בגיל 33, ואחרי יותר מ-300 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר ע', אב לשניים מהתיישבות בגוש עציון, מתרגם את חוויות המלחמה הקשות לאמנות מיצגית עוצמתית. הוא משתתף כעת בתוכנית ה"רזידנסי" של מרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב ויוצר מיצבים גופניים שמדברים על זיכרון, שבר ותקומה.
"עלינו לארץ כשהייתי בן 4 ב-1996, והכוונה הייתה לחיות בארץ הקודש, במובן הכי ציוני והכי אוהב ישראל שיש", מספר ע' על הרקע שלו. הוא גדל במקסיקו ועלה לישראל עם המשפחה כילד, חוויה שעיצבה את זהותו הישראלית. כיום הוא משרת כלוחם איסוף בחטיבת הבקעה במילואים.
הרגע שבו החלה המערכה האחרונה מול איראן ומבצע "עם כלביא" עבור ע' הוא סיפור שמבליט את הפער בין החיים הרגילים לבין המציאות הצה"לית. "הייתי אמור לחגוג 33 במלון. אשתי סידרה לנו סופ"ש בחדר מהחלומות עם שובר החופשה של המילואים. ארזנו וההורים כבר שוריינו להיות בשבת עם הילדים. פתאום אשתי מעירה אותי לפנות בוקר, לוחשת לי: 'קום, התקשרו מהצבא'".
"אמרתי כזה - מה? מה קשור?", הוא מספר, "מסתבר שהחייגן הצה"לי היה הרגע שהיא החליטה להעיר אותי אחרי שחיכתה וחיכתה. את האזעקה וההתראות לא שמעתי כי ישנתי כמו שאבות ישנים. היא הבינה שזה לא טילים אז חסה עלי כי ציירתי עד מאוחר. אני עוד מנסה להבין מה קורה ותוך כדי מעכל שאין מלון ואין פינוקים - קמתי מהר, ארזתי, התפללתי, הערנו את הילדים ויצאנו יחד עם שכנה שבעלה כבר היה במילואים לכיוון ההורים".
"בסוף גויסנו ל-10 ימים. 'חגגתי' במדים ועם מנות קרב בשבת. אבל מה זה לעומת ההיסטוריה שהעם היפה שלנו הצליח לעשות", הוא מוסיף בהערכה.
מתוך הכאוס הזה נולדה יצירת אמנות מיוחדת. ע' נבחר להשתתף במחזור הראשון של פרויקט הרזידנסי של מרכז אדמונד דה רוטשילד, שמתקיים במתחם התחיה 14 תל אביב. במסגרת הרזידנסי התקיים גם פרויקט משותף עם קבוצות ריאליטי ומנרב, בשם "ארכיון חי", שבמהלכו בחר ע' נקודת מבט ייחודית על התחייה 14, שהפכה ליצירה.
"המיצג הוא בעצם עבודה שאני חולם עליה כבר כמה זמן. זה מיצג שמזמין השתתפות קהל. ועם ההזדמנות הנפלאה של התוכנית אני מצליח בימים אלו להוציא אותה לפועל", הוא מסביר בהתרגשות.
היצירה המרכזית שלו - "עלייה" - היא מיצג מורכב ומלא משמעות. "בעבודה אני מנצח על קבוצת רקדנים כמו שמנצח מנצח על תזמורת. נוצרת בינינו הדדיות של קשר עין וקצב, ג'סטות ניצוח שלי מתורגמות לפעולות גופניות.
"הקהל מצידו מקבל אפשרות לנצח בעצמו על הרקדנים בזמן אמת על ידי מקרא פשוט של כמה סימוני ניצוח", הוא מסביר. אלא שאז המיצג מגיע לשיאו הטרגי: "בחלק שחותם את המיצג הרקדנים ואני קורסים בסלואו מושן ארצה במנחי גוף של זוועה וטרגדיה".
מקורות ההשראה של ע' מגיעים ממקומות מפתיעים. "הניצוח התחיל בכלל מסימוני הניצוח הגמישים שבין הבעל קורא ובין הסומך בזמן קריאת התורה. הטרגדיה שמתבטאת במנחי גוף הוא נושא שאני מתעסק בו בסטודיו כבר כמה שנים. משהו באנרגיה של הרגעים האחרונים של החיים משרה על שפת הגוף מן הנשגב, היפה והאינסופי".
השאלה שעולה היא האם המיצג קשור לאירועי 7 באוקטובר. "התגובות היו בעיקר אם אני בעצם לוקח את הנובה כדימוי בגלל הריקוד והמוות. והאמת היא שהמוטיבציה לעבודה הגיעה הרבה לפני המלחמה. בעצם לא מעט עבודות שעשיתי לפני המלחמה, בחנו את הריקודיות ומנח הגוף הנפגע, הנתלה, הנורה, הבורח".
כשהתחילה המלחמה, משהו השתנה. "כשהתחילו לזרום דימויים מהנובה הרגשתי שהכל נסגר עליי גם בגלל הטראומה הלאומית וגם כי כל ההזיות והדימויים שהופיעו לי בסטודיו התממשו לנגד עיניי. הרגשתי צורך עמוק לבחון דמות דמות מהסרטונים והתמונות שהגיעו אליי מהמסיבה ולרשום אותן בתחילת המלחמה, עוד בסבב מילואים הראשון. המעבר בין כל גוף וגוף הרגיש כמו נתינת הכבוד האחרון".
מתוך העבודה הזו נולדה יצירה נוספת: "הצגתי את העבודות האלו כעבודת וידאו בשם 'מלאכי הנובה' בגלריה 'גאולה' בירושלים".
עבור ע', האמנות היא לא רק תחביב או מקצוע. "אמנות זה הלב הפועם והחי שלנו כבני אדם. בכל מצב ובכל חוויית חיים, הרהור או שיחה יש פוטנציאל לפעולה אמנותית. מבחינתי זה צורך בסיסי כדי שהחיים יהיו שווים את זה, זה נותן תוקף לעומק שבנו שלעולם לא יצליח להגיע ליום יום השוטף והחיצוני".
"כמילואימניק אני רואה את זה כנקודת בריחה או עיבוד, במובנים החיוביים של המילה. באוירה הצבאית יש הרבה משימתיות ועבודה בלי 'לשים לב' ודווקא עשיית אמנות או אפילו תפיסה ושרטוט של רעיונות שעולים במהלך היום יום בין המשימות והשגרה אלו רגעים של חסד שנותנים כח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו