"הקרב הזה הכיל המון, שום דבר לא היה שגרתי בו. הוא השאיר עלי רושם אדיר, וגם צלקת שהולכת איתי כל החיים", מספר זיו הלוי, שבקרב ההוא באום בוטנה במלחמת יום הכיפורים, פיקד על מחלקה בגדוד הסיור 288.
בלילה שבין 18 ל־19 באוקטובר 73', שבוע לאחר קרב ההבקעה ברמת הגולן, הוחלט לכבוש את הכפר אום בוטנה כדי לחזק את האגף הדרומי של המובלעת הישראלית בסוריה ולשפר את קווי ההגנה של צה"ל על רקע מאמצים בינלאומיים לקדם הפסקת אש.
בחסות העלטה והארטילריה נכנס לכפר גדוד צנחנים, אולם הכוח נתקל בכוחות חי"ר ושריון סוריים והכפר נכבש רק לקראת אור ראשון. גדוד חרמ"ש 91 בפיקוד סא"ל משה אגוזי היה אמור להחליף את כוח הצנחנים, אך בטרם הצליחו להתמקם בעמדות החלו הסורים בהרעשה ארטילרית שבחסותה נע כוח שריון סורי לכפר.
"כאן התחיל להיות לא טוב, היו כבר נפגעים, בעיקר מהפגזות", אומר סא"ל משה מלר, מג"ד גדוד 61, בתחקיר שלאחר הקרב המוגדר "סודי".
"מוטק'ה עם החבר'ה שלו כל הזמן פינה פצועים אחורה. אז אגוזי נכנס, אני זוכר אותו עומד על הזחל"ם שלו ודוהר על הכביש. איבדתי את ההכרה. ב־3:30 אורי דופק לי על הגב ואומר: 'אתה יכול להוציא את הראש, הולכת להיות כאן קטסטרופה'. שפכו לי מימייה על הראש, פתחתי את העיניים וראיתי שהמצב הולך להיות חמור.
"מתחיל ערפל נורא, לא רואים שום דבר שני מטרים מלפנינו. ירו עליו ארטילריה, אמרתי לו (לאגוזי; ק"א) שאני מציע שמייד יתקפל לתוך הכפר. נחכה להם בכפר, אין מה לחפש פה. הוא אמר 'בסדר'. התחיל לנסוע עם הזחל"ם שלו והתחיל לצעוק: 'הם יורים ממש עלי, אתה מוכרח לבוא להוציא אותי'.
"אמרתי לו: 'עזוב את הכלים ותרוץ ברגל לכפר'. הוא אמר לי: 'לא, אי אפשר בשום אופן, אתה חייב לבוא הנה. תבוא להציל אותי, הם עולים עלי'. התחלנו לזוז. קיבלתי פגיעה, אחר כך החבר'ה דפקו את הטנקים שעמדו באזור הזה. התעוררתי, הייתי למטה ליד הטנק, החבר'ה התחילו לרוץ מהעמדות כמו משוגעים. אמרתי שיישארו בעמדות, שלא ייצאו החוצה".
שני קילומטרים מהכפר, בבור בגודל 4 מ"ר, טיפלו צוותי רפואה, ובהם גם החובש דני מאור (היום בן 78), בפצועי הקרב. "הגיע מישהו שרוף 95%, חי ומדבר. התחלנו לטפל בו. הרופא החליט לעשות לו עירוי. הוא אמר לנו, 'קוראים לי אגוזי, אני המג"ד ובגלל זה פינו אותי ראשון. תחזרו לשטח ותוציאו את כל הפצועים'. אני בחיים לא אשכח מה הוא אמר לי. הרופא רצה להחדיר לו עירוי, אז הוא הוריד לו נעליים, כי חוץ מהרגליים כל הגוף שלו היה פחם. הוא לא שרד".
בהתקפה נהרג גם מ"פ מגדוד 61, סרן אורי גולדפרב ז"ל, חצי מהטנקים הושמדו והפלוגה נסוגה כשהיא משאירה מאחור 10 זחל"מים.
"משה מלר, המג"ד של גדוד 61, התייבש. שלחו במקומו את גולדפרב שנהרג. מלר לא הסכים להתפנות עד שיודיעו להורים של גולדפרב שהוא נהרג, שלא ייחשב נעדר. כל זה קורה בזמן שאנחנו מטפלים באגוזי", נזכר דני. "אחד הקשרים אמר לנו שהמתקפה שלנו נשברה, אז התקפלנו משם. אני בזחל"ם פתוח. פגז אחד מחסל אותנו. באמצע הדרך תקף אותנו מיג, במזל לא נפגענו. כשהכל הסתדר חזרנו", משחזר מאור.
"לקראת בוקר אנחנו רואים חיילים מבוהלים יוצאים מכיוון אום בוטנה והבנו שיש בעיות", נזכר הלוי, שהכוח שלו וגדוד שריון נשלחו לסייע. "קיבלנו פקודה לנוע בציר בכניסה לכפר, להדוף את המתקפה הסורית ולחלץ נפגעים. באנו במהירות והתחלנו לחטוף אש ארטילריה חזקה מאוד. זה היה הרגע המפחיד ביותר, כי השמש היתה בעיניים והיו טנקים סוריים על הכביש. ירינו תוך תנועה בלי לראות אותם ממש. הצלחנו לפגוע ולעצור שני טנקים מובילים".
דור שלם שלא טופל
לאחר שעצרו את המתקפה הסורית, פגעו בעשרה טנקים ופינו את הפצועים, יצא הכוח מהכפר ותפס עמדות סביבו.
"ואז התחיל הקרב עם הירדנים (חיל המשלוח הירדני שסייע למובלעת הסורית; ק"א)", נזכר הלוי. "הופתענו, לא ראינו אותם באים. הם תקפו אותנו, פלוגה ג' חטפה אש חזקה מאוד מטווח קצר. גיל טל המ"מ נפגע ונהרג.
"קיבלתי פקודה לתפוס עמדה ולסייע. ראיתי את המ"פ הירדני מניף דגלים, דרך תקשורת שידעתי שהירדנים למדו מהבריטים. הבנו שהוא מסמן לתפוס עמדות גבוה, אז גם אנחנו עלינו גבוה, פגענו ב־15 טנקים ועצרנו את המתקפה הירדנית". חטיבה 40 הירדנית, שמנתה כ־50 טנקים, נסוגה.
הלוי מפרש את התנהלות הירדנים כך שמבחינתם הם לא נלחמו על הבית שלהם, רק באו לסייע.
"לנו לא היתה ברירה אלא להמשיך. היינו צעירים מאוד וחדורי לחימה. אני הייתי רק בן 25", הוא אומר.
"במהלך הפעולה היו קשיים בזיהוי הטנקים מאחר שגם האויב השתמש בטנקים זהים", נכתב בסיכום תחקיר גדוד 39, שנשמר בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. "במוצב 4077 נותרו באותה שעה בעמדות ארבעה טנקים בלבד, ועקב התמעטות התחמושת אצלנו (6-4 פגזים לטנק) ניתנה הוראה לחסוך בתחמושת ולירות רק לצורך הגנה עצמית. הטנקים הירדניים התקדמו לעברנו ונראה היה שהאויב מבצע תנועת איגוף. באזור התל התגלו טנקי אויב, וכוחותינו פתחו עליהם באש. הם החלו לסגת. ניהול האש בוצע ע"י שני טנקים בלבד, כשאנשינו מעבירים פגזים מן הטנקים שלא השתתפו בירי אל הטנקים שביצעו את הירי".
במקביל לירדנים תקף את כוחותינו גם כוח עיראקי מהדיביזיה השלישית. מרב מאמצי העיראקים התמקדו באזור הכפר שמס והתלים עַנְתַר ועלקיה. זיו מספר שכוח נוסף מחטיבה 205 של צה"ל הדף את מתקפת־הנגד העיראקית. כיבוש הכפר הביא לחיזוק האגף הדרומי של המובלעת הישראלית ולייצוב גבולותיה לקראת סיום המלחמה. בקרב חולקו שני עיטורי מופת (למרדכי אליאני ולמג"ד 61, משה מלר) וחמישה עיטורי העוז (לאורי גולדפרב, לאיתן גל, למשה אגוזי, לאלכסנדר גולפרב ולאמנון לב, ז"ל).
"לא דיברנו על הקרב הזה. למה? לא יודע. זו הפעם הראשונה שאני מדבר על זה", מספר מאור. "ברגע שגמרנו את המילואים התנתקתי מהגדוד. אנחנו דור של פוסט־טראומטיים שלא טופל.
"היו לי המון ויכוחים עם זוגתי, צרכתי כדורים בצורה מטורפת רק כדי שאוכל לישון. כשמישהו נהרג ואתה שומר עליו שהכלבים לא יאכלו את הגווייה שלו, זה קשה, זאת טראומה. בזמן לחץ תפקדתי שיגעון. אחרי שיורד הלחץ, ואני רואה שהידיים שלי מגואלות בדם, אני מתלבט אם לשטוף ידיים כי זה הדם של החברים שלי. נורא קשה לשתף את אלו שלא היו שם. הם לא יבינו".
