מה שכולם עושים על שתי רגליים - הבחור הזה עושה על אחת

שלוש שנים בלבד אחרי שעלה לארץ, דניאל קופילוב (22), הגשים חלום והתגייס ללוחמה - אך הפציעה ממטען בחאן יונס במהלך קורס מ"כים שינתה לו את החיים, וגם את התוכניות. בשבת הקרובה הוא יעמוד על קו הזינוק של מרוץ "טור דה סונול - סובב כנרת", במקצה פראסייקלינג שנפתח לראשונה במיוחד עבור פצועי המלחמה.

קופילוב נולד באוקראינה ועבר לרוסיה עוד בטרם החלה שם המלחמה. לפני שש שנים הוא עלה לארץ בהיותו בן 15, בן לאמא לא יהודיה ולאבא יהודי. "ההורים לא מאוד הסתדרו ברוסיה, והרעיון לעלות היה של אחותי. היא תמיד היתה ציונית, מחוברת ליהדות ולשורשים. היא רצתה להתנדב כרופאה בצבא. ההורים קיבלו את הרעיון, עליתי איתם לארץ - והיא הצטרפה אחרי שנה וחצי, כשסיימה ללמוד".

כשהגיע לארץ, הוא נכנס לפנימיית נווה הדסה לעולים חדשים: "בהתחלה היה לי מאתגר, לא ידעתי את השפה ופתאום עברתי לפנימייה וגרתי עם עד אנשים. גם האופי הישראלי ממש שונה במנטליות מרוסיה ואוקראינה, זה היה זר לי", הוא נזכר.

"פתאום הרגשתי חלק"

לאט לאט ועם הרבה נכונות מצידו, הוא למד את השפה והתחבר לאנשים. "פתאום דווקא ממש נהניתי להיות בארץ", הוא מספר. הוא עשה בגרויות בארץ, ואז כמו כל ישראלי - הגיע זמנו להתגייס לצבא. "בתור עולה חדש לא כל כך הכרתי את העולם הזה. קיבלתי המון מיונים והכל היה לא ברור, אבל בצה"ל היה רשום שאני בן יחיד ומאוד רציתי להתגייס לקרבי", הוא נזכר.

למה היה חשוב לך להתגייס דווקא ללוחמה?

"כשהייתי ברוסיה ואוקראינה לא ידעתי שום דבר על היהדות ולא על ישראל, לא הרגשתי קשור. כשהייתי בפנימייה ממש הרגשתי חלק מהעם, חלק מהמדינה. היו שם שינשינים מדהימים, נפעמתי מזה שיש פה אנשים שעוצרים הכל למשך שנה מהחיים שלהם בשביל לעזור למישהו אחר. היו לאורך הדרך אנשים מדהימים שרצו לעזור לי להשתלב.

"אלה היו הפעמים הראשונות בחיי שעשיתי חגים, שבתות ופעם ראשונה הרגשתי חלק ממשהו. זה גרם לי להרגיש שאני רוצה לתת בחזרה, וזה היה בעיניי החלק שיכולתי לתת מעצמי הכי הרבה, זה הרגיש משמעותי למרות כל הקשיים".

חרבות ברזל: מלבנון לעזה

הוא ביקש מאמו לחתום על טופס התנדבות לקרבי, והיא החליטה לתמוך ולחתום בשבילו. אחרי מיונים, סיירות וגיבושים, בנובמבר 2022 הוא הגיע לגדוד נחשון בחטיבת כפיר והיה מרוצה מהשיבוץ. אחרי שמונה חודשי הכשרה הם עלו "לתפוס קו" במוצב גלדיולה שבגבול לבנון-ישראל, ושם גם תפס אותם ה-7 באוקטובר.

"ב-8 באוקטובר חיזבאללה תקפו את המוצב בפצמ"רים וחשבו שתהיה חדירה המונית של מחבלים בהר דב, אז שם היינו. בגלל שחשבו שתהיה התפתחות בלבנון, השאירו אותנו שם", הוא מספר.

משם יצא דניאל לקורס מ"כים בביסל"ח, אליו היה מיועד עוד לפני המלחמה. "ידעתי שאני עומד לקחת אחריות על חיים של 12 אנשים. המלחמה חיזקה בי את הצורך הזה להיות ראשון, להוביל. העדפתי להיפצע בעצמי ושלא יקרה לחברים שלי כלום". בשבועיים האחרונים של הקורס הם הופעלו לעזה ולקחו חלק בתמרון - עד שהגיע פיצוץ המטען ב-1 במרץ 2024.

"לא ידעתי שחברים שלי נהרגו"

"כשהגענו לחאן יונס, נכנסתי בין הראשונים עם הקצין שלי. רגע אחרי שנכנסנו לבית הוא התפוצץ וקרס, נכנסנו לבית ממולכד", הוא מספר. "ראיתי שנפצעתי, ראיתי שהרגל שלי נקטעה. שמתי לעצמי ח"ע (א"פ: חוסם עורקים), אחר כך פינו אותי עם אלונקה, וכשהגעתי למסוק כבר איבדתי הכרה - עד שהתעוררתי בטיפול נמרץ".

כעבור שלושה ימים הוא התעורר בסורוקה וגילה שרגלו נקטעה. הוא לא ידע ששלושה מחבריו נהרגו בתקרית - סמל דולב מלכה, סמל ינון יצחק וסמל אפיק טרי ז"ל - עד שחבר שבא לבקר אמר לו את זה בדרך אגב. "התחלתי לבכות", הוא מספר בקול שקט.

לאחר האירוע הקשה דובר צה"ל דאז, דניאל הגרי, נתן הצהרה לתקשורת: "באירוע נפלו שלושה לוחמים ואיתם נפצעו 14 נוספים", אמר. "האירוע התרחש כשהלוחמים סרקו תשתיות טרור בשטח ותוך כדי הסריקות התפוצצו שני מטענים של חמאס במבנים. הפיצוץ אירע קילומטרים בודדים בלבד מיישובי הדרום מהם יצאו מחבלים ב-7 באוקטובר". 

לומד ללכת מחדש

עד אותו האירוע, דניאל היה בחור צעיר ובריא שעשה הכל כדי להתגייס ללוחמה, עד שפתאום מצא עצמו בלי רגל, חסר עצמאות וצריך ללמוד ללכת מחדש - על כל המשתמע מכך. 

איך הרגשת בפעם הראשונה שהתעוררת בבית החולים?

"אני לא יודע לענות על זה, לא כל כך ידעתי מה קורה. אפילו לא ידעתי שחברים שלי נהרגו, לא התייחסתי כל כך לזה שאיבדתי רגל כי עוד לא הבנתי מה המשמעויות של זה. עוד באירוע עצמו הבנתי שלא תהיה לי רגל, אבל לא התייחסתי.

"בהתחלה כשאתה קם כל הגוף שלך ממש כואב, אתה מסומם לגמרי, יש לך הזיות. חשבתי שאני הולך למות ולא הייתי מסוגל לעשות שום דבר לבד, לא הצלחתי להזיז שום דבר. היה קשה אפילו לנשום, הכל כואב. הדבר היחיד שחשבתי עליו זה לחזור לעצמי, לחזור להיות חזק ועצמאי. כל יום לעשות משהו אחד קטן: לעבור לבד לישיבה, להצליח להזיז את הכסא גלגלים, דברים כאלה".

"ההורים לא ידעו בכלל שאני בעזה"

איך המשפחה שלך קיבלה את זה?

"זה היה מורכב. ההורים שלי לא מדברים מילה בעברית, והם גם לא ידעו בכלל שאני נכנס לעזה. לא רציתי להדאיג אותם, אז הכל היה ממש בהפתעה. בהתחלה הצבא בכלל הגיע לכתובת הישנה שלנו, אז לקח להם זמן להגיע להורים". בתום תקופת האישפוז, הוא עבר לשיקום של חמישה חודשים בתל השומר, ובין היתר, נחשף לסוגי ספורט מותאמים ליכולותיו.

"אחד המתנדבים, צפריר חקלאי, הגיע למחלקה עם אופניים, שם ניסיתי לראשונה לרכב אחרי הפציעה ונפלתי. ניסיתי גם טנדם (א"פ: אופניים לשני אנשים), אופני ידיים ודברים נוספים של ספורט שמותאמים לפציעה שלי".

הספורט היה חסר לך?

"הייתי בכושר גבוה לפני הפציעה, והייתי צמא לזה מאוד. הייתי מתאמן הרבה בשיקום גם בחדר כושר, גם בטניס שולחן. שיחקתי על כסא גלגלים, בעמידה על רגל אחת, עם קב, זה בעיקר מה שעשיתי".

כשהמלחמה מגיעה הביתה

אחרי שהשתחרר מהשיקום הביתה, הוא נתקל במכשול נוסף בפרק החדש של חייו - הבית שלו לא נגיש. "אחרי שנפצעתי ועשיתי שיקום בשיבא הבית שלי לא היה נגיש, אז היינו צריכים לעבור", הוא מספר. "בפעם הראשונה שיצאתי הביתה מבית החולים הייתי עדיין עם כסא גלגלים וזה לא היה נוח, וגם השיקום יום בשיבא היה רחוק מהבית, אז המשפחה שלי עברה".

איך זה גרם לך להרגיש?

"לעבור בית היה קצת מבאס. ההורים שלי עולים חדשים, אנחנו לא משפחה עשירה וזה קצת מקשה עליהם. לא רציתי להיות אדם שמקשה על אחרים".

מעבר לשינוי הזה, הוא לא נתן לדברים נוספים בחייו להשתנות. "לא נתתי לפציעה להשפיע עליי יותר מידי", הוא אומר נחרצות, "אני עדיין עושה את כל הדברים שאני רוצה לעשות: טיילתי, התחלתי לימודים, אני עושה הרבה ספורט. אני לא חושב על זה יותר מידי, אני פשוט מתקדם וממשיך בחיים.

"זה לא פשוט, זו התמודדות יומיומיות ויש הרבה דברים שלא תלויים בי. פתאום אני מרגיש לפעמים שאני קצת ברגרסיה כי משהו בגוף משתנה וצריך לעשות פרוטזה חדשה, זה תהליך שלוקח זמן, ובכלל, זה שאתה רוצה להתחיל שגרה אבל אתה כל הזמן צריך לצאת ממנה בשביל כל הטיפולים. זה מעכב, זה באסה, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהחיים שלי עכשיו".

לא צריך שתי רגליים בשביל לרכב על אופניים

לאחר השחרור הוא החל להתאמן באופני ידיים בבית הלוחם, וניסה סוגים שונים של אופניים ושל מסלולים, כולל אימונים בשיפועים וכדומה. הוא דייק את עצמו לספורט שאליו הוא מתחבר. "עם הזמן הבנתי שאני לא חייב אופני ידיים, אני יכול עם הפרוטזה לרכב על על אופניים רגילות עם קליטים, נעל של רכיבה. בגלל שאין לי רגל אחת, אני חייב להיות עם הנעל הזאת".

בבית הלוחם אירגנו להם תרומה של אופני שטח ושל הציוד הנדרש, וזה כבר הפך מתחביב לאימון קבוצתי רציני עם מאמן וציוד איכותי. כמות האימונים עלתה עם הזמן, ודניאל כבר היה מוכן להצטרף לקבוצה של אנשים "רגילים": "ממש לפני שבוע התחלתי להתאמן בקבוצה רגילה של צעירים שהם לא נכי צה"ל, הם רגילים לגמרי", הוא מספר בהתרגשות.

אתה מרגיש שהפציעה שינתה בך משהו?

"לא. אולי היא רק חיזקה אותי, חיזקה דברים שכבר ידעתי על עצמי. כל אדם שמכיר אותי מלפני הפציעה ובא לבקר אותי בבית החולים אמר שאני עדיין אופטימי, שזה לא השפיע כמו שהם חשבו שישפיע על החוסן שלי".

"לכל אחד יש את הפציעה שלו"

דניאל לוקח כל הזדמנות בחייו בשתי ידיים. עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית הוא החליט להתחיל ללמוד מנהל עסקים ברייכמן, עבר לגור במעונות עם שותף שגם הוא עצמו לוחם שנפצע בעזה במהלך שירותו. "הוא ממש חמוד", הוא מספר בחיוך, "הוא היה קצין בגבעתי, ובמהלך היתקלות עם מחבלים הוא חטף כדור ברגל. התחיל טוב, יש שפה משותפת".

גם את ההשתתפות ב"טור דה סונול" הוא לוקח בשתי ידיים. ברוץ הזה ישתתפו גם רוכבי האופניים הבכירים בישראל, שיתחרו במירוץ נגד השעון במסלול הקפת הכנרת - 60.5 ק"מ של רכיבת כביש אינטנסיבית. 

באירוע, שמתקיים זו הפעם ה-45 ביוזמת המועצה האזורית עמק הירדן ואיגוד ערים כינרת, בחסות חברת סונול, בשיתוף עצמה ובהפקת קבוצת "בן דרור", צפויים להשתתף כ-10,000 רוכבים בחמישה מסלולים שונים, שמיועדים גם לרוכבים בתחילת דרכם וגם לרוכבים מקצועיים בדרגות קושי שונות. זו פעם ראשונה שסובב כינרת פותח מקצה כזה, בו ישתתפו 15 פצועי חרבות ברזל.

על הההשתתפות במקצה הפראלימפי החדש, שנפתח במיוחד עבור פצועי המלחמה, אומר דניאל: "בשבילי זו הזדמנות. בשנה האחרונה היה לי ממש כיף להתאמן, זה עוזר לי להתמודד עם הפציעה ונותן לי משמעות ומטרה לשאוף אליה. זה באמת כיף.

"לכל אחד מאיתנו יש את הפציעה שלו, את ההתמודדות שלו - מי שעושה את זה לכיף ומי שהופך את זה למקצועי, בארץ ובעולם יש הרבה פצועים וקטועים שמשתתפים בתחרויות והמון ענפים, אני מגלה את זה לאט לאט ומתרגש".