מרגיש כמו אוסלו: לא נעים לומר, אבל בחזית יו"ש הקול ימין, אבל הידיים שמאליות

בימים שבהם חיילי צה"ל מניפים דגל ישראל על פסגת החרמון הסורי, בתקופה בה צה"ל משמיד את צבא סוריה במעמד צד אחד, בזמנים בהם נראה שהתרגלנו לחיות בעולם ללא נסראללה, הניה, סינוואר ומוחמד דף, נראה שמשהו באמת השתנה.

לאחר שקמנו מהכשלון הנורא של השבעה באוקטובר, רוח חדשה של לחימה ושל שינוי תפיסה נושבת במפרשי ספינת המלחמה הישראלית. נראה שחזרנו להעז כמו שלא העזנו יותר מידי שנים.

ממדינה שלא מצליחה להתמודד עם אוהל בד קטן שמוקם רק כדי להכעיס, בשטח מפורז, למדינה שמוחקת את רובע הדאחיה ואת כל הנהגת החיזבאללה. ממדינה שלא הצליחה להתמודד עם בלוני תבערה שמכלים את שדותיה, למדינה שראש ממשלתה יושב רגוע על חוף הים בעזה לעיני המצלמות.

ממדינה מבועתת מכותרות בתקשורת שמאיימות מפני תרחיש אימים של אלפי הרוגים בעורף, למדינה שמנחיתה בלחיצת כפתור את אחת ממכות המנע הגאוניות בתולדות ההיסטוריה האנושית ופוגעת ברגע אחד באלפי מחבלים בכירים בעורף האויב.

אין ספק, עוד יש הרבה מה לעשות, להתקדם ולהשתפר, אבל משהו כאן קורה והוא לגמרי בכיוון הנכון.

סוס ועגלה

ולאור כל זאת, עכשיו, דווקא עכשיו, בולט כמה אנחנו רחוקים מלפעול נכון ביהודה ושומרון. הגבורה והתחכום הצפינו ללבנון, העפילו לחרמון הסורי, אבל לא חצו את כביש 6 לכיוון מזרח. ידה הארוכה של ישראל הרקיעה שחקים אלפי קילומטרים עד תימן ואיראן, אבל טרם נחתה חצי דקה מנתב"ג.

לעומת מה שקורה בכל שאר מזרח התיכון, ההתנהלות הצבאית של ישראל בחזית יהודה ושומרון מנוהלת כמו כפר קטן מנותק מחשמל מים ואינטרנט באמצע הטיים סקוור בניו יורק, סוס ועגלה כשמסביב כולם בטסלה, טלפון מחוגה בחנות של אפל.

בזמן שגדוד אחד בחטיבת כפיר נניח, מפרק את ג'באליה, הורג מחבלים, הורס תשתיות טרור, ותופס שטח, הגדוד המקביל לו מאותה היחידה יורה גז מדמיע ומשחק תופסת עם מחבלים בשכם או בחברון. צלפים בלבנון יורים במחבלים במרכז מסה כדי להרוג אותם בעוד שביו"ש הם מתאמנים במטווחים אינסופיים כדי לוודא שיצליחו לפגוע למחבלים רק מתחת לברך.

ברפיח סופרים מחבלים הרוגים ומתגאים בזה, בעוד שבאותו הזמן ממש בנור א-שמס מחבל שזורק אבנים ונהרג מאש כוחותינו נכנס לסטטיסטיקת ה"תקלות המבצעיות" שמחייבות הגשת תחקיר מח"ט למפקד האוגדה.

אנחנו מפרקים ארגוני טרור ומפילים משטרי טרור אך הג'יפים שלנו ביו"ש מפורקים מאבנים, ומבקבוקי צבע שנזרקים על ידי מחבלים שיודעים שהם מוגנים הרבה יותר מאחיהם המחבלים בעזה ובלבנון. ואם בג'יפים צבאיים עסקינן, למרבה האבסורד אל לבנון נכנסים חיילנו בהאמרים פתוחים בעוד לשכם או קלקיליה הם נכנסים במפלצות רכב כבדות שמאיימות להתפקע תחת נטל המיגון. מעבר לגבולנו חיילנו מרגישים בטוחים יותר מאשר כמה מאות מטרים מכפר סבא.

זה כבר לא סוד. חזית הלחימה ביהודה ושומרון ממש לא פועלת עצמאית. את דייסת הטרור שאנחנו נאלצים לאכול ביו״ש איראן מבשלת ומאכילה אותנו עם כף גדולה. פירוק הזרועות האיראניות בצפון ובדרום הביאו למצב שהאיראנים מחפשים נואשות את המקום שבו ניתן להמשיך להילחם בנו והם עושים זאת בכל הכח, עם הרבה כסף ומאמץ.

נראה שהסיוט שאליו התעוררנו בבוקר שמחת תורה תשפ"ד בעזה טרם הקיץ את החולמים ביו״ש. בלב הארץ, שתי דקות מעפולה, נתניה, כפר סבא, מודיעין קרית גת ובאר שבע וגם בעומק השטח ליד מיטותיהם של הילדים באלון מורה, קידה, מגדל עוז, ועתניאל, מדינת ישראל וצה"ל עדיין מצויים בשינה עמוקה.

לא נעים לומר, אבל בניהול חזית המלחמה ביהודה ושומרון הקול הוא קול ימין אבל הידיים שמאליות לגמרי. בלי ששמנו לב, ניהול חזית יהודה ושומרון מתנהל ברוח אוסלו.

מונחים מכובסים כמו "מרקם חיים" מביא לצירים פתוחים, דמיונות שרווחה כלכלית תביא לשקט בטחוני מביאים להשקעת אלפי שעות באבטחת מסיק תוך התקרבות בלתי נתפסת של האויב ליישובים, קצינים בצה"ל שאמונים על שמירת קשר עם חמושים של הרש״פ שמשלם גם להם משכורת וגם דואג לפרנסתם של אלפי מחבלים ובני משפחותיהם. אז אם זה מרגיש כמו אוסלו, ומשמיע קולות של אוסלו, זה אוסלו.

מה שעובד בציר נצרים

במלחמה הזאת צה"ל גיבש שיטת לחימה קטלנית פשוטה ויעילה. מקום שנגוע בטרור מפונה מאוכלוסייה. המחבלים נהרגים, תשתיות הטרור מפורקות. בדרך הזאת צה"ל פירק את חמאס שכונה אחרי שכונה ואת חיזבאללה כפר אחרי כפר. מה שעובד בציר נצרים ובכפרי דרום לבנון, יעבוד בהצלחה גם בבלאטה בשכם ובמחנה ה"פליטים" בג'נין. זו לא עצה טובה, זו חובה. אם לא נעשה בבלאטה את מה שעשינו בזיתון, חלילה כפר סבא עלולה להיות כפר עזה ונתניה בארי.

כדי לעשות זאת צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שביהודה ושומרון אוסלו זה לא הסכם ישן, זו מציאות שמתפוצצת לנו בפנים פעם אחרי פעם כבר שלושים שנים. להוריד את משקפי השלום של ביילין ופרס ולקלוט שאיראן פועלת דרך חמאס והרש״פ ביו״ש. פירקנו את זרועות התמנון מטר ממטולה וכעת אנו מוכרחים לעשות את זה גם מטר מעפולה.

ברגעים המיוחדים האלה שבו מזרח תיכון חדש זה לא מושג מנותק אלא מציאות יומיומית, על הדרג המדיני מוטלת החובה להנחות את צה"ל לשנות את ההתנהלות. תפיסות אוסלו צריכות לרדת מבמת ההיסטוריה.

בשנות ה-60 שרה להקת פיקוד הצפון את השיר: "טיפסנו עם כל הרוחות, אל פסגת החרמון הזוהרת". הגיע הזמן שרבע מאה אל תוך שנות האלפיים נביא את רוח הניצחון המיוחדת שנשבה אז ועודנה נושבת היום בפסגת החרמון, גם אל הרי יהודה, בנימין ושומרון - אל פיקוד המרכז.

הכותב הוא מנכ"ל מועצת ישע