אחרי המלחמה נבכה על המחיר ששילמנו, אבל נתגאה בהקרבה ובהישגים

ביום שאחרי המלחמה קיבוצי העוטף יפרחו, מדשאות יתמלאו ירוק מגשם של חורף. ילדים ייוולדו וימלאו את האזור בקולות שמחה ובמלמולי תינוקות.

ביום שאחרי המלחמה הכבישים ייראו חדשים ונוצצים; סימני הטנקים, הבורות והחריצים יתפוגגו, ועל השבילים מלאי האבק והבוץ ירכבו חבורות של רוכבי אופניים וקבוצות ריצה. במקום ריח הזוועות יהיה ריח של פריחה ושל חופש.

ביום שאחרי המלחמה נבכה על המחיר הכבד ששילמנו, אבל נתגאה בהקרבה ובהישגים. מי שנפל בקרב או נרצח ייטמן בקברו, ומי שחי יחזור לביתו ולחיק משפחתו. ביום שאחרי המלחמה, החורבן אצל חמאס והפריחה בישראל יהדהדו בכל משפט בערבית. מי שמתעסק עם מדינת ישראל ישלם מחיר בלתי נסבל, הם יאמרו, וייזכרו במלחמה ההיא. לא מתעסקים עם היהודים, הם יאמרו לילדיהם מדור לדור.

ביום שאחרי המלחמה יחיו בגליל ובנגב ללא חשש, ללא סיוטים, ללא צבע אדום. אסירים ביטחוניים יראו בכלא הישראלי מקום נוראי להיות בו: קירות בטון חשופים, נטולי תנאים ועניין, נטולי אופק בעין ובראש.

ביום שאחרי המלחמה משפחות פשע בדואיות מהנגב יירתעו מלעסוק בפשיעה כי משטרת ישראל לא תכיל אותה יותר. המשטרה, שאנשיה נלחמו באותה שבת שחורה ואחריה, לא תוותר בשום פינה ומקום במדינה שלנו.

ביום שאחרי המלחמה יצוצו עוד ועוד ארגונים של תומכי ישראל באוניברסיטאות יוקרתיות, מכוח הגאווה במה שקרה. אנטישמים יפחדו לתקוף יהודים ברחבי העולם כי ישראל תגבה מחיר. יהודים ליברלים ושמרנים יתגאו במדינת היהודים ויזכרו שאין פוליסת ביטוח טובה יותר לעם היהודי.

ביום שאחרי המלחמה החברה החרדית לא תיתן עוד פתחון פה למי שמתנגד לשירות לאומי או צבאי. זק"א, איחוד הצלה, מד"א, יד שרה ועוד ארגוני חסד יוכרו כשירות לאומי, אבל רבים מהחרדים יבקשו להתגייס לצבא. חוק שירות לכולם ייצא לדרך ללא התנגדויות משמעותיות במערכת הפוליטית. כל אזרח יתרום למדינה: חרדי, חילוני או ערבי.

ביום שאחרי המלחמה השמות הנפוצים ביותר לתינוקות ישראלים יהיו נחל עוז, בארי, כפר ושמותיהם של גיבורי המלחמה שנפלו. ביום שאחרי, מחרחרי השנאה ברשתות החברתיות יתפוגגו מול רוב שפוי. מכונות הרעל יפורקו בעזרת עבודה שיטתית וחוסר ביקוש.

ביום שאחרי המלחמה נישאר ביחד, כמו במילואים, מאות אלפי המתנדבים והמשרתים. בחירות יהיו, ויכוחים יהיו, תהיה גם פוליטיקה, ועדת חקירה ממלכתית, מסקנות, הפגנות כמו בכל דמוקרטיה, אבל יש רק אויב אחד בישראל - והוא בחוץ.

נחזור לדבר על מה שחשוב: ביטחון, התיישבות ועלייה, חינוך ופיתוח הארץ ויושביה. נחזור להסכים על הצורך בדוגמה אישית ובערכים, על המושג מנהיגות ואחריות.

ביום שאחרי המלחמה זה אפשרי. כי אם לא נתעקש על קו סיום כזה בשדה הקרב ובחיים האזרחיים, אם לא נתעקש לאפס מחדש את מדינת ישראל אחרי מה שקרה לנו, להוביל אותה בכוח לחזור להיות מדינה בטוחה ומפחידה כלפי האויב הערבי מסביב; אם לא נעלים את המילה "הכלה" כלפי מי שתוקף אותנו, אם לא נתעקש על פריחה ועל שגשוג, על חברת מופת, על מורשת הגבורה המטורפת מהמלחמה הזאת, על אומץ הלב, הרעות, ההקרבה והעוצמה הפנימית; אם לא נתעקש על כל אלה בכל פינה, ובטח במנהיגות הישראלית - לא נצא מזה. אין לנו אפשרות אחרת ביום שאחרי.

פרפורי הקונספציה

מאז החלה המלחמה אני לא מתייחס ישירות לפוליטיקה. הפרדה מלאה בין החיים עכשיו במלחמה כמילואימניק לבין חיי האחרים. לפעמים אני כבר לא מצליח לגלות עניין בפוליטיקה. בעיניי המלחמה מתרחשת כאן, ומה שמתרחש שם, בכנסת בירושלים, זה שרידים אחרונים של עולם ישן. פרפורים אחרונים של מה שהיה. הקונספציה והעיסוק בטפל.

ביבי לא מעניין אותי. הרפורמה המשפטית, שרים שרבים זה עם זה, ממשלת ימין מלא או הניסיונות לברוח מאחריות - הכל קולות רקע מרוחקים, שעדיין צורמים יותר מקולות התותחים.

ובכל זאת, שתי התייחסויות מתוך ההפרדה שגזרתי על עצמי. האחת היא לגבי הטענות הפוליטיות ההזויות למי שייכים הלוחמים, אלה שהתגייסו ומסכנים כאן את חייהם. ובכן, הם של עם ישראל. זו התשובה היחידה שיש. לא של שום מפלגה, ובטח לא של מי שלא חלק מהרוח הזאת.

מי שרוצה לדעת, שיסתכל לצערי על רשימת הנופלים מאותה שבת ועד היום. הרבה מאוד קצינים שהובילו, הרבה אנשים אמיצים שהסתערו באותה שבת מול אש המחבלים. דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, שנדמה לי כי הדבר היחיד שהם מסכימים עליו הוא החובה והזכות. מסכימים שהגנה על המולדת עושים עם נשק ולא בדיבורים, ושדווקא האחדות בעורף נותנת רוח גבית לחזית.

ההערה השנייה היא על מי שנמצא במערכת הפוליטית ומתנהג כאילו הוא תייר מבחוץ. כל עוד אדם לובש מדים, אין לו שום מרחב לגיטימי לבקר את הצבא בחוץ. הערות נשמעות בפנים.

באופן דומה, כל עוד נבחר ציבור הוא חלק מקואליציה, אין לו שום זכות להשמיע הערות כאילו הוא לא משם, הוא לא קשור וגם לא אחראי למתרחש. בעיניי, אחריות היא זכות גדולה. יש כאלה שרואים באחריות נטל גדול. זכותם, הם רק לא יכולים להמשיך בתפקידם. 

פינה טובה: בשבועות האחרונים, מאז החלה המלחמה בעזה, אני מתגורר לסירוגין באחד מיישובי העוטף.

לא עברתי לשם רשמית, אבל כמו עשרות אלפי חיילים אחרים שנכנסים ויוצאים מרצועת עזה או בגליל וביהודה ושומרון, היישובים הפכו להיות ביתם החדש. התושבים נמצאים במלונות מרוחקים. הם מתגעגעים הביתה, פה ושם מבקרים או דואגים שישלחו להם חבילה ממה שהיה לפני השבת ההיא. החיילים הם התושבים החדשים. בתוך המצב הקשה הזה יש המון מפונים שעוזרים תוך כדי ההתמודדות האישית לחיילים שנמצאים ביישוב או חוזרים אליו, למפקדות הקדמיות שבשטחים החקלאיים ולאזרחים, שכנים שמצבם פחות טוב. רוח שאין כמוה בשום מקום אחר.