שני כתבי אישום בשתי מדינות: מי תקבל עדיפות - ישראל או ארצות הברית?

מה קורה כשאדם מואשם באותן עבירות בישראל ובארצות הברית? איזו מדינה מקבלת עדיפות להעמידו לדין גם שהדיונים בבית המשפט המחוזי בתל אביב החלו? בפסק דין שניתן אתמול, בית המשפט נדרש לשאלות אלו בעתירתו של מיכאל פן, המואשם בהלבנת 15 מיליון דולר שמקורם בפעילות בלתי חוקית ברשת האפלה. התשובה: "מחויבות בינלאומית לאמנת הסגרה גוברת על משפט מקומי מקביל".

העובדות בתיק מצטיירות כמו עלילה מסדרת פשע אמריקאית. פן ושותפו, על פי כתב האישום האמריקני משנת 2019, הקימו והפעילו במשך שש שנים אתר אינטרנט שמטרתו היתה אחת: להפנות גולשים לזירות מסחר פליליות ברשת האפלה. שם, במעמקי "הדארקנט", ניתן היה למצוא כמעט הכל, סמים מסוכנים, נשק, פרטי אשראי גנובים ועוד.

השניים לא פעלו מטוב ליבם. בגין כל עסקה שהתבצעה דרך הקישורים באתר שלהם, הם גבו עמלה. לאורך השנים, צבר הרווח היה מרשים בסך של כ-15 מיליון דולר. אבל כסף בסכומים כאלה מעורר שאלות, ולכן, לפי התביעה האמריקאית, השניים פעלו בשיטתיות להסוות את מקור הכספים.

הכסף הועבר לארנקים וירטואליים, זרם לחשבונות בנק במדינות שונות דרך חברות קש, והכל כדי לטשטש את העקבות. הסיפור של השותף כבר הגיע לסופו המשפטי - נעצר בצרפת, הוסגר לארה"ב, הודה בעבירה, ונידון ב-2021 לכמעט שמונה שנות מאסר וחילוט של מיליוני דולרים.

אבל פן לא התמודד רק עם האמריקאים. בישראל, ממש בזמן שהתנהל הליך ההסגרה, הוגש נגדו בנובמבר 2022 כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב. השם של המשחק: העלמת הכנסות מרשויות המס והלבנת הון. לפי כתב האישום הישראלי, פן לא דיווח לרשויות המס על הכנסות בהיקף של כ-3 מיליון דולר בין השנים 2015-2019, וכן פעל להטמיע כ-2.3 מיליון דולר במערכת הפיננסית הלגיטימית בישראל, כשהוא יודע שמדובר ב"רכוש אסור".

המדינה כבר הבהירה עמדתה מוקדם בדצמבר 2023 היא ביקשה לדחות את שמיעת הראיות בתיק הישראלי, תוך שהיא מציינת שמתנהל הליך הסגרה. המסר היה ברור: "ככל שהנאשם יוכרז בר הסגרה, שמיעת הראיות בתיק תתייתר לעת הזו וממילא המאשימה לא תמנע הסגרתו".

פן לא הסכים לקבל את גזר דינו בשקט. הוא הוכרז כבר-הסגרה בנובמבר 2024, ערער והערעור נדחה ביוני 2025. ביקש דיון נוסף, גם זה נדחה ביולי. באוגוסט 2025 חתם שר המשפטים על צו ההסגרה, והעתירה האחרונה הוגשה לבג"ץ.

הטיעון המשפטי של פן היה שנפל "פגם חמור" בהחלטת שר המשפטים, שנעשתה לטענתו "בהתעלמות מוחלטת" מהמשפט המקומי בישראל. העיקרון, לשיטתו, פשוט: "אדם שמנהל מאבק על חפותו בישראל, לא ניתן להפסיק את משפטו ולחדשו רק לאחר שיסיים את ההליכים הממתינים לו במדינה המבקשת". הוא ביסס את טענותיו בעיקר על סעיף 11א לחוק ההסגרה, וטען שהחוק "איננו מקים כל סמכות לבצע בפועל הסגרה כל עוד מתנהל הליך פלילי כנגד המבוקש בישראל".

המדינה, מצידה, ענתה שכל הטענות האלו כבר נדונו והוכרעו במסגרת ההליכים הקודמים. יותר מזה, היא הדגישה: "האינטרס הציבורי בקידום הליך ההסגרה קודם לבירור האשמה נגד העותר בהליך המקומי".

המשנה לנשיא נעם סולברג, שכתב את פסק הדין, היה ברור בעמדתו. הוא קבע שמדובר בשתי סוגיות משפטיות נפרדות, ההכרזה על מישהו כבר-הסגרה היא שלב אחד, והחלטה על ביצוע ההסגרה בפועל היא שלב אחר. "נקודת המוצא היא אפוא", כתב סולברג, "כי משעה שהעותר הוכרז כבר-הסגרה לארצות הברית, והכרזתו הפכה סופית וחלוטה, יש לצוות על הסגרתו". צו ההסגרה, הוסיף, הוא "צו יישומי, המהווה המשך של ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו בעניינו".

באשר לסעיף 11א בחוק ההסגרה שעליו ביסס פן את טענותיו, בית המשפט הבהיר שהסעיף מתייחס ל"הסגרה זמנית", כלומר מצב שבו מישהו שכבר הורשע בישראל מוסגר זמנית למדינה אחרת. זה לא המקרה כאן. בית המשפט גם דחה את הטענה שנפל פגם בהליך. "לא מצאתי שהונחה בעתירה תשתית עובדתית אשר יש בכוחה לבסס כדבעי, או בכלל, את טענת העותר לפגם שנפל בהליך," קבע סולברג.

בית המשפט גם ציין שפן לא הצביע על נסיבות חדשות שלא נשקלו כבר בהליכים הקודמים. "משלא נתקיימו בענייננו שיקולים מיוחדים אשר הוכרו בפסיקה כעשויים להוות הצדקה להימנע מביצוע הסגרתו של מבוקש שהוכרז כבר-הסגרה", כתב סולברג, "ובהעדר נסיבות חדשות שנוצרו בשלב זה של ביצוע ההסגרה העתירה נדחית".