בשיתוף בשביל מנוחה נכונה
מה שהחל כיוזמה של בודדים הופך לתנועה שמטלטלת את אחת המסורות העתיקות והעמוקות של העם היהודי – המוות והפרידה.
“זה לא רק איך מתים. זה איך חיים”
במהלך השנים האחרונות צמחה בישראל אלטרנטיבה שקטה, אבל עוצמתית: קבורה אזרחית. לא מתוך אנטי לדת, לא מתוך מרד, אלא מתוך רצון פשוט, אנושי, להיפרד מהחיים בדרך שמרגישה אמיתית.
“אמא שלי הייתה חילונית גמורה, אישה של שירה, של טבע ושל חופש,” מספרת אורנית, תושבת רמת גן. “כשהיא נפטרה, לא יכולנו לדמיין שהיא תיארז בתוך טקס דתי. אז פנינו אל בית העלמין האזרחי בראשון לציון, ויצרנו עבורה טקס אישי. הקריאו שם שירים שהיא אהבה, ניגנה שם גיטרה, וכולם לבשו צבעים. זה היה עצוב, אבל זה היה אנחנו.”
טקסים אישיים, שפה אישית
הקבורה האזרחית מביאה איתה משהו שלא היה במרחב הישראלי במשך עשורים: חופש טקסי. מכתבי פרידה אישיים בטקס פרידה מרגש, המנגינה שהנפטר כל כך אהב, מחוות שקטות של אהבה.
בבית העלמין האזרחי בראשון לציון “בשביל מנוחה נכונה“, מהמובילים כיום בישראל בקבורה אזרחית, מבינים היטב את הצורך הזה. מדובר במתחם מטופח, שקט, שבו המשפחות מוזמנות להיות שותפות מלאות ביצירת הטקס. “אנשים מגיעים אלינו, לפעמים נבוכים,” מספרת אנה, ממנהלות המקום, “אבל מהר מאוד הם מבינים, אין פה פורמט. יש רק שאלה אחת: איך הייתם רוצים להיפרד?”
מעבר מהשוליים למרכז
השיח החברתי משתנה. בעוד שבעבר קבורה אזרחית נתפסה כסוג של מרד או החריג, היום יותר ישראלים, חילונים, מסורתיים ואפילו דתיים ליברליים בוחרים בה מטעמי אותנטיות.
בצד אחד, נמצאים אלה שמבקשים טקס מינימליסטי, שקט. בצד השני, משפחות שבונות טקס פרידה עשיר, כמעט חגיגי, הכולל נאומים, מצגות, מוזיקה חיה, והקראה מהשירה והסיפורת העברית, כל אחד ובחירתו.
“אבא שלי היה מוזיקאי,” מספרת ליאורה, “והוא השאיר הנחיות ברורות –
הוא ביקש בימיו האחרונים שבטקס הפרידה ננגן לו את ‘Let It Be’.
עמדנו ליד הקבר, והייתה שם גיטרה אקוסטית, ומישהו ניגן וכולם שרו. מעולם לא הרגשתי ככה בלוויה. היה כאב, אבל גם המון אהבה.”
החברה משתנה, גם סביב המוות
הקבורה האזרחית היא לא רק שאלה של טקס, אלא של זהות. היא מאירה את החברה הישראלית במקום שבו ערכים, אמונות וסגנונות חיים נפגשים.
היא מציבה את האדם הפרטי במרכז, במקום את המערכת הדתית. היא מכירה בכך שלאנשים שונים יש דרכים שונות להגיד שלום.
“העובדה שאני יכולה להיפרד מבן הזוג שלי בטקס שבו אני מקריאה לו מכתב, בלי שאף אחד יגיד לי איך צריך לעשות את זה, היא מהפכה,” אומרת מירי, בת 67, שאיבדה את בעלה לפני שנתיים. “במקום להרגיש זרה, הרגשתי שייכת.”
לא רק שאלה של מוות – אלא של תרבות
קבורה אזרחית היא חלק מגל תרבותי רחב יותר, שבו הפרט מחפש משמעות אישית גם ברגעים הכי מכוננים של החיים – לידה, חתונה, וגם מוות. היא קוראת תיגר על התפיסה ש”יש דרך אחת להיפרד”, ופותחת את הדלת לעולם שלם של ביטוי, רגש, ומשמעות.
בישראל של היום, שבה הזהות הדתית והאישית מורכבת ורבת פנים, הקבורה האזרחית מציעה לא רק פתרון טכני, אלא דרך אנושית, עמוקה ואישית להיפרד. לא רק לפי ההלכה, לא רק לפי הנוהל, אלא לפי הלב.
כי בסופו של דבר, מה כולנו רוצים? להיפרד כמו שחיינו. לבחור את הדרך, המילים, והתחושות.
בשיתוף בשביל מנוחה נכונה
