לגעת בדפיו של הקאנון

המילה "קאנון" חשודה מאוד בעיניי. היא אומרת שגוף מסוים של יצירות קיבל חותמת "לא לגעת" מצד ממסד כלשהו. ו"ממסד" בדרך כלל הוא כינוי לעצלות מחשבתית ולנוחות מערכתית. 

קחו למשל את היצירות של מוצרט, ששמו נהגה בפי רבים כמילה נרדפת למוסיקה, עד שכמה מבקרים טוענים שאם נוטלים אפילו תו אחד מיצירותיו, קתדרלות שלמות יתפרקו. אבל מה לעשות שכותב שורות אלה, לדוגמה, סבור שמתוך בערך 626 יצירות המיוחסות למלחין, אפשר להסיר לא רק תו אחד, אלא יותר מ־600 יצירות שלמות, ושזה יעשה לקתדרלות ולמוצרט רק טוב?

קאנון נוסף הוא התנ"ך. אבל הפעם מדובר בקובץ שכתב יותר מאיש אחד, וקובץ שנכתב (לפי אסכולות המחקר) לאורך תקופה בת אלף שנים בערך, מהמאה ה־11 לפנה"ס (שירת דבורה) ועד ספר דניאל באמצע המאה השנייה לפנה"ס. הקובץ מורכב ממאות שירים, סיפורים, אסופות חוקים וגנאלוגיות, שנכתבו כנראה בידי מספר קרוב של בני אדם, ונערכו בשלהי האלף הראשון לפנה"ס בידי עורכים עם קו אידיאולוגי לא מטושטש. 

כריכת הספר

חלקים רבים מהתנ"ך, המרוכזים בדרך כלל בחציו הראשון, הם ספרות גדולה בכל קנה מידה. הם נמצאים, באיזון מופלא, בין המונוליתיות הנשגבה והדחוסה של פסגות הספרות המצרית והשומרית־אכדית, לבין האנתרופוצנטריות המרובדת והגמישה של הספרות היוונית. לעומת זאת, חלקים לא מעטים מחציו השני של הקובץ הם במקרה הטוב ספרות בינונית, ולא לשווא כמעט כל הדוגמאות בספרו של האסטרופיזיקאי פרופ' אליה ליבוביץ, "לקרוא מחדש את התנ"ך", לקוחות מחציו הראשון של התנ"ך. 

הממסד שהכי מזוהה בציבור הרחב עם הקאנון התנ"כי הוא הממסד הדתי, ובעיני חוגים רבים בישראל העכשווית, התנ"ך הוא כמעט נחלתה הבלעדית של הפרשנות הדתית־מסורתית־לאומנית. בספרו, ליבוביץ מנסה בין השאר להבהיר כי הפרשנות הספרותית על התנ"ך לא רק שאינה לגיטימית פחות מזו הדתית, אלא הרבה יותר מאתגרת ולא מקובעת, ובשתי מילים - מעניינת יותר. האהבה שליבוביץ רוחש לטקסטים האלה עשויה לקרב לספרו גם מאמינים המבינים שאמונה לא מחייבת להקפיא את המוח בפריזר. 

מכל מקום, כמו בהמשך כותרת הספר, "כתבים אתיאיסטיים בתורה בנביאים ובכתובים", ליבוביץ מנסה להאיר צד בפרשנות, שמעטים לפניו עמדו עליו והדגישו אותו. במילים פשוטות, ליבוביץ טוען דרך שלל דוגמאות מאירות עיניים מספרי בראשית ועד שמואל (עם התעכבות קלה על תהילים), שהשימוש במילה "אלוהים" (או בשמו המפורש) באותן דוגמאות לא בא לציין הוויה כלשהי חיצונית לאדם, אלא לציין מימד כלשהו, בדרך כלל פסיכולוגי, בנפשו של האדם. 

אלוהים בדוגמאות האלה הוא מעין אלטר אגו, שיחה או ויכוח פנימיים, בין אדם לבין עצמו, או, אם תרצו, בין ד"ר ג'קיל למר הייד. הרעיון הוא שהשפה העתיקה היתה מוגבלת באוצר המילים, המונחים והתחביר ביחס לתחומים מופשטים או כאלה שלא היו קיימים בה - לפחות לא ברמה שיטתית ומחקרית. 

בשפה כזאת, השימוש לפעמים במילה "אלוהים" הוא ברירת מחדל, בדומה לשימוש שלנו בברירת המחדל המודרנית "מחשב". כשאנחנו אומרים "יש לו מחשב בראש", אנחנו כמובן לא מתכוונים לכך שיש לו בתוך הראש Lenovo G50. ב"נאום ההגנה של סוקרטס" (31d), אפלטון שם בפיו של סוקרטס את המילים: "דבר אלוהי ואל־אנושי קורה לי... זה התחיל אצלי מהילדוּת: קול מסוים מופיע ומטה אותי מהדבר שאני עומד לעשות". במונחים מודרניים היינו קוראים לאותו "דבר אלוהי" קול פנימי או מצפון. 

יש להניח שטיעון כזה - כשהוא מוּחל על "קאנון מקודש" - לא יהיה לרוחם של חוגים שמרניים, ואפילו יפתיע אותם. אבל כל מי שצולל בעיניים פקוחות לתוך התרבות העולמית ב־5,000 השנים האחרונות יגלה המוני דוגמאות ליוצרים ולהוגים שמצאו דרכים מעודנות - ולפעמים אפילו ישירות - להשתמש במילה "אלוהים" לצורכיהם האתיאיסטיים לחלוטין או סתם לעקוף אותה בקלילות. 

הניתוחים של ליבוביץ ודוגמאותיו מעמיקים ומבריקים; הניתוח של משפט שלמה, למשל, הוא מהלך בלשי מזהיר, כמו גם, ומכיוונים שונים, הניתוחים של עקדת יצחק, בלעם והאתון, סיפור המרגלים ואחרים. הניתוחים גם מנוסחים כדרכו של אדם היודע מה הוא סח: בשפה צלולה והחלטית, ובקישורים מדויקים, מסקרנים ומרחיבי דעת. 

המעבר מדוגמה לדוגמה בספר גרם לי לא מעט פעמים לחייך ביני לבין עצמי על כך שהגיבור האמיתי בספר הוא הניתוח הספרותי ולא הטקסט המנותח. מרוב התלהבות וכדי להוכיח את צדקת טענתו, נדמה שליבוביץ מכפיף קלות לפעמים את הטקסט לצרכיו - אם כי מי מאיתנו לא חוטא בזה? ספרו החכם גרם לי הרבה פעמים במשך הקריאה להיעצר כדי להתווכח איתו או להביע הסתייגות, אבל יותר מכל הוא עשה לי חשק גדול "לקרוא מחדש את התנ"ך".

ובכל זאת, הערה לגבי עניין משני כביכול: התנ"ך הוא אסופת טקסטים בשפה עתיקה, שהקשר בינה לבין העברית המודרנית קלוש, על הגבול של שפות שונות. הראשונים להודות שאינם מבינים מילים ואפילו פסקאות בתנ"ך, הם חוקרי התנ"ך. על אחת כמה וכמה הקהל הרחב. במבוא לספרו, ליבוביץ לא מצדד בתרגום התנ"ך לעברית מודרנית וטוען כי "אי הבנת שפת התנ"ך היא יותר תוצאה של חוסר העניין בו, ולא להפך". 

אבל אם התנ"ך הוא בעיקרו קובץ של טקסטים ספרותיים, וספרות, נדמה לי, מיועדת להיקרא בשטף ובהנאה, אז אולי כדאי לעזור לקורא? התרגום "תנ"ך רם", שראה אור לפני כמה שנים, עשה עבודה חלוצית נהדרת, ובפעם הראשונה הילדים שלי יכלו ליהנות בשיעורי התנ"ך. ההתנפלות על עצם קיומו היתה אלימה כל כך, עד שמשרד החינוך פסל את שיווקו לבתי הספר. עכשיו הילדים שלי לא מבינים אותו ולא מתעניינים בו. 

לקרוא מחדש את התנ"ך: כתבים אתיאיסטיים בתורה בנביאים ובכתובים / אליה ליבוביץ; ידיעות ספרים, 360 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו