יש נקודה אחת מטרידה מאוד בסדר העולמי החדש של טראמפ | יואב לימור

איראן.

השורה התחתונה, על פי הערכת המודיעין, היא שאיראן לא תחזור להיות כפי שהיתה. המחאה האחרונה, שהיתה החריפה מאז המהפכה האסלאמית של 1979, שברה משהו יסודי שאינו בר־תיקון, ודאי שלא בטווח הזמן הקצר. אם לקפוץ לרגע לשורה התחתונה, המשמעות היא שלאיראן יש שלוש אפשרויות: לצאת למלחמה גם במחיר של התאבדות; ללכת להסכם כניעה; או לגסוס לאט.

קצת נתונים, שנשענים על גורמים מוסמכים שאינם כלי התקשורת: בשבעת ימי המחאה נהרגו 5,000-3,000 איש. רובם נורו ברחובות בידי אנשי משמרות המהפכה והבסיג', בגלוי, לאור יום. חלק מהירי בוצע מתוך מתקנים של שני הארגונים, מחשש שהמוחים קרובים לעלות עליהם. המחאה התרחשה במאות מוקדים, מהערים הגדולות ועד לאזורי המיעוטים שבהם התמיכה בממשל קטנה יותר. וסגירת האינטרנט פגעה קשות לא רק במחאה, אלא גם בכלכלה האיראנית: החלקים שלה שנשענים על תקשורת רשתית - כמו ספנות, קרגו או תיירות - שובשו לחלוטין.

האינטרנט הוא עניין דרמטי. אתמול הוא היה מושבת כבר 400 שעות ברציפות. המשטר רוצה לפתוח אותו חלקית, אבל חושש שזה יגרום לשטף של סרטונים שצולמו בימים האחרונים, מירי חי במפגינים וגופות מתגוללות ברחובות ועד להלוויות המוניות, מה שיעורר מחדש את המחאה, וגרוע מכך מבחינתו - יעצים את הדרישה להתערבות האמריקנית המובטחת.

בינתיים, ההתערבות הזאת מתמהמהת. האמריקנים צוברים כוחות ומשגרים איומים. ייתכן שהם מחכים שהמחאה תתחדש קודם מבפנים; ייתכן שהם מחכים שהתוכנית המבצעית תושלם; וייתכן שהם עובדים על תוכנית אחרת, למשל על מהלך שבסופו מישהו אחר ייקח את השלטון מבפנים - כפי שקרה בוונצואלה לאחר לכידתו של הנשיא מדורו.

גורם בכיר שנשאל השבוע אם הוא מזהה באיראן מישהו שיכול להנהיג את המדינה במקום האייתוללות, אמר שהוא לא מזהה אדם אחד כזה מבפנים. אולי כמה אנשים. אולי מהצבא, שהוא חילוני במהותו (בניגוד למשמרות המהפכה). ומה לגבי רזא פהלווי, בנו של השאה, שאלתי. הוא הפתיע לטובה ביכולתו להוציא אנשים לרחוב, השיב הבכיר. אנשים באיראן תופסים אותו כאדם ישר, אמין, שאומר את אשר על ליבו. הוא אולי לא מנהיג ולא כריזמטי, אבל הוא מדבר אמת - ההפך מהמשטר. ועדיין, הקשיתי, הוא אופציה להנהגה? קשה לדעת. זה לא נראה כך, אבל למדנו לא לסגור דלת בפני שום דבר, סיכם.

בישראל מוטרדים כעת בעיקר משני תרחישים. הראשון הוא מתקפה איראנית בהפתעה. כל העיניים המודיעיניות מכוונות לשם. לזהות בזמן, להתריע בזמן, להיערך בזמן. הציבור מרגיש את זה על פי מד הדיווחים בתקשורת, אבל המציאות הרבה יותר מתוחה, ולא כי יש מידע חשאי. דווקא היעדרו מחייב את מי שצריך לישון בנעליים, כדי לא להתעורר יחף.

בשבועות האחרונים עשו האיראנים כמה תרגילים של מערכי הטילים וההגנה האווירית שלהם. כל תרגיל כזה עלול היה להפוך, בזמן אמת, לאירוע של שיגור חי לישראל. זה הוביל לדריכות קיצונית, שעלולה היתה כשלעצמה להוביל למיסקלקולציה שתסתיים במלחמה. בינתיים זה לא קרה, אבל הדריכות נותרה.

היא אמורה לאפשר לישראל לא רק התרעה מוקדמת כדי להיערך למתקפת טילים, אלא גם מספיק זמן כדי להחליט אם היא מקדימה תקיפה למכה. הדילמה המוכרת של מי התחיל, שממנה תיגזר ההחלטה אם לתקוף בטרם תותקף, תושפע בוודאי ממספר הטילים שמתכננת איראן לשגר לישראל: אין דין חמישה טילים כדין 500.

התרחיש השני שמטריד את ישראל הוא הגרעין. כפי שפורסם בראשית השבוע ב"ישראל היום", איראן חזרה לבצע עבודות תשתית במתקנים הגרעיניים שלה. אמנם נתנז הושמד לחלוטין, אבל פורדו עדיין פעיל, והאיראנים עובדים על העמקת מרחב החסינות שלו, וכן של אתר נוסף בצפון המדינה. המשטר עדיין נשמר מחזרה להעשרת אורניום, אבל הוא משמר וביזר את האורניום המועשר לדרגה גבוהה שצבר, והוא עלול לנסות לייצר באמצעותו פצצה מאולתרת בחודשים הבאים.

נדמה שקבועי הזמן הרלוונטיים כעת הם קצרים יותר. כאמור, יש לאיראן שלוש אפשרויות. הסכם כניעה - "הסכם החלומות", בפי ישראל, שיכלול ויתור מוחלט על הגרעין ועל תוכנית הטילים - לא עומד על הפרק מבחינת חמינאי. הוא עשוי לנסות לתעתע במשא ומתן דמה כדי להרוויח זמן, אם כי לא ברור מה הזמן יקנה לו: בעיות היסוד שעמדו בבסיס גל המחאה הנוכחי - מים, תשתיות רעועות, אבטלה גבוהה של 50%-40%, מטבע מתרסק, אינפלציה בשמיים - נראות בלתי פתירות כל עוד מוטלות על איראן סנקציות.

ויש עוד משהו שעומד ברקע: הישגי מבצע עם כלביא. העם האיראני ראה שהמשטר לא יכול להגן עליו מפני איום חיצוני, ושגם המשטר עצמו אינו חסין. זה סדק את מחסום הפחד. מישהו השווה את זה השבוע לאסון צ'רנוביל, שסדק את מחסום הפחד בבריה"מ אחרי שהציבור שם הבין שהמשטר לא יכול להגן עליו. ההשוואה היא כמובן לא אחד‏ לאחד - אבל העיקרון מובן. הוא הוכח גם בסוריה, ועשור קודם לכן בתימן, בלוב ובמצרים.

אז תהיה מלחמה? כרגע זה תלוי בעיקר בטראמפ, שמשגר בעיקר מילים. הנחת העבודה היא שכן, כי הדבר האחרון שהנשיא האמריקני רוצה זה להיראות רכרוכי, ובינתיים משווים אותו לברק אובמה, שנטש את העם האיראני במהפכה הירוקה של 2009.

ובהנחה שתהיה תקיפה אמריקנית - ישראל תותקף? כרגע זה תלוי בעיקר באיראנים, אבל הנחת העבודה היא שכן. ואם ישראל תותקף - היא תגיב ותתחיל מלחמה? הנחת העבודה היא שכן, כי אחרי 7 באוקטובר ישראל לא סופגת בשקט - היא מחזירה ברעש כדי שכולם יראו וייראו. ואם ארה"ב תתקוף וישראל תתקוף - המשטר ייפול? אף אחד לא מוכן להתחייב על כך, אבל די ברור לאן כולם מכוונים, בעיקר מתוך הבנה שמדובר בהזדמנות נדירה שלא כדאי להחמיץ.

עזה.

דבריו של טראמפ על החטוף רן גואילי ("נראה שאנחנו יודעים איפה הוא נמצא") היו מפתיעים, אבל לא נטולי בסיס. באחרונה הצטברו כמה אינדיקציות שעשויות ללמד על המקום שבו הוא נטמן. המידע הזה הועבר ברובו גם לחמאס, שהתבקש לפעול, ושלא ממהר לשתף פעולה.

בישראל דורשים שהשבתו של גואילי תקדם לכל מהלך בשלב ב' של ההסכם. בינתיים זה לא קורה, פעמיים: פעם אחת, כי חמאס לא פועל לאיתורו ולהחזרתו של גואילי; ופעם שנייה, כי שלב ב' של ההסכם מתקדם. אמנם בדרך שונה מכפי שניתן היה לשער, אבל מתקדם.

בדאבוס עסקו השבוע במועצת השלום שמקים טראמפ, שתהיה הבכירה מבין ארבע ישויות שונות שאמורות לטפל בעניין עזה, ולא רק בה: על פי חזונו של הנשיא, המועצה הזאת - שהוא יעמוד בראשה לכל ימי חייו, גם לאחר שיסיים את הקדנציה שלו כנשיא בעוד שלוש שנים - תברור בסכסוכים בינלאומיים שונים, ולמעשה תחליף את האו"ם.

צריך להסתכל בתערובת של השתאות וחשש על נכונותו של טראמפ לערער על כל מוסכמה בינלאומית. האו"ם הוא אכן ארגון רקוב ופוליטי מדי, שרחוק מלמלא את ייעודו. מנגד, הוא מקיים מסגרת חשובה שמשמרת מאזן של יחסי כוחות ומונעת אנרכיה גלובלית מוחלטת. בעולם של טראמפ, שמתבסס על שלוש הכ"פים של מיקי זוהר - כוח, כבוד, כסף - מסגרות ישנות הן עניין לחלשים. החזקים קובעים את הכללים בעצמם, ומכתיבים אותם לאחרים. MAGA־לומניה, אם תרצו.

זה מה שקרה בוונצואלה. זה מה שעשוי לקרות בגרינלנד. וגם באוקראינה. ואולי גם במקומות אחרים. כרגע ישראל נמצאת בצד שחביב על טראמפ, אבל לצידה גורמים שחביבים עליו לא פחות. קטאר, למשל. וטורקיה. ורוסיה. בנימין נתניהו זכה לביקורת על כך שהשיב בחיוב להצעה להצטרף לצידן למועצת השלום, אבל הוא צדק: עדיף לשבת ליד השולחן - ולא להיות על הצלחת.

קטאר וטורקיה הן יריבות מרות שעלולות להפוך לאבני היסוד בציר החדש והמסוכן שמתהווה באזור, אבל עדיף לדבר איתן בניסיון להימנע מהצורך להילחם בהן. ישראל כשלה מספיק כשלא נערכה בזמן וכראוי ל"יום שאחרי" בעזה, וגזרה על עצמה מציאות שרחוקה כרחוק מזרח ממערב מהניצחון המוחלט. יש לקוות שלמדה מכך, והבינה שעליה לעצב את גורלה בידיה ולא להותירו בידי אחרים.

בינתיים, בעזה, יש מציאות שבה חמאס שולט בשטח האדום (כלומר בכ־40% מהשטח). אמנם הוא מתקשה לשוב לייצר אמל"ח בכמות גדולה, אבל הוא מגייס ומכשיר אנשים, מהדק את אחיזתו בשטח, גובה מיסים ומנהל חיי שגרה - עד כמה שניתן.

מאמציו העכשוויים מכוונים להיטמעות במנגנון הביטחוני החדש שיוקם בעזה, כלומר למסור את הנשק בכאילו לגורם אחר, אבל להישאר חי ובועט במסגרתו. ישראל הבהירה לאמריקנים שלא תיתן לכך יד, כי זה מתכון ודאי למודל חיזבאללה בעזה. ייתכן שזה יחייב אותה לוויתורים מסוימים לטובת הרשות הפלסטינית: הם עדיפים על פני הישארות חמאס, ובוודאי על פני חידוש המלחמה.

סוריה.

אם יש נקודה מטרידה במיוחד בסדר העולמי החדש שמוביל טראמפ, זה מה שקורה בימים האחרונים סביב הכורדים בסוריה. אחרי שהנשיא א־שרע הכריז שהושג הסכם שבמסגרתו הכורדים ייטמעו במנגנוני הביטחון של סוריה - המנהיג הכורדי מזלום עבאדי הודיע שאין שום הסכם, כלומר המלחמה עשויה להתחדש, ואיתה מרחץ הדמים שנאמניו של א־שרע ביצעו בעלאווים, ובמידה פחותה בדרוזים, ועלולים לבצע כעת בכורדים.

לכאורה, מדובר בחדשות חוץ. בפועל, זהו אינטרס ישראלי עצום מכמה סיבות. הראשונה - כי הכורדים הם בעלי ברית שמחזיקים ציר אסטרטגי במיוחד, שנע בין ארבע מדינות שמעניינות את ישראל במיוחד: סוריה, טורקיה, עיראק ואיראן. ההיסטוריה (הגלויה, תחפשו בגוגל) מלאה שיתופי פעולה בין ישראל לכורדים. ויתור עליהם לא רק יתפרש כסכין בגב - הוא גם יפגע, הלכה למעשה, בביטחון ישראל.

הסיבה השנייה היא שהתחזקותו של א־שרע אינה טובה לישראל. הוא מפתח תיאבון ועיניים גדולות, וכשברקע שלו נושפת טורקיה - שאמנם אינה מעורבת בקרבות האחרונים מול הכורדים - הדאגה גדולה מתמיד, כי ארדואן רוצה נוכחות בדמשק ועל גבול ישראל, וא־שרע רוצה להחזיר לעצמו את השטחים שישראל תפסה בגולן בדצמבר 2024, וגם למנוע ממנה לטוס בחופשיות בשמי סוריה - עניין שרלוונטי מאוד גם לזירות אחרות.

הסיבה השלישית היא שאחרי הכורדים יגיעו (שוב) העלאווים, ויגיעו (שוב) הדרוזים. ומי שחושב שהמשטר ויתר על האלמנטים הרצחניים של דאעש שעומדים בבסיסו, מוזמן לעקוב אחרי ההיסטריה בוושינגטון מהאפשרות שאלפי אסירים שמוחזקים בבתי כלא שהוקמו בשטח שבשליטת הכורדים ישוחררו כעת, ובכך יירדו לטמיון שנים של מאמץ ביטחוני בינלאומי לבלום את דאעש.

הסיבה הרביעית היא הפוזיציה האמריקנית. וושינגטון לא עמדה בדרכו של א־שרע ולא יצאה להגנת הכורדים, אף שגם הם בני חסותה המוצהרים שנהנים מתמיכה כלכלית וצבאית אמריקנית. החשש שטראמפ יפנה לכורדים גב אינו רלוונטי רק להם: היום אלה הם, ומחר אלה עלולים להיות אחרים.

שקרים.

זה היה (עוד) שבוע שבו האמת לא הצטיינה במיוחד. טראמפ עשה את זה כשטען שהקרדיט לפיתוח הטכנולוגיה של מערכת כיפת ברזל מגיע לארה"ב, ולא לישראל. זה כמובן לא נכון: הפיתוח הוא כולו כחול־לבן - המימון כחול־אדום־לבן.

גם נתניהו עשה את זה כשטען שהוא התייצב בפני מבקר המדינה ל"עדות מטלטלת", בעוד הרמטכ"ל לשעבר, ראש שב"כ לשעבר וראש אמ"ן לשעבר לא התייצבו בפניו. גם זה, כמובן, לא נכון: רונן בר נפגש עם מבקר המדינה פעמיים; גם הרצי הלוי נפגש איתו יותר מפעם אחת; ואהרון חליוה פגש אותו בשלהי דצמבר. ואשר לנתניהו, בלי משים הוא חשף את כוונתו המקורית שהיתה שקופה לכל - להסתייע במבקר המדינה כדי לחמוק מוועדת חקירה אמיתית למחדל 7 באוקטובר.

גם הרבנים עשו את זה, כשהודו שחוק הגיוס הוא בלוף שלא יביא אף חרדי לצבא. ההקלטות של מנהיגי הציבור הליטאי, הרבנים דב לנדו ומשה הלל הירש, לימדו שעובדים על כולנו בעיניים, ובעיקר על צה"ל, שהזהיר השבוע שהוא נמצא על סף הקו האדום שמתחתיו תיפגע הכשירות - בשעה שפעמוני המלחמה מצלצלים בקול גדול.