על רובם אי אפשר לראות ממבט ראשון, גם לא שני. אבל כל אחד מ־830 החיילים שהגיעו השנה למרפאת "תעצומות", הגיע עם פגיעה תפקודית משמעותית, כתוצאה מטראומה שנגרמה לנפשם במלחמה האחרונה. הם לא מצליחים לישון בלילה, נמצאים בדריכות גבוהה תמידית, סובלים מפלאשבקים ולעיתים גם מהתפרצויות זעם.
"כשחייל כזה עדיין בשירות, כל דבר הוא טריגר. אנחנו מבינים שצריך להוציא אותם מהיחידה, לספח אותם לר"ם 2 לתקופה של שיקום נפשי", מסבירה רס״ן שני ריינשרייבר, מפקדת מרפאת תעצומות. "אנחנו יודעים מהספרות המקצועית שהמסגרת הכרחית לשיקום, לכן הטיפול נעשה בתוך הצבא".
ענף תעצומות הוא ענף חדש שהוקם בחיל הרפואה של צה"ל, תחתיו פועלת מרפאה צבאית שנותנת מענה לחיילים, בסדיר ובמילואים, הסובלים מפוסט טראומה בעקבות חשיפה לאירועי המלחמה. תכלית הטיפול היא להפחית את המצוקה ולהשיב את המשרת למסלול חיים תקין ותפקודי, עוד בטרם מתקבעת תחלואה כרונית ונכות.
המרפאה מאפשרת שני מסלולי טיפול. הראשון הוא טיפול קצר מועד ממוקד טראומה, משולב עם טיפול קבוצתי, ביופידבק וכולי. מסלול זה מיועד לחיילים בעלי רמה מסוימת של תפקוד במסגרת היחידה הצבאית שלהם, כאלה שהפגיעה התפקודית שלהם מאפשרת המשך תפקוד רציף. הם מגיעים לטיפול במרפאה אחת לשבוע.
החידוש הוא במסלול השני, המסלול אינטנסיבי, אליו מופנים 90% מהחיילים. זוהי תוכנית טיפולים בת שלושה שבועות מ־9:00 עד 15:00 כל יום. "המטרה היא לייצב אותם, ואז לחזק את המשאבים הפנימיים שלהם, את תחושת השליטה, ואז להשיב אותם לתפקוד, תוך הקניית כלים מעשיים להתמודדות עם השלכות הטראומה כגון ניהול מתח, קשיי שינה או ניהול כעסים.
"בכל מחזור יש 15 משתתפים ולהם מטפל מקצועי ומפקד. למה צריך מפקד בטיפול נפשי? כי אנחנו יודעים שאחד מהדברים הכי קשים לחיילים שנפגעו זו ההשמטות מהצוות, מהיחידה. ההישמטות הזאת טראומתית לא פחות מהפגיעה מהמלחמה: יש בה אשמה, בושה, ניתוק קשר, כעס מול המפקדים או החברים ליחידה, לפעמים גם תחושת נטישה".
מהלך הטיפול
מלבד טיפול בכלים ייעודיים מתקדמים הנחשבים כ"קו ראשון" בעולם בטיפול בפוסט־טראומה, כגון CPT, EMDR ועוד, החיילים גם לומדים שימוש במיינדפולנס, איגרוף, ריפוי בעיסוק ואפילו יוצאים להתנדב בחקלאות פעם בשבוע, מה שנותן להם תחושת חשיבות וערך.
מה גם שעצם העבודה בטבע תורמת לשיקומם. גם עצם הקבוצה שנוצרת הופכת משמעותית עבורם, וחלקם ממשיכים להיעזר בחברי הקבוצה גם לאחר תום הטיפול. "זוהי לא קבוצה לעיבוד טראומה. מגיעים לשם חיילים ממקומות שונים עם חוויות שונות. כאן יש התערבות בשעת משבר, הקניית כלים וחזרה לתפקוד. העיבוד קורה בטיפול הפרטני".
פעילות כוחות חטיבה 7 ברצועת עזה (ארכיון) // דובר צה"ל
בתום שלושת השבועות, עוברים החיילים הערכה. רוב הלוחמים לא ישובו ליחידות הלוחמות. אלו שעברו כבר לשרת ביחידות עורפיות – חוזרים אליהן, וללוחמים עוזרים בתעצומות למצוא תפקיד משמעותי אחר מתוך תפיסה שהשיבוץ הוא חלק מהשיקום. הם גם מקיימים שיחות עם בני המשפחה ומתדרכים אותם כיצד להתמודד עכשיו ובעתיד. החיילים עוברים מהמסלול האינטנסיבי למרפאתי ומוזמנים לטיפול פעם בשבוע. כך מלווים החיילים בחזרתם לשירות, תוך טיפול ממוקד טראומה.
אמרנו שהלוחמים כבר לא יחזרו לקרב, אבל יש מעטים שחוזרים. "אנחנו בדילמה בנושא", מודה ריינשרייבר. "יש כאלה שיודעים שזה טריגרי, אבל כל אדם שיוצא לקרב מסכן את בריאותו הנפשית והגופנית. מי שהגיע אלינו – יש סיכון גבוהה שלחימה תחריף את המצב שלו. יש כאלה שצריכים להגיע לשם בשביל להבין שזה לא בשבילם, ויש כאלה שבאמת חוזרים להילחם. מצד שני, יש בחזרה ליחידה גם החזרת שליטה ולקיחת אחריות על החיים. כמובן שצריך לעבור רף קליני מסוים בשביל שנאפשר את זה. בכל מקרה, הם יודעים שאם הם צריכים נקבל אותם שוב".
"להמשיך ללבוש מדים"
"קשה להגיד, נדע רק שנים קדימה. אני מאמינה שכן. שעצם הטיפול בתוך המערכת עוזר למטופל, כי יש משהו בכוח האנרציה, של להמשיך ללבוש מדים ולבוא לצבא למרות הכל, וגם אין את התחושה שהוא נשמט. כנראה שהסימפטומים לא יעלמו לגמרי". כלומר הרצון לחזור להיות מה שהיינו לפני הטראומה לא יכול להתגשם, כי הטראומה שינתה את הנפש של החייל ותשאר חקוקה בזיכרון.
מטרת הטיפול היא לא להעלים את הטראומה, אלא להקל על הסבל ולשחזר את התפקוד היום יומי. זהו דגש חשוב מעוד היבט: בניגוד לביטוח הלאומי שנותן אחוזי נכות, כאן אין "פתק מהרופא" שמאפשר ישיבה בבית אלא בדיוק ההפך: עבודה דווקא על החזרה לתפקוד מקסימלי.
אחת משיטות הטיפול נקראת "חשיפה מבוקרת ארוכה" ובה משחזר החייל עם המטפל שלו את הטראומה במקום בטוח. נוכחות המטפל מאותת לו שיש עוד מישהו שיכול לשאת את העול הזה איתו, ושניתן לגעת בכאב ולטפל בו. זהו טיפול קשה שהוכח מחקרית כיעיל ביותר לרוב המטופלים.
המרפאה עושה גם צעדים פרואקטיביים לאיתור חיילים בסיכון: היא מתקשרת לפצועים מהקרבות, מתוך הבנה שהם נחשפו לסכנת חיים ועלולים לפתח פוסט טראומה. מוקד טלפוני נוסף עושה מעקב אחר אלו שסיימו את הטיפול ובוחן אם ההקלה השתמרה.
היחידה לתגובות קרב
רס"ן אלעד מיכאלי הפך להיות קב"ן ביחידה לתגובות קרב, כשלחם בלבנון השניה, נפצע ואיבד חבר קרוב. העובדה שהוא היה לוחם עוזרת לו להבין את מטופליו טוב יותר, ולמטופלים להרגיש בנוח יותר. היחידה קמה אחרי מלחמת לבנון השניה במטרה לטפל בחיילים משוחררים פוסט טראומטיים, מתוך תפיסה ערכית שלוקחת אחריות על החיילים גם אחרי שחרורם מצה"ל.
"הם מגיעים עם קשיים ולא מעט שאלות מהותיות כמו אם כדאי הביא ילדים לעולם כזה. צה"ל מכין לוחמים פסיכולוגית ללחימה, אבל לא לזוועות 7.10, אף אחד לא הכין אותם לאסוף גופות של נשים וילדים. וכשאתה נכנס למשימה גם בכיאוס הזה, עם תחושת דחיפות, ההפתעה וההרגשה שאתה לא מוכן לזה – עשויות להיות לכך השלכות נפשיות".
החל מחודש אחרי החשיפה לאירוע, ניתן להגדיר את החייל כפוסט טראומתי. אם הוא סובל מחודרנות (מחשבות, סיוטים, פלאשבקים), עוררות יתר, הימנעויות, שינויים שליליים ברגש ובקוגניציה. אבל ביחידה לתגובות קרב אין צורך באבחנה המחייבת סימפטומים רבים. גם אם החייל סובל מדיכאון ולא פוסט טראומה, או רק מחלק מהסימפטומים, הוא עדיין זכאי לטיפול.
"נושא בגאון את הסבל"
רס"ן מיכאלי מספר שחלק מהחיילים מסתובבים עם תחושת אשמה שלא עשו יותר. "להגיד 'עשיתם כמיטב יכולתכם' לא עוזר. דווקא לצלול לתוך זה, ובתהליך עמוק לראות איפה האשמה, היא יכולה להתחלף לאבל וצער עמוק. מכאן אפשר להתחיל לעבוד, כי כשמתחילים להתאבל, אפשר לקבל את עצמי. גם לאבל הזה צריך להתייחס. לפעמים זה אבל על אובדן חלקים בי שאבדו לי כי נחשפתי לרוע הזה. יהיו כאלה שאומרים 'נכון, אני סובל, אבל טוב שאני הייתי שם ולא מישהו אחר'. יש שיגידו 'אני נושא בגאון את הסבל כי זה היה למטרה ראויה'.
היחידה לתגובות קרב לא מתבססת רק על מחקרים אלא גם על ניסיון של 43 שנה בטיפול בהלומי קרב. הם יודעים היום לומר שטיפולים מבוססי ראיות (חשיפה ממושכת, emdr או cpt) תורמים לשיפור בתסמינים. גם מיסגור הנארטיב יכול לסייע. ההתערבות ביחידה נעשית בזהירות, מתוך הידיעה שזו אחת מההפרעות היחידות שטיפול לא נכון יכול לגרום לנזק. כל השיטות כאן מבוססות מחקר של הצבא האמריקאי. היא גם נעשית מהר מאוד ובלי בירוקרטיה: לוקח מקסימום שבוע מהפניה ועד האינטק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו