"תאמינו לי," היא מסתכלת לי עמוק בעיניים, "הבנים שלכם מעדיפים לפלרטט איתי מאשר לבדוק את תעודת הזהות שלי במחסום." שיער סתור, תלתלים וג'ינס. אמא שלה לידה, עטויה חיג'אב ומשקפיים, ואחיה הגדול ביניהן – ג'ל בשיער, זקן מעוצב כמו של פאר טסי, נראה ביישן.
מכל הדברים הקשים שאמרה – על הילדים בעזה, על המחסומים בכפרים, על מה שהיא מכנה "התנגדות לגיטימית" – דווקא המשפט על הבנים במחסום טלטל אותי מאוד. בתוך הכעס, הכאב ואי-האמון שמילאו את החדר, רגע נורמלי פוטנציאלי הבליח לחלל, והשאיר אותי בלי אוויר.
אחרי יותר משנתיים כמשתתף בקבוצה המזרחית-מסורתית בארגון "תמה", יצאתי לסיור מעבר לקו הירוק כדי לשמוע את נקודת המבט שלהם, של הצד השני. איך הם רואים את המלחמה, מה השאיפות והאתגרים שלהם, ומהי עבורם תקווה. המטרה הייתה רק להקשיב – לא לייצר דיאלוג. זה דורש להתאפק שלא להגיב, וזה קשה. לא תמיד זה עובד.
האוטובוס של "תמה" הרגיש קצת כמו התחלה של בדיחה: כל הגוונים והצבעים מליבת הישראליות יושבים בו. על האוטובוס הכל-כך ישראלי הזה, שנוסע כעת בכבישי המציאות המדממת שלנו, יושבים אלה שמהם שמעתי את הטקסטים המאתגרים ביותר: החברים מהקבוצה החרדית שמעדיפים למות ולא להתגייס; אלה מהשמאל הליברלי שמתעקשים שהמלחמה רק מוכיחה שצדקו כל השנים; אלה שמרגישים שאנחנו ברגע של גאולה ומשתוקקים להתיישב בעזה; ומי שגר ביפו, מרגיש ישראלי אבל מחובר למשפחתו בעזה ובגדה. כל אלה הרחיבו את התמונה הישראלית שלי, אבל זה היה, מסתבר, רק הפתיח.
חמישה בנים יש לנו, שלושה מהם לוחמים. השניים הקטנים בדרך. מבחינתם, וגם מבחינתי, ה"למה" ברור מאי פעם. גם אחרי שהיו ביותר הלוויות ממה שהייתי כל חיי, וכשלכל אחד מהם יש חבר עם כדור בבטן או ביד שצריך עזרה לפתוח בירה. כשאני נכנס לפעמים לחדר של אחד מהם וסוגר את הדלת, מתגלות המדבקות האלה, עם הפנים המאירות שמזכירות להם "להיות טובים" – דרישת שלום ששלחו להם, בלי לדעת, החברים מבית הספר, מהתנועה ומהשכונה שנרצחו ב-7 באוקטובר או נפלו מאז. זה דור שמסתובב עם מברגה באוטו בדרך להקים עוד "מצפור לזכרו של", שרק נהיה ראויים להם.
היא מספרת על מה שקורה שם, על איך צה"ל ולוחמיו נתפסים מנקודת מבטה. קשוח לי. אני מת לקום ולעוף משם, והיא ממשיכה. מספרת איך בשנייה הראשונה שמחו לראות את העזתים מבקעים את הגדר ביום הארור ההוא, ומהר מאוד, היא מעידה, הבינו שהאסון שנחת על הישראלים הוא גם האסון שלהם. היא מספרת איך שמחה כשראתה את המפגינים הפרו-פלסטינים במערב, עד שהבינה שהיא ובני עמה הם רק כלי משחק עבורם. היא ממשיכה לירות מילים, ואני רק מוודא שהאקדח שלי במקומו, בחגורה. חוזר לנשום.
אני בהתנגדות עמוקה אליה ולנרטיב הזה. לי הכל ברור: סיפרו להם כל כך הרבה שקרים, אל-ג'זירה הצליחו בשטיפת המוח. ואז אחיה מדבר. באנגלית קלוקלת הוא מספר איך נלקח אחיהם על ידי השב"כ, ומשתנק. אחותו מלטפת לו את העורף. שני האחים לצד אימם, שיושבת ומביטה בהם בגאווה. אני עוצם עיניים חזק כדי לא לראות את הרגע המשפחתי היפה והבלתי נסבל הזה, ופותח אותן לאט כשהיא חוזרת לדבר: "אנחנו טעמנו ממה שיש לעולם להציע. יודעים שיש בחוץ חיים אחרים, ואנחנו תקועים. בחברה תקועה, עם מנהיגות מושחתת ועולם ששכח אותנו ועבר הלאה למצרי הורמוז. אנחנו, הצעירים – רק רוצים ללכת לים."
מחשבותיי נודדות. בודק ב-Waze: שלושים ושבע דקות נסיעה מכאן הביתה. הילדים שלי מקפיצים כדור עם חברים בחוף כמעט בכל שישי. אין ולא יהיה עבורם בית אחר. היא מסיימת ומסתכלת על אמא שלה, ועלינו: "אמא, זה מה שהבאתם עלינו – עוד דור פלסטיני אבוד. ומה אתם מביאים על הילדים שלכם, הישראלים? עכשיו, הורים, יש לכם שתי ברירות: להסתכל עלינו רוחצים בדם אחד של השני, או לעשות עם זה משהו, ומהר."
בחזרה באוטובוס הישראלי אני תוהה: איך אפשר להחזיר את השיחה הזו אלינו? מה יש לכולנו – כל קבוצה לחוד וכולנו יחד – להציע לילדים שלנו? ללא ספק, תקופת בחירות לפנינו.
--
ברק לוזון הוא מנכ"ל המשרד הישראלי, הפדרציה היהודית של סן פרנסיסקו. חבר בארגון "תמה" המקדם שיתוף של כלל חלקי החברה בישראל, בדיון מעמיק בסוגית עתיד יחסי ישראל ושכניה הפלסטינים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו