הכאב על אובדן חיילים אינו פוסק. בצל מלחמה מתמשכת ותחושת שליחות לאומית, אנחנו ממשיכים להיחשף למקרים קורעי לב של חיילים שבחרו לסיים את חייהם. זו אינה תופעה חדשה, אך נדמה שדווקא עכשיו היא כואבת במיוחד כי ברור לכולנו שהם לא נפלו בקרב. הם נפלו מבפנים.
כמי שעמדה בעבר בראשות עיר ועוסקת כבר שנים רבות בחינוך אני לא יכולה להתבונן על התופעה הזו בלי להרגיש שהיא מתחילה הרבה לפני הגיוס, ושהיא נוגעת לכולנו. אנחנו אוהבים לדבר על "עורף תומך" - אבל מה עם אותם צעירים שמעולם לא היה להם עורף? מה עם הילדים שנפלו בין הכיסאות כבר בכיתה ג'?
במהלך שנותיי כראש עיר וכמנהלת תיכון, פגשתי עשרות נערים כאלה. חכמים, רגישים, מלאי פוטנציאל - אבל בודדים. כאלה שחוזרים לבית ריק, או גרוע מזה, לבית שלא רואה אותם. הם באים מכל שכבות האוכלוסיה וביניהם גם עולים חדשים, בני משפחות הרוסות, צעירים שחיים עם הורה חולה או נעדר. חלקם משתלבים בצבא, לעיתים בתפקידי לחימה, בלי שאיש ידע כמה הם פגיעים.
הצבא הוא לא מקום קל לאף אחד, אבל עבור מי שאין לו גב תומך, לא רגשית, לא כלכלית ולא חברתית השירות הופך לעיתים למעמסה בלתי אפשרית. המדים לא מוחקים את הפחדים, והמשמעת לא מעלימה את תחושת הערך השברירית.
כשאין מי שידבר איתך אחרי משמרת לילה, כשתקלה אישית נתפסת אצלך ככישלון כולל - שם מתחילות המחשבות הקשות באמת. הפתרון, לצערי, לא יגיע רק מצה"ל. הוא חייב להתחיל הרבה לפני - במערכת החינוך. ילד שלא קיבל חיזוק רגשי, שלא פגש מבוגר שמאמין בו, שלא זכה לקהילה שמחזיקה אותו יגיע לצבא בלי תחושת שייכות אמיתית. לא לחברה, לא למערכת, לפעמים אפילו לא לעצמו.
לכן האחריות שלנו היא לזהות את הילדים האלה כשהם עוד ילדים. לא כשמאוחר מדי. לחפש את השקטים מדי, את הכועסים, את אלה שתמיד לבד בהפסקה. לא להשאיר אף אחד שקוף. כי מי ששקוף היום בכיתה - עלול להיות מחר שקוע בתוך כאב שאין לו מילים.
חוסן לא בונים ביום. ובטח שלא ביום גיוס. חוסן בונים בבית הספר, כשהילד לומד שיש על מי להישען. כשמישהו רואה אותו גם כשהוא לא מצטיין, כשהוא בודד, כשהוא שותק. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא רק מה הצבא יכול לעשות למען חייליו - אלא מה אנחנו, כחברה, יכולים לעשות למען הילדים שלנו - הרבה לפני שהם עונדים מדים.
כל ילד שגדל בלי גב תומך הוא ילד בסיכון - לא רק בצבא, אלא גם אחריו. ככל שנקדים לזהות, נקדים לתמוך. לא נוכל למנוע כל טרגדיה, אבל נוכל לצמצם את הבדידות. לתת לכל ילד את התחושה שהוא לא לבד, שמישהו רואה אותו, מאמין בו, ומחזיק לו את היד - עד שיצליח להחזיק את עצמו.
אין דרך למנוע כל טרגדיה. אבל יש דרך לבנות שכבת הגנה אמיתית סביב כל ילד. לא בגדרות ביטחון, אלא ביחסים. בתחושת שייכות. באדם אחד לפחות, שיגיד לו: "אני רואה אותך. אתה לא לבד". זו אולי לא הכותרת שתופיע בראש מהדורת החדשות, אבל זו בדיוק הכותרת שצריכה להיות כתובה. בלב של כל מחנך, כל מפקד, כל הורה. זו מלחמה מסוג אחר - והיא מתחילה עכשיו.
מאת: ד"ר עליזה בלוך, לשעבר ראש עיריית בית שמש וכיום נשיאת יאסא המרכז הישראלי למצוינות בחינוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו