התביעה להקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67 כולל בירושלים הוצבה מחדש בקדמת הבמה הבינלאומית. עבור מדינת ישראל זהו איום קיומי, בסיכון גדול אף מאיום הגרעין האיראני. לסיכול איום זה, העלול להיות מקודם באופן ישיר גם על ידי הנשיא טראמפ, מדינת ישראל חייבת להתנהל מול האיום בנחישות, בשיקול דעת מחושב ובתמיכה ציבורית רחבה.
בנסיבות אלה, הפרעות נגד פלשתינים המתחוללות במרחבי יו"ש בידי קבוצות צעירים יהודיים, מסכנות את כושר העמידה הישראלי במאבק על זכויותיה בירושלים ובמרחבי יו"ש. נכון שמדובר בקבוצה קטנה שאינה עולה על כמה מאות, אבל הנזק שהיא מחוללת עצום.
במבט פנימה אל דעת הקהל הישראלית - בשעה שתמיכה רחבה נחוצה לממשלת ישראל לעמידתה בלחץ הבינלאומי - הפרעות מערערות את בסיס התמיכה של הרוב הישראלי במפעל ההתיישבות ביו"ש.
בכל מה שקשור לזירה הבינלאומית, הפרעות מאיצות את ההתנגדות להמשך האחיזה הישראלית בכל מרחבי "הגדה המערבית". במבט הזה, קבוצות הפורעים בפעולתם האלימה נגד אזרחים פלשתינים, מהוות איום אסטרטגי על האינטרסים החיוניים של הביטחון הלאומי הישראלי.
בשנים שקדמו להקמת המדינה, בראשית מאורעות 1936-39, בן גוריון התנגד נחרצות לפעולות נקם של יהודים העושים דין לעצמם. הוא תבע בתוקף שליטה מלאה של ההנהגה המדינית בכל צעד של הפעלת כוח במאבק להגנת היישוב. בנוסף הסביר עד כמה פעולות נקם עצמאיות פסולות גם מההיבט הערכי והמעשי. כך אמר בכינוס המפלגות הציוניות באפריל 1936: "אחד מסימני ההתבוללות הוא, שהיהודי עושה לא מה שהוא מחויב לעשות לפי מצבו, אלא מה ש'הגוי' עושה. ויש בארץ התבוללות חדשה – התבוללות ערבית. מחקים את מעשי הערבים. מתבוללים במסווה ציוני. אומרים לנו: הערבים עושים כך, אף אנו נעשה כך. לאלה יש להסביר: האמצעים הם תמיד לפי המטרה. אילו הייתה המטרה שלנו כשל הערבים היו האמצעים שלהם יכולים להיות האמצעים שלנו".
להבנת תופעת פרעות הצעירים היהודיים, נחוץ להכיר את ההבדל בין רוב "נערי הגבעות" העמלים בנאמנות חלוצית בעבודת המרעה והחקלאות במעל מאה חוות חקלאיות שעלו על הקרקע בתיאום עם פיקוד המרכז, לבין קבוצות הפורעים המסוכנות, הפועלות מתוך חוות שעלו בגבעות ללא כל תיאום.
בכל החוות שעלו בתיאום מול גורמי הצבא, נבדק בקפידה סטטוס הקרקע בהגדרה מחייבת שאין להתמקם על קרקע פלשתינית פרטית. החוות האחרות של הקבוצות הסוררות, בחלקן הגדול מתמקמות בכוונה על קרקע פרטית בציפייה לחילול חיכוך ועימותים.
אלישע ירד, מהמנהיגים המובילים במרחבי הגבעות, פרסם בשבת אחרונה, בעיתון השבת "עולם קטן", מניפסט לחזון פעולת הקבוצות הסוררות. את מאמצי ההתיישבות התקניים הממלכתיים, בהתכנסותם לקרקע מדינה בשטחי C בלבד, הוא מתאר כנכנעים "לגבולות ההכלה של המערכת". הקבוצות הסוררות לעומת זאת מתוארות במאמרו כפועלות בשנתיים האחרונות בהכוונת המטרה "לרכז מאמץ בפריצת השלב הבא: שטחי B ומקומות שמוגדרים באיוולת קרקע פרטית פלסטינית".
ההתנשאות של קבוצות אלה ביחס לרוב המתיישבים שומרי החוק, נובעת ישירות מהמחלוקת שנפערה בימי ההתנתקות בין הנהגת יש"ע והרבנים שבחרו בדרך פעולה אחראית וממלכתית, לבין הצעירים שראו בכך חולשה ותבוסתנות. כבר אז התגבשה בקרב צעירים מתוסכלים הטענה שאם רק היו מובילים מאבק אלים עד לקצה, ללא אילוצים, ניתן היה לעצור את המהלך. כמי שפעל אז כמפקד בכוחות הפינוי, ביכולתי לתאר עד כמה הערכתם את המציאות הייתה אז מנותקת וממשיכה גם היום להיות מנותקת מקריאה נכונה של המפה.
בתי גידול ללהקות פורעים
ברחשי הבוז של הנערים הסוררים להנהגה האחראית של ההתיישבות, נוצרו במרחבי הגבעות בתי גידול ללהקות פורעים חסרות כל ציות למקורות סמכות: לא סמכות הורית, לא סמכות רבנית כלשהיא ובוודאי לא סמכות הצבא והחוק.
בפעולת אבטחה רגילה אין סיכוי לכוחות צה"ל ומשטרת ישראל לחסום ולמנוע את פעולות הנקם שמתבצעות במרחב על ידי קבוצות הפורעים. זה מאמץ חסר תוחלת, כמו לרדוף אחרי הרוח. לפיכך נדרשת פעולה מערכתית יזומה, משולבת בכוחות צה"ל, משטרה ושב"כ, לדיכוי תנאיי הפעולה של הגורמים הפורעים. נדרשים לכך גם מעצרים מנהליים בהיקף רחב. בכל דרך למען הגנת האינטרסים של מדינת ישראל במרחבי יו"ש ובקעת הירדן, פיקוד המרכז כריבון במרחב, בהוראה ברורה של ממשלת ישראל, נדרש לפעולה שיטתית רחבת היקף נחושה ויעילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו