף אחריו אל תוך הקו הירוק, שהרי יעד הקצה הפלסטיני נותר "מהנהר ועד לים".

יואל משה סלומון וחבריו שגאלו את פתח תקווה, וחובבי ציון שגאלו ורכשו את אדמות ראש פינה, לא חששו מדמוגרפיה, וגם לוי אשכול וגולדה מאיר כשהקימו שכונות יהודיות במזרח ירושלים התמודדו עם הדמוגרפיה ושינו אותה.

לעיתים אכן מדובר במאבק של מעטים מול רבים, וצריך אמונה ונשימה ארוכה. דמוגרפיה לא משתנה ביום אחד, אך גם ביו"ש זה אפשרי. מי שמסתכל על ההתיישבות רק מבעד למשקפי "האינטרס הביטחוני" ומפריד בין "גושים" לבין השאר, שוכח שהביטחון הוא האמצעי - והחיים בציון הם המטרה. ממשלת ה"ימין מלא־מלא" שגתה לא מעט, אך אחד הדברים הגדולים שעשתה הוא מהלך העומק הרוחבי וההיסטורי שמשנה את פני יהודה ושומרון לדורות. "השמיכה הקצרה" של צה"ל אינה סיבה לבלום את התנופה הזאת, לא לפני הבחירות ולא אחריהן.