שיטת הטרור החדשה ביו"ש: "זה כבר סיפור אחר לגמרי"

במשך עשרות שנים, "צינור החמצן" של הטרור ביהודה ושומרון היה הברחות אמצעי לחימה. נשקים שהוכנסו מהגבולות או מתוך שטח ישראל, זרמו אל הכפרים והגיעו בסופו של דבר לידי מחבלים. אלא שמאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", כוחות הביטחון הצליחו לפגוע באופן משמעותי בשיטה הזו.

"אנחנו כפסע מאסון": האזהרה החריגה של אלוף פיקוד מרכז

הפגיעה בנתיבי ההברחה שלחה את הגורמים הפלסטיניים לחפש פתרונות אחרים, ומציבה כעת בפני צה״ל צורך לפתח שיטות פעולה חדשות כדי להתמודד עם האיום המשתנה.

מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", בצה"ל מזהים כי אחת הזירות הרגישות והמסוכנות ביותר היא דווקא בתוך שטח ישראל - יהודה ושומרון. בניגוד לעזה וללבנון, שם קיים קו חזית ברור והפרדה בין האויב לאזרחים, ביהודה ושומרון המציאות מורכבת בהרבה, כפרים פלסטיניים סמוכים ליישובים ישראלים, חיכוך יומיומי ומרחב שבו כל הסלמה עלולה להתרחש בתוך דקות.

שיטה מרכזית

על רקע זה, בצה״ל פועלים בשני צירים מרכזיים כדי למנוע התלקחות. הראשון הוא הגברת החיכוך המבצעי, במטרה שהמפגש הראשון של מחבלים יהיה עם כוחות הביטחון ולא עם אזרחים. השני הוא מאבק נרחב בהברחות אמצעי לחימה, שהפכו לאורך השנים לשיטה המרכזית להזנת הטרור בנשק.

עד לאחרונה, שיטת הפעולה הייתה ברורה יחסית. עיקר אמצעי הלחימה הגיעו מהברחות, כאשר הייצור המקומי נותר בשוליים בלבד. הגבול עם ירדן הפך לציר המרכזי בתופעה, מבריחים הפעילו רחפנים שחצו את הגבול, השליכו אמל״ח לשטח ישראל, ומשתפי פעולה אספו אותו והעבירו אותו לתוך יהודה ושומרון.

ביו פשיעה לטרור

במערכת הביטחון מזהים לאורך שנים את הקשר הישיר בין פשיעה לטרור. נשק שמוגדר בתחילה כפלילי עובר במהירות לידיים עוינות ומשמש לביצוע פיגועים. בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ההבנה הזו הפכה למוחשית ודחופה יותר. בצה"ל מדגישים כי אין כל כוונה לאפשר זרימה של אמצעי לחימה נוספים לשטח, שעלולים לשמש לתקיפות ואף לתרחישים חמורים יותר.

בהתאם לכך, הגבול עם ירדן עבר בשנים האחרונות שדרוג משמעותי. הוא רושת באמצעי תצפית, מצלמות ואמצעים טכנולוגיים נוספים, והוקמו בסיסים לאורך התוואי. במקביל, הוגבר שיתוף הפעולה עם הצד הירדני, לצד פעילות לאיתור ולמעצר של גורמים המעורבים בשרשרת ההברחה, מהמבריחים ועד לרוכשים. אלא שכעת מתברר כי הלחץ הזה יוצר תגובת נגד.

הנתונים ממחישים את השינוי: מתחילת 2026 אותרו והוחרמו ברחבי אוגדת יהודה ושומרון 17 מחרטות לייצור והרכבת מטענים ונשקים, מתוכן 8 בעיר חברון. עיקר המחרטות הנוספות נמצאו בשכם ובחברון, בגזרות חטיבות שומרון ויהודה. במקביל, נתפסו 360 כלי נשק ברחבי הגזרה, בהם גם עשרות כלי נשק מאולתרים מסוג “קרלו”, המורכבים בשטח מחלקי נשק.

"זה יכול להיות בכל מקום"

מג״ד 7037, סא״ל (מיל׳) ד׳, שבכוחותיו אותרה מחרטה בשבוע שעבר בכפר עינבוס בשכם, מתאר את השינוי בשטח: "לתפוס מבריחים זו פעולה אחת, אבל למצוא מחרטה זה משהו אחר לגמרי. כדי להגיע אליהן אנחנו צריכים להיכנס לתוך הכפרים, לבצע חיפושים, לפעול על בסיס מודיעין או סריקות. זה יכול להיות בכל מקום, בתוך בתים, בשטחים פרטיים".

לדבריו, היקף הפעילות כבר משנה את המציאות הביטחונית". ההוכחה שאנחנו עושים עבודה טובה היא שביום העצמאות ראינו אלפי אנשים בצפון השומרון, במקומות שעד לא מזמן אי אפשר היה להגיע אליהם בלי תיאום ביטחוני מלא", הוסיף סא"ל ד'. "היום אנשים נכנסו לשם בלי חשש".

במערכת הביטחון מסבירים כי מדובר בתגובה ישירה ללחץ על נתיבי ההברחה. “הפלסטינים מתוסכלים”, אומר גורם ביטחוני. “הם לא מצליחים להכניס את כמות הנשק שהם רוצים. יש עדיין הרבה אמל״ח בשטח, אבל לא בכמות מספקת מבחינתם, ולכן הם שומרים עליו ולא ממהרים להשתמש בו”.

הגורם מוסיף ומחדד את האתגר המבצעי. "בעזה, כאשר יורים רקטות משטח פרטי אזרחי, קל יותר לזהות את נקודת השיגור. כאן המצב שונה לגמרי. כשלא יורים אלא רק מייצרים את אמצעי הלחימה בתוך שטחים פרטיים, הרבה יותר קשה לאתר את המיקום מראש". לדבריו, זו אחת הסיבות לכך שחלק מהפיגועים אינם מתבצעים באמצעות נשק חם.

הזרימה מבחוץ, הייצור מבפנים

"ארגוני הטרור מבינים שהם צריכים יכולת רחבה יותר, ולכן עוברים לייצור מקומי. הנשקים האלה פחות מקצועיים, עם יותר תקלות, אבל בסוף נשק זה נשק". המשמעות עבור האזרח ברורה - גם כאשר הזרימה מבחוץ נבלמת, היכולת לייצר נשק בתוך השטח נשארת ולעיתים אף מתרחבת.

צה״ל, מצידו, מגביר את הפעילות ונכנס לשטח על בסיס יומי. "זה מאבק מתמשך", אומרים במערכת הביטחון, “וכל הצלחה רק משנה את שיטת הפעולה של הצד השני”. כך, המאבק על אמצעי הלחימה ביהודה ושומרון משנה צורה: פחות הברחות דרך הגבולות, יותר ייצור מתוך השטח. צה״ל מצליח לסגור את נתיבי ההברחה, אבל הקרב על הנשק לא נגמר, הוא פשוט עבר פנימה.