תמונת המצב מול איראן - והיום שאחרי חמינאי | יואב לימור

השורה התחתונה, על פי הערכת המודיעין, היא שאיראן לא תחזור להיות כפי שהיתה. המחאה האחרונה, שהיתה החריפה מאז המהפכה האסלאמית של 1979, שברה משהו יסודי שאינו בר־תיקון, ודאי שלא בטווח הזמן הקצר. אם לקפוץ לרגע לשורה התחתונה, המשמעות היא שלאיראן יש שלוש אפשרויות: לצאת למלחמה גם במחיר של התאבדות; ללכת להסכם כניעה; או לגסוס לאט.

קצת נתונים, שנשענים על גורמים מוסמכים שאינם כלי התקשורת: בשבעת ימי המחאה נהרגו 5,000-3,000 איש. רובם נורו ברחובות בידי אנשי משמרות המהפכה והבסיג', בגלוי, לאור יום. חלק מהירי בוצע מתוך מתקנים של שני הארגונים, מחשש שהמוחים קרובים לעלות עליהם. המחאה התרחשה במאות מוקדים, מהערים הגדולות ועד לאזורי המיעוטים שבהם התמיכה בממשל קטנה יותר. וסגירת האינטרנט פגעה קשות לא רק במחאה, אלא גם בכלכלה האיראנית: החלקים שלה שנשענים על תקשורת רשתית - כמו ספנות, קרגו או תיירות - שובשו לחלוטין.

האינטרנט הוא עניין דרמטי. אתמול הוא היה מושבת כבר 400 שעות ברציפות. המשטר רוצה לפתוח אותו חלקית, אבל חושש שזה יגרום לשטף של סרטונים שצולמו בימים האחרונים, מירי חי במפגינים וגופות מתגוללות ברחובות ועד להלוויות המוניות, מה שיעורר מחדש את המחאה, וגרוע מכך מבחינתו - יעצים את הדרישה להתערבות האמריקנית המובטחת.

בינתיים, ההתערבות הזאת מתמהמהת. האמריקנים צוברים כוחות ומשגרים איומים. ייתכן שהם מחכים שהמחאה תתחדש קודם מבפנים; ייתכן שהם מחכים שהתוכנית המבצעית תושלם; וייתכן שהם עובדים על תוכנית אחרת, למשל על מהלך שבסופו מישהו אחר ייקח את השלטון מבפנים - כפי שקרה בוונצואלה לאחר לכידתו של הנשיא מדורו.

גורם בכיר שנשאל השבוע אם הוא מזהה באיראן מישהו שיכול להנהיג את המדינה במקום האייתוללות, אמר שהוא לא מזהה אדם אחד כזה מבפנים. אולי כמה אנשים. אולי מהצבא, שהוא חילוני במהותו (בניגוד למשמרות המהפכה). ומה לגבי רזא פהלווי, בנו של השאה, שאלתי. הוא הפתיע לטובה ביכולתו להוציא אנשים לרחוב, השיב הבכיר. אנשים באיראן תופסים אותו כאדם ישר, אמין, שאומר את אשר על ליבו. הוא אולי לא מנהיג ולא כריזמטי, אבל הוא מדבר אמת - ההפך מהמשטר. ועדיין, הקשיתי, הוא אופציה להנהגה? קשה לדעת. זה לא נראה כך, אבל למדנו לא לסגור דלת בפני שום דבר, סיכם.

בישראל מוטרדים כעת בעיקר משני תרחישים. הראשון הוא מתקפה איראנית בהפתעה. כל העיניים המודיעיניות מכוונות לשם. לזהות בזמן, להתריע בזמן, להיערך בזמן. הציבור מרגיש את זה על פי מד הדיווחים בתקשורת, אבל המציאות הרבה יותר מתוחה, ולא כי יש מידע חשאי. דווקא היעדרו מחייב את מי שצריך לישון בנעליים, כדי לא להתעורר יחף.

בשבועות האחרונים עשו האיראנים כמה תרגילים של מערכי הטילים וההגנה האווירית שלהם. כל תרגיל כזה עלול היה להפוך, בזמן אמת, לאירוע של שיגור חי לישראל. זה הוביל לדריכות קיצונית, שעלולה היתה כשלעצמה להוביל למיסקלקולציה שתסתיים במלחמה. בינתיים זה לא קרה, אבל הדריכות נותרה.

היא אמורה לאפשר לישראל לא רק התרעה מוקדמת כדי להיערך למתקפת טילים, אלא גם מספיק זמן כדי להחליט אם היא מקדימה תקיפה למכה. הדילמה המוכרת של מי התחיל, שממנה תיגזר ההחלטה אם לתקוף בטרם תותקף, תושפע בוודאי ממספר הטילים שמתכננת איראן לשגר לישראל: אין דין חמישה טילים כדין 500.

התרחיש השני שמטריד את ישראל הוא הגרעין. כפי שפורסם בראשית השבוע ב"ישראל היום", איראן חזרה לבצע עבודות תשתית במתקנים הגרעיניים שלה. אמנם נתנז הושמד לחלוטין, אבל פורדו עדיין פעיל, והאיראנים עובדים על העמקת מרחב החסינות שלו, וכן של אתר נוסף בצפון המדינה. המשטר עדיין נשמר מחזרה להעשרת אורניום, אבל הוא משמר וביזר את האורניום המועשר לדרגה גבוהה שצבר, והוא עלול לנסות לייצר באמצעותו פצצה מאולתרת בחודשים הבאים.

נדמה שקבועי הזמן הרלוונטיים כעת הם קצרים יותר. כאמור, יש לאיראן שלוש אפשרויות. הסכם כניעה - "הסכם החלומות", בפי ישראל, שיכלול ויתור מוחלט על הגרעין ועל תוכנית הטילים - לא עומד על הפרק מבחינת חמינאי. הוא עשוי לנסות לתעתע במשא ומתן דמה כדי להרוויח זמן, אם כי לא ברור מה הזמן יקנה לו: בעיות היסוד שעמדו בבסיס גל המחאה הנוכחי - מים, תשתיות רעועות, אבטלה גבוהה של 50%-40%, מטבע מתרסק, אינפלציה בשמיים - נראות בלתי פתירות כל עוד מוטלות על איראן סנקציות.

ויש עוד משהו שעומד ברקע: הישגי מבצע עם כלביא. העם האיראני ראה שהמשטר לא יכול להגן עליו מפני איום חיצוני, ושגם המשטר עצמו אינו חסין. זה סדק את מחסום הפחד. מישהו השווה את זה השבוע לאסון צ'רנוביל, שסדק את מחסום הפחד בבריה"מ אחרי שהציבור שם הבין שהמשטר לא יכול להגן עליו. ההשוואה היא כמובן לא אחד‏ לאחד - אבל העיקרון מובן. הוא הוכח גם בסוריה, ועשור קודם לכן בתימן, בלוב ובמצרים.

אז תהיה מלחמה? כרגע זה תלוי בעיקר בטראמפ, שמשגר בעיקר מילים. הנחת העבודה היא שכן, כי הדבר האחרון שהנשיא האמריקני רוצה זה להיראות רכרוכי, ובינתיים משווים אותו לברק אובמה, שנטש את העם האיראני במהפכה הירוקה של 2009.

ובהנחה שתהיה תקיפה אמריקנית - ישראל תותקף? כרגע זה תלוי בעיקר באיראנים, אבל הנחת העבודה היא שכן. ואם ישראל תותקף - היא תגיב ותתחיל מלחמה? הנחת העבודה היא שכן, כי אחרי 7 באוקטובר ישראל לא סופגת בשקט - היא מחזירה ברעש כדי שכולם יראו וייראו. ואם ארה"ב תתקוף וישראל תתקוף - המשטר ייפול? אף אחד לא מוכן להתחייב על כך, אבל די ברור לאן כולם מכוונים, בעיקר מתוך הבנה שמדובר בהזדמנות נדירה שלא כדאי להחמיץ.

מתוך הטור המלא של יואב לימור במגזין "היום".