"יש רגעים שאת מרגישה קהת־חושים": הקב"ניות שמטפלות בחיילים בלב עזה | צפו

לאחרונה נרשמו מקרי התאבדות של חיילים שלא יכלו לשאת את העול הנפשי - תזכורת כואבת למחיר נוסף של המלחמה. לצד הטרגדיות, הגיעו לכותרות גם סיפורים של חיילים שסירבו לחזור לעזה בגלל שחיקה נפשית. כל זה מעלה שאלה אחת גדולה: מי מחזיק את הנפש של החיילים בזמן שהם מחזיקים את הקו?

הפצועים השקופים | הכתבות

לפי נתוני צה"ל, מאז פרוץ המלחמה הופעלו יותר מ־1,000 קציני בריאות הנפש (קב"נים) בסדיר ובמילואים. כמעט 100 פעמים נכנסו הקב"נים לתוך רצועת עזה כדי לתת ללוחמים מענה מיידי, וביניהם - סרן ליה קורן (גולני), סרן ענבל ברנשטיין (גבעתי) וסרן טל חבצלת (לשעבר קב"נית כפיר וכיום קב"נית מוסמכת במרכז מיון מיטב).

כניסתן של הקב"ניות ללב עזה היא לא פחות מחסרת תקדים. בשיחות איתן הן לא מתארות פחד, אלא תחושת נחיצות. "כשחיילים רואים אותי נכנסת בשיירה הלוגיסטית הם כבר מזהים אותי. הם לא מרוחקים כשאני מדברת איתם, אני איתם באותה החוויה", אומרת ברנשטיין. "אני לא יושבת במשרד ממוזג - אני איתם בבוץ, בחול, בשוחות, במקום שבו הם צריכים לדעת שיש לידם מישהו שלא רק מבין, אלא גם מרגיש".

חבצלת: "זו לא עבודה בקליניקה - אנחנו מגיעות בכל יום למוצבים, לשטח, גם בשגרה וגם במלחמה. הייתי בחטיבת כפיר שנתיים וחצי גם לפני המלחמה, וזה היה עיסוק מבצעי. תמיד יש גדודים בעזה, בלבנון, ביהודה ושומרון. במלחמה זה מתעצם".

עוצרים לבנות סיפור משותף

הכניסה עם הלוחמים ללב הרצועה היא גם חלק מעקרונות הטיפול. קורן: "אנחנו רוצות לתת את המענה כמה שיותר קרוב לאירוע". למעשה, השיחה תחת אש, מייד לאחר האירוע, היא אחת השיטות המרכזיות שהן מתארות.

"אם יש עצירה אחרי אירוע שבו לוחמים נפצעו או נהרגו, עושים שיחה. כל אחד מספר מה הוא ראה וחווה, כדי לבנות נרטיב משותף. זה מצמצם 'חורים שחורים' שעלולים להפוך לפוסט־טראומה. יש חיילים שבזכות שיחה כזו גילו שמה שהם חשבו על התפקוד שלהם לא נכון - שהם פעלו כראוי ושהם לא אשמים. זה קריטי".

ברנשטיין: "גם אם יש כעס ושאלות, גם אם יש מקרה שבו חיילים מרגישים אשמים, מקרה של ירי דו־צדדי, חלילה, אולי של תפקוד שלא היה מצופה - עדיין השיחה נעשית במשותף בתוך קבוצה, וזה אומר לחיילים: אתם לא לבד, אנחנו ביחד, גם אם יש שאלות וכעסים. הכוח של הקבוצה הוא עצום. התחושה שאתה לא מבודד מחזיקה אנשים.

"לפני המלחמה טיפלתי בחיילות סיירים, תצפיתניות, איסוף קרבי. הרבה בעיות שראינו אז היו קשיים חברתיים, גירושים, פגיעות מיניות - דברים שהחיילים מביאים מהבית. זה דור של קורונה שהתמודד עם דברים מורכבים שהתקופה הזו הביאה איתה".

קורן: "שלבי הגיוס מורכבים לכולם - ממועמדות לטירונות להכשרה. זה מציף קשיים. אבל בתחילת המלחמה, המקרים שהגיעו אלינו היו קשורים פחות במורכבויות אישיות ויותר באתגרים של הלחימה עצמה. עם הזמן נכנסנו לשגרת מלחמה ולשחיקה, והבעיות האישיות התחילו לחזור ולצוף".

חבצלת: "האופן שבו עובדים השתנה לחלוטין. הכמויות של הפניות גדלו, וגם סוגי הפניות. זו כבר לא רק תמיכה נקודתית - זה ליווי עמוק בתוך הטראומה. יש עלייה גם במקרי הקצה, ואנחנו צריכות לתת מענה גם לחיילים שמגיעים עם מצבים נפשיים מאוד מורכבים".

אובדן חיילים והתמודדות אישית

גם נשים חזקות כמוהן נשברות לעיתים, וזה קורה כשמתים חיילים וקצינים שהן מלוות במשך תקופה ארוכה.

חבצלת: "איבדתי אנשים ששירתו איתי, חלקם היו מטופלים שלי וחלקם לא. אני יכולה לשתף על מקרה מורכב שהיה לי עם הסיירת שלנו, שבפעילות בג'נין במהלך המלחמה נהרג הקצין אלון סקאג'יו ז"ל, שהייתי בקשר טוב איתו.

"זה קרה בפלגה שהייתי מאוד מחוברת אליה, ועברתי איתם הרבה: להגיע ב־5:00 בבוקר לקדמת מוצב ז'למה ולקבל אותם כשהם יוצאים משם, להחזיק אותם ולהחזיק את המפקדים, שגם הם משרתים איתי. לנהל את שיחות העיבוד לאחר מכן, כשאת עצמך חווה אובדן ומנסה להבין את זה, וגם להגיע להלוויה יום אחרי. אני שם בשבילם, וגם בשביל עצמי.

"מקרה נוסף שחרוט לי בעצמות הוא האירוע רב־הנפגעים הראשון שלנו. ארבעה חיילים נהרגו. בהחלטה של רגע, הגעתי עם המח"ט לתחנת איסוף החללים כדי לעשות איתם את שיחת העיבוד הראשונית, רגע לפני שהם חוזרים פנימה. הגעתי אחרי שהם סיימו את הטיפול של הזיהוי וסריקת החללים, והיינו צריכים לומר קדיש על לוחמים שאני מכירה. זה משהו שלא חשבתי שאי־פעם אחווה. לאחר מכן ישבתי איתם, אספתי אותם והם נכנסו פנימה בשנית".

גם ברנשטיין מתארת חוויה לא פשוטה, כמטפלת וכחברה של הלוחמים: "איבדתי במלחמה כמה מטופלים, גם קצינים שעבדתי איתם, שטיפלתי בהם. זו חוויה מאוד קשה, כי אני מחזיקה את העולם הנפשי שלהם, ואני מחזיקה אותו לבד. אני לא יכולה לדבר על זה עם הסביבה שלי, וגם לא עם המשפחה של החיילים. אני לא יכולה להגיד למשפחות שהם היו מטופלים שלי. אלה אנשים שאני מאוד אוהבת, אני מאוד שומרת אותם. הם נכנסים לי ללב, המטופלים. ואני עוברת את תהליך הזה, אני מתאבלת עליהם ואני חושבת עליהם, וזה עושה אותי עצובה מאוד".

מקור הכוח

הקב"ניות מספרות כי צה"ל דואג לקב"נים, בהדרכות קבועות ובתמיכה נפשית. עם זאת, גם הן מתמודדות עם האתגר הנפשי של המלחמה. חבצלת: "יש רגעים שאת מרגישה קהת־חושים, כי אם תרגישי הכל - אי אפשר לתפקד. אחר כך זה חוזר, וזה קשה".

קורן: "אני מקנאה במי שעדיין מצליחה לבכות ולהרגיש. לפעמים אני מרגישה שהרגש מתקהה, שאני על אוטומט, ואחר כך, כשיש זמן לנשום, זה מכה בי בחוזקה". הן מודות שזו עבודה שוחקת לא רק פיזית, אלא גם - ובעיקר - רגשית. אבל, כמו שאומרת חבצלת, "אנחנו בחרנו בזה. חזרנו לקבע כי ידענו כמה זה חשוב".

מה קורה כשהחיילים אומרים שהם לא יכולים להמשיך, אבל הצבא צריך אותם? בשני אירועים שונים שהתפוצצו בתקשורת בחודשים האחרונים, לפי הפרסום צה"ל הכניס לכלא חיילים שסירבו להמשיך, בעקבות קריסה נפשית.

חבצלת: "המפקדים גם מחזיקים את המורכבות הזו, אבל אני יודעת שבמקרים שאני אומרת שחיילים מסוימים לא כשירים - מקשיבים לי".

ברנשטיין: "אנחנו קודם כל מטפלות. אם חיילים לא מסוגלים - הם לא נכנסים. ההנחיה שלנו היא דירקטיבה מקצועית".

איך שוברים סטיגמה

פעם, פנייה לקב"ן היתה מלווה בבושה. התדמית של הלוחם החזק והגיבור היתה כל־יכולה. כיום, אומרות הקב"ניות, מצב זה משתנה.

חבצלת: "ראיתי לוחמים צמאים לשיח רגשי. הם יודעים לדבר רגשות, הם לא מתביישים. מובן שיש כאלה שחוששים, אבל השיח הבריא מושרש".

ברנשטיין: "בהתחלה היה פחד להתפרק. לא ידענו כמה זמן המלחמה תימשך, אבל אנחנו מסבירות שזה לא הופך אותך לחלש".

קורן: "חיילים מבינים שקב"ן זה לא עונש - זה חלק מהמערכת, חלק מהדרך שלהם להמשיך לתפקד. אנחנו גם מקפידות לדבר על זה בשטח, להסביר מה זה טיפול, מה המשמעות של קב"ן, כדי לשבור את הסטיגמות הקיימות".

ואיך מטפלים במי שלא פונים? קורן: "אנחנו מכשירות את המפקדים לזהות מצוקות. הם מכירים את החיילים הכי טוב. אם חיילים מתבודדים, מפסיקים לאכול, כועסים - הם אלה שמזהים את זה ומפנים אלינו".

חבצלת: "אנחנו תמיד מזכירות שהטיפול חסוי. לפעמים החיילים חוששים שיידעו שהם מטופלים, או חוששים בכלל מהמפגש, אז אנחנו מציעות לבוא עם מפקדים או חברים. יש מוקדים טלפוניים 24/7, יש פניות מהורים, ואנחנו משתמשות בכל הצירים האלה כדי להגיע אליהם".

ברנשטיין: "אנחנו אפילו עושות שיחות זום עם ההורים כדי להסביר להם איך לדבר עם הילדים כשהם חוזרים הביתה. אנחנו עוסקות גם בהדרכה של ההורים ושל בני הזוג, כי הטראומה לא נשארת רק אצל החיילים - היא נוגעת גם במשפחות".

העתיד: שיקום ארוך

הן עוסקות יום־יום במסירות נפש בחשוב ובדחוף, לא עוצמות עיניים ומכוונות את השעון גם לשש אחרי המלחמה. קורן: "אנחנו מבינות שעכשיו אנחנו מטפלות בטראומה בזמן שהיא עדיין מתרחשת. השיקום האמיתי יתחיל רק כשנוכל להגיד שהאירוע הסתיים".

ברנשטיין: "זה הולך להיות שיקום של שנים, אנחנו רק בהתחלה".

חבצלת: "אני אופטימית, כי אני רואה את האנשים שעובדים איתי, את המסירות של המפקדים, של אנשי בריאות הנפש. אני יודעת שביום שאחרי נהיה שם כדי לעזור לחיילים האלה להחלים".