עם תחילת המלחמה, בתוך ההלם הראשוני, ראש הממשלה ניסה לשווק לציבור את המסר "מה שהיה - לא יהיה". הוא, מן הסתם, התכוון לחמאס ועזה, אבל מהר מאוד גילינו כולנו שהביטוי הזה נכון פנימה לפחות כמו שהוא מתאים מאיתנו החוצה. ימים יגידו אם מדינת ישראל תצליח לחסל את החמאס, אך דבר אחד ברור כבר עתה: כשתסתיים המלחמה, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר במדינה. הכל ישתנה, ובכלל זה גם תעשיית הטכנולוגיה ומגזר ההייטק.
אינספור מילים כבר נשפכו על התהליך ארוך הטווח של ההיתוך בין הטכנולוגיה לבין החוסן והביטחון הלאומי. הדבר נכון בכל העולם ובישראל שבעתיים. התוצרת והתפוקה של מגזר הטכנולוגיה בעשורים האחרונים היוו את הבסיס למיתוגה של ישראל כאומת הייטק. המיתוג הזה מהווה את אחת מקורות התמך הראשיות בארכיטקטורת הביטחון הלאומי של ישראל, הדימוי העצמי שלנו כמו דימויה של ישראל בעולם.
רמת האמונה במערכות הטכנולוגיה הלאומיות – מודיעין, סייבר, בינה מלאכותית, גילוי מנהרות, גדרות חכמות עם חיישנים אינסופיים וכו – תפישת הביטחון של ישראל ודוקטרינת ההגנה על גבולותינו, בוודאי בעוטף עזה, התמזגו עם תפישת אומת הסטארטאפ. וכמו המון קונספציות שקרסו בשבעה באוקטובר, ראוי לבדוק ולבחון האם היתרון הטכנולוגיה הישראלי עמד במבחן המציאות.
את הבחינה הזו ראוי לקיים בשלושה מישורים עיקריים
הראשון – סימני שאלה עולים ויעלו האם הטכנולוגיה "סיפקה את הסחורה" בחודשים ובשנים שקדמו להתקפת הפתע ברמת זיהוי ההיערכות למלחמה. האם המודיעין הטכנולוגי דווקא הצליח לאסוף את הנתונים הרלוונטיים והכשל היה בעיקר בניתוח והבנת כוונות האוייב. במילים אחרות, האם ניתן היה, אולי, להסתמך על מערכות טכנולוגיות שיעזרו לנטרל השפעות של קונספציות אנושיות ולדעת להרים דגלים אדומים כשנתוני האמת לא מסתדרים עם המציאות בשטח.
ברמה המבצעית, אין מנוס מבירור השאלה מדוע כשלו מערכות הטכנולוגיה האדירות שתמכו במכשול הפיזי, גדר המערכת, ואמורות היו לא רק לזהות ניסיון חדירה, אלא גם למנוע את פריצת המכשול. האם הטכנולוגיות שהשתמשו בהן היו עדכניות? האם, למשל, הופקו לקחים מהפלישה הרוסית לאוקראינה והשימוש המאסיבי ברחפנים בקרבות שם, והאם הותאמה שיטת ההגנה על הגדר לאותם לקחים. על פניו, תיעוד המתקפה והשמדת מצלמות התצפית מיד בתחילת ההתקפה מעלות חשד כבד שצה"ל לא התכונן באופן מעשי לאיום הרחפנים.
המישור השני הוא מכלול הממשקים שבין תעשיית הטכנולוגיה ומערכות הביטחון הלאומי. כמו בנושאים רבים, אולי כולם, בהם למדינת ישראל אין אסטרטגיה, גם בתחום הטכנולוגי אין אסטרטגיה לאומית.
הדבר זועק לשמיים ומחקר מקיף של המכון למחקרי ביטחון לאומי עתיד להתפרסם בקרוב עם הצעה לאסטרטגיית טכנולוגיה לאומית. המחקר בחן במשך כשנתיים את הקשר בין תעשיית הטכנולוגיה בישראל לבין הביטחון הלאומי וזיהה פערים עצומים בכל הרמות. אחת המסקנות של המחקר היא כי בהיעדר אסטרטגיה, אין מצפן לאומי שיכווין את פיתוח הטכנולוגיות בישראל וידאג שאלו תואמות את הצרכים המשתנים והמתפתחים של הביטחון הלאומי הישראלי, החל מהרמה המאקרו-כלכלית של המדינה ועד לרמה המיקרו-טאקטית של ניצול ושימוש בטכנולוגיות בשלות, מתפתחות ומפציעות.
גופים כמו מפא"ת או רפא"ל הם יותר בבחינת גופי יזמות וביצוע, אבל אין זה מתפקידם לתכלל את הצרכים הטכנולוגיים כנגזרת של האסטרטגיה הלאומית. בעבר, היזמות הטכנולוגית של מדינת ישראל נבעה במקרים רבים מפיתוחים צבאיים שאוזרחו והפכו לחברות מסחריות. כיום, בחלק ניכר מתחומי הטכנולוגיה, כיוון זרימת החדשנות הוא הפוך -- ברובו הוא מסחרי במקור והצבא מאמץ טכנולוגיות ופיתוחים אזרחיים ומתאים אותם לצרכיו. כך או כך, בהיעדר אסטרטגיית טכנולוגיה לאומית, ספק אם גוף כמו מפא"ת מסוגל לתכלל את צרכי הפיתוח הטכנולוגי ביעילות מספיקה.
אחרי שזיהינו את הנושאים הטקטיים והאירגוניים שידרשו בירור מעמיק בסוף המלחמה, עתה יש לסקור את המישור השלישי והחשוב ביותר: מיצובה הטכנולוגי של ישראל לאחר המלחמה. נכון לשעה זו, טכנית אנו אולי עדיין במלחמה מקומית, אך כזו עם חזיתות שונות המעורבות ברמת עצימות שונה. כידוע, יש את הסכנה שתתלקח מלחמה אזורית שעלולה גם להתרחב לעימות גדול אף יותר. המאמצים האמריקנים להכיל את הזירה לא משאירים ספק לגבי הסכנה של התרחבות המלחמה מחד, כמו גם רצונו של הנשיא ביידן – אולי כמו קיסינג'ר ב1973 – למנף את המצב לכיוון של ארכיטקטורה אסטרטגית חדשה בשוך הקרבות שאולי גם תהפוך, ביום מן הימים, לבסיס לתהליך מדיני.
בלתי אפשרי לנתק את מהלכיה של ארצות הברית במלחמה זו מהקשרה הגלובלי הגדול יותר ומאבק הנפילים בינה לבין סין על שליטה במקורות הטכנולוגיה. העוצמה הצבאית האדירה שהיא בחרה להקרין על האזור והעולם באמצעות נושאות המטוסים, ביקורו של הנשיא ביידן וחבילת הסיוע הענקית לישראל שהוא מבקש מהקונגרס לאשר – כל אלה אמורים להשפיע על המזרח התיכון, על מלחמת רוסיה-אוקראינה כמו גם על פלישה עתידית אפשרית סינית לטאיוואן. ישראל, כדרכה בקודש, ניסתה ללכת בין הטיפות ולהנות מהזדמנויות כלכליות בשוק הטכנולוגיה הסיני מבלי להרגיז את האמריקנים יותר מדי.
אך ארצות הברית כבר תקופה ארוכה מצפה מישראל לבחור צד במלחמת הטכנולוגיה העולמית ולרסן את שיתוף הפעולה הטכנולוגיה-כלכלי עם סין. נתניהו, גם הוא כדרכו בקודש, ניסה להלך בין הטיפות ולשחק בין סין לארצות הברית. יש לזכור שנתניהו אמור היה לבקר בסין בשבועות הקרובים, בין השאר כנראה כי הוא סבר שהוא יוכל ללחוץ על האמריקנים באמצעות נפנוף בסין כאיום שיש לנו תחליף לארה"ב. יש להניח שהשבועיים האחרונים הזכירו לישראל שסין היא לא חברה שלה. להיפך, למרות מראית העין והצהרות על נייטרליות ואפילו, סוף סוף הכרה מאוחרת מאוד בזכותה של ישראל להגן על עצמה. בפועל, סין תפסה מקום של כבוד ברשימת המדינות המגנות את ישראל ותומכות בפלסטינים, ובכלל זה בחמאס!
וכמו בכל מלחמה – מיד שהתותחים בסוף ישתתקו – מיד ירעמו התותחים הכלכליים שיקפצו על הזדמנויות כלכליות אדירות לחברות מסחריות בסיומה. במלחמת המפרץ, לדוגמא, חברות הנפט רק חיכו לעוט על חוזי שיקום בארות הנפט. בעידן שלנו, חברות הטכנולוגיה הן אלו שיזהו את ההזדמנויות הגדולות ביותר. יש להניח כי שוק הטכנולוגיה הישראלי יפנים ויזכור את עליבותה המוסרית של סין ואת יחסה העויין כלפי ישראל, והתעשיית הייטק תפנה את שאיפותיה מערבה לכיוון ארצות הברית. ואם משום מה ממשלת ישראל תמשיך לנסות ולשחק בין שתי המעצמות, ארצות הברית תזכיר לישראל בצורה הרבה יותר מפורשת את דרישתה להתייצבות ישראלית לצידה במאבק הטכנולוגי מול סין.
תעשיית ההיטק הישראלית הוכיחה בשנה האחרונה את כוחה להיות בין הראשונים לזהות את נסיונות הממשלה לפגוע בדמוקרטיה . התגייסות עצומה של המגזר, של ההון האנושי כמו גם ההון הכלכלי שצבר אותו הון אנושי תרמו תרומה מכרעת לעצירתה של המהפיכה המשפטית ולזה שארצות הברית מזהה בישראל בת-ברית ערכית ושותפה לדרך. אם התעשייה היתה מורכבת מאנשים כמו ניסים ואטורי ודעתו על ארצות הברית ניתן בקלות לדמיין שהיחס של ביידן אלינו בשעתנו הקשה ביותר היה קצת פחות חם ואוהד. בשורה התחתונה, כמו שמגזר ההייטק ידע להתאחד ולפעול בכח עצום למניעת הפיכתה של ישראל לדיקטטורה, כך גם הוא ידע לעזור להכווין את ממשלת ישראל שתתיצב מפורשות לצידה של ארצות הברית במלחמת הטכנולוגיה שלה מול סין.
הכותב הוא חוקר בכיר, מרכז גלייזר למדיניות ישראל-סין
המכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ' תל-אביב (INSS)
