משה התגייס לחיל הנדסה קרבית, שירת נאמנה את מדינת ישראל וחירף נפשו בסילוק מוקשים. אבל השמש שקעה עלינו וכל עולמנו חרב באוגוסט 1984, כאשר משה בושש לחזור הביתה. השמחה והחדווה הסתלקו מליבנו ומביתנו כאשר נודע לנו הגרוע מכל - משה נחטף ונרצח על ידי מחבלים בני עוולה, ערבים אזרחי מדינת ישראל מבאקה אל־גרבייה, והוא בן 19 בלבד.
ביום אחד של קיץ השתנו חיינו וענן שחור רובץ מעל ראשנו מאז. היום הזה הוא היום שבו הודיעו לי כי אין לי בן! הבן היפה, החייכן, לוחם בהנדסה קרבית, ששרד בחיים את מלחמת לבנון הראשונה, נחטף ונרצח בדרך הביתה. בעודו ממתין לאוטובוס בצומת בית ליד, במרכזה של מדינת ישראל, נחטף על ידי מחבלים מרצחים תושבי מדינת ישראל, אשר חטפו אותו כדי להעבירו לסוריה. כאשר לא הצליחו, ירו בו מטווח קצר וזרקו את גופתו במטע זיתים במבוא דותן. מהרגע ששמעתי שמתכוונים לשחרר את הרוצחים של משה הי"ד, איני מוצאת מנוחה בנפשי.
מה המסר שמנהיגיה של המדינה הזאת מעבירים לנו כמשפחות שכולות? שדמם של בנינו הפקר? איזה מסר מעבירים לחיילי צה"ל ולבני משפחותיהם? האם אין לנו הזכות לדעת שרוצחי בנינו לא יראו אור יום? למה איש במדינה לא יעלה על דעתו, ובצדק, לשחרר את רוצחו של ראש הממשלה? כי במדינת היהודים, דם יהודי אינו הפקר! ראוי שיידע כל רוצח כי עתידו להירקב בכלא כל ימי חייו.
אסור לאפשר שחרור אשר רק יעודד את הטרור. כמו שחייו של בני נלקחו ממנו, כך גם חייו כאדם חופשי של הרוצח! מי מבטיח שגם אם ישוחררו, הם לא ירצחו עוד יהודים?
הכותבת היא אמו של משה תמם ז"ל, שנרצח בידי מחבלים ב־1984טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו