המחיר ששילמה החברה הישראלית בחיי אדם במלחמת יום הכיפורים היה גבוה וכואב. אך מחיר זה כשלעצמו לא היה הגורם העיקרי לתודעת המשבר שאחזה בחברה הישראלית בעקבות המלחמה.
היה זה הנרי קיסינג'ר שאחרי הפסקת האש ניסה להסביר לראשת הממשלה גולדה מאיר, שאת מחיר המלחמה יש לראות בפרופורציה השוואתית.
עוצמת ההתנגשות הצבאית בקרבות התעלה וברמת הגולן, עלתה בכמותה ובאיכות אמצעי הלחימה על כמה מהקרבות המרכזיים של מלחמת העולם השנייה. למשל, רק ביממה הראשונה לקרבות הנחיתה בחופי נורמנדי, ביוני 1944, איבדו בעלות הברית יותר מ־4,000 חיילים. במבט צבאי מקצועי, מחיר הניצחון של צה"ל היה, תודה לאל, נמוך יחסית. במבט הזה, קווי המתאר למשבר המלחמה שטלטל את מדינת ישראל בסתיו 1973, טמונים ברבדים עמוקים של תודעת החברה הישראלית, שכמה מיסודותיה נסדקו בעקבות המלחמה.
לעומק תוכנית הטלטלה
כך כתב נשיא מצרים סאדאת בהנחיה לשר המלחמה, ב־1 אוקטובר 1973: "היעד האסטרטגי שאני מעמיד בזה לכוחות המזוינים של מצרים... (הוא) לערער את תורת הביטחון הישראלית... במטרה להסב לאויב את האבידות הכבדות ביותר, ולשכנע אותו שהמשך כיבושה של אדמתנו תובע ממנו מחיר גבוה מדי בשבילו... הערעור המוצלח על תורת הביטחון הישראלית, יניב תוצאות מוגדרות לטווח הקצר ולטווח הארוך". ההישג העיקרי עבור סאדאת יתבטא, אפוא, ביצירת טלטלה ביסודות התפיסה הישראלית, דבר שעשוי להתממש ללא קשר לגודל השטח שישיגו כוחותיו ממזרח לתעלה.
בכל אותו הקיץ לקראת המלחמה, לא נבחן בהנהגה הביטחונית הישראלית רעיון מלחמה שמתקרב להתמודדות עם היגיונו האסטרטגי של סאדאת. במאי 1973 נפגש המטה הכללי של צה"ל עם שר הביטחון משה דיין, לדיון במטרות המלחמה העלולה לפרוץ.
דווקא הרמטכ"ל דוד אלעזר העז לגעת בהיגיון המלחמה של סאדאת: "מלחמה שתיגמר במין הרגשה שכל אחד יספר עליה אחרת - אני הייתי רואה בה, כשלעצמה, מפלה לנו. כי אני מתייחס ברצינות לדיבורים של סאדאת שהוא לא מדבר רק על ניצחון. ואני יכול לתאר לעצמי מפלה לא משמעותית (למצרים), שהיא כשלעצמה הישג (למצרים)".
מתוך הבנה זו שרטט הרמטכ"ל מטרת מלחמה תובענית להכרעה בשדה הקרב, "שתהיה מכה מוחצת ותשפיע לטווח הרחוק על כל ההתפתחויות במזרח התיכון...". כוונתו היתה לניצחון מופתי שיביא להסכמי שלום. אלא ששר הביטחון דיין הטיל ספק באפשרות לממש הישגים מדיניים באמצעות ניצחון צבאי.
כך הוצגו לראשת הממשלה גולדה מאיר שתי מטרות מלחמה, ללא אופק וללא תכלית מדינית: המטרה הראשונה - למנוע מהאויב כל הישג צבאי, והשנייה - להנחיל מפלה צבאית למצרים ולסוריה. בכל סבב הדיונים במעלה הדרך אל ראש הממשלה, לא נידונה צורת ההערכות הצבאית הנדרשת להתמודדות עם תפיסת המלחמה הייחודית של סאדאת.
בפער האסטרטגי הזה, שבין הבנת המלחמה בהנהגה הישראלית לבין הגישה פורצת הדרך של סאדאת, טמונים זרעי הטלטלה שביקש נשיא מצרים לחולל בתודעה הישראלית. האחריות לפער הזה חורגת הרבה מעבר לאחריותה של מערכת המודיעין, משום שאחריות כוללת לעיצוב רעיון המלחמה צריכה להיות מוטלת בעיקר על ההנהגה המדינית והפיקוד העליון של צה"ל.
בכל מה שהתרחש מאז במדינת ישראל, בכלל זה המהפך השלטוני בבחירות 1977 והשסעים החברתיים־פוליטיים שהתחוללו מאז, ניתן לזהות את תוצאות הטלטלה שביקש סאדאת להשיג, מתוך ערעור יסודות תורת הביטחון הישראלית. סוגיה זו דורשת גם היום ברור מעמיק.
ואחרי ששקע האבק
ספרו של ד"ר יגאל קיפניס, "1973, הדרך למלחמה", הוא אחד הטקסטים הפרשניים המייצגים ביותר את אותה תודעת משבר ממלחמת 1973. קיפניס הניח בספרו את הטענה שאילו רק נענתה רה"מ מאיר ליוזמת השלום של סאדאת בשנה שקדמה למלחמה - היה ניתן למנוע אותה. ד"ר דן שיפטן, שהעמיד את התזה הזו במבחן היסטורי, הפריך את עיקריה. בהצעת השלום שלו מ־1972, סאדאת עדין לא היה מוכן להעניק לישראל תמורה ביטחונית כלשהי עבור היענותה לנסיגה מסיני.
סאדאת, שזיהה כבר לפני המלחמה את פוטנציאל ההשפעה האמריקני, ציפה לנסיגה ישראלית מלאה בלחץ אמריקני, מבלי שהוא יידרש לתמורה. טענתו של קיפניס העצימה בתודעה הישראלית סנטימנט של חוסר אמון בהנהגה הלאומית, שיכלה כביכול למנוע את המלחמה, וממילא עם הגעת סאדאת לירושלים נענתה מדינת ישראל למלוא דרישת הנסיגה. לא מפתיע שגורמים בממשל האמריקני מינפו בעשורים האחרונים את טענת קיפניס כמניפולציה מאיימת על החברה הישראלית והנהגתה, שתלמד לא להיקלע שנית למלחמה הנובעת, כביכול, מסרבנות השלום של ההנהגה הישראלית.
בהשפעת הטענה הזו, הסביר בשנת 2008 שר הביטחון אהוד ברק בנאום לסגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, מדוע כדאי למדינת ישראל לשאת ולתת עם המשטר הסורי על נסיגה מכל רמת הגולן תמורת הסכם שלום. במלחמה נוספת, הסביר, גם אם יצליח צה"ל לפרוץ לעומק סוריה ויאיים על פאתי דמשק - האש הרקטית שתמשיך להכות בישראל מעומק סוריה, והכורח להביא להפסקת אש, יציבו את מדינת ישראל לשולחן המו"מ בדרישה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967. בהתאם, שאל, מדוע לא לנסות משא ומתן לשלום בטרם שולם מחיר המלחמה?
את הטלת הספק הזו בכוח עמידתה של מדינת ישראל ובתבונת תביעותיה לגבולות בני הגנה, ביקש סאדאת להשיג ביציאתו למלחמה.
גם מפרספקטיבה זו, ראוי להתבונן בשסע העמוק שנפער בחברה הישראלית עם הסכמת ראש הממשלה מנחם בגין לעקירת כל היישובים הישראליים בסיני, במסגרת הסכם השלום. לתקדים הזה התנגדו בשעתו רוב חברי מפלגת העבודה, בעיקר יגאל אלון - אך גם יצחק רבין ושמעון פרס. סוגיות אלה, ורבות אחרות, מטלטלות מאז את החברה הישראלית וממתינות כמעט יובל למענה מנהיגותי חדש, מאחד ומפייס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו