ת', בן 26 ממודיעין, סטודנט לאמנויות המסך בבצלאל: אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים ולוחם במילואים בגבול הצפון, פותח ומסיים את שנת הלימודים שלו על מדים. הוא גדל בבית דתי-לאומי, אך במהלך אחת השמירות במלחמה בצפון חווה רגע ששינה את חייו.
בקטע שירה שכתב כחלק מעבודת הגמר שלו, הוא מתאר את אותו רגע: "חמש בבוקר, אור נוגה החל להתפשט בשמיים, ופתאום הבנתי - אין אלוהים בחיי. ניגנתי ובכיתי, ניגנתי והתפללתי לאל שאיבדתי". אותה חוויה טלטלה את עולמו הרוחני והציתה משבר אמוני עמוק, אך גם הפכה לזרע שינבט אחר כך בפרויקט הסיום שלו.
עבודת הגמר, שנולדה בין הבית למילואים, היא חיפוש אחר "תחליף אור" - הניסיון למצוא את הנשגב בתוך היומיום, בין החושך לאור, בין הארץ לשמיים. ת', העוסק זה שנים בפארקור - ספורט עירוני אתגרי במרחב הציבורי - מצא את מבטו נמשך שוב ושוב אל פנסי הרחוב. הוא החל לתעד אותם בצילום ובווידאו, לחקור את מקומם במרחב העירוני ואת התחושות שהם מעוררים. הפנס, לדבריו, הוא "מעשה ידי אדם, אך יש בו משהו נשגב - תחליף מודרני לאור עליון שאיננו, משהו שאפשר ללכת לאורו גם כשהוודאות נשמטת".
העבודה, הנושאת את השם "אור צלמוות", היא יומן אישי של חיפוש, תיעוד של כמיהה לאור שאבד, ושל מאמץ למצוא זיק של אמונה בתוך מציאות של חוסר בהירות. היא עוסקת בשאלה איך ממשיכים להביט מעלה גם כשהסדר המוכר מתפורר, ואיך בתוך תקופה של פוסט-אמת ומלחמות אינסופיות האדם עדיין ממציא לעצמו "אל חדש, מלאכותי". עבור גיאת, פנס הרחוב הוא לא רק אובייקט טכני. הוא סמל, נקודת אחיזה, ואולי גם גשר בין עולמות.
