קפצו מהחלון וניצלו: השיקום הכפול של הלוחמים שנפצעו - וה-D9 שנפגע

שישה ימים אחרי הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, התרחש אירוע שהפך לסיפור של נחישות, שיקום וסגירת מעגל - כאשר דחפור D9, המכונה "מלכת הקרב" של חיל ההנדסה הקרבית, חטף פגיעה ישירה מטיל נ"ט. הפגיעה הותירה את מפעיל הכלי, איתי גבאי, ומפקדו, סרן יונתן בן חמו, פצועים קשה. הכלי אותו הפעילו עלה באש וניזוק באופן כמעט מוחלט, "יצאנו בנס", אמר יונתן, ואיתי הוסיף: "אם היינו נשארים שם עוד רגע..."

מה שהתרחש לאחר מכן הפך לסיפור שיקום בשני צירים: שיקום הלוחמים, ושיקום הכלי שלדבריהם "הוא ממש כמו בית".

מה שהתרחש לאחר מכן, עם קבלת החלטות ונחישות, הפך לסיפור שיקום בשני צירים: שיקום הלוחמים, ושיקום הכלי שלדבריהם "הוא ממש כמו בית". אל"ם ד', ראש מחלקת תקיפה ותמרון בחטיבה הטכנולוגית שבאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, וסא"ל פורסאן סעד, ראש תחום צמ"ה (ציוד מכני-הנדסי), הובילו מאמץ יוצא דופן לשקם את כלי הלחימה החיוני - מהלך שנשא משמעות סמלית ומבצעית כאחד.

אתמול (שלישי) התקיים טקס מיוחד בבסיס מש"א חיפה, בו נפגשו יונתן בן חמו ואיתי גבאי מחדש עם ה-D9 שהיה איתם ברגע ששינה את חייהם. "D9 כשמו כן הוא, מלכת הקרב, כי הוא הכלי הראשון שנכנס בתמרון," מסבירה אל"ם ד'. "הכלי עצמו אחראי על הפריצה של הצירים, פינוי מוקשים, הוא הראשון שנכנס כדי לאפשר את הכניסה של יתר הכוחות בצורה בטוחה."

סא"ל סעד הוסיף כי "מדובר בפלטפורמה מאוד מרכזית בחיל ההנדסה, זה לא רק עוד כלי. זו למעשה הפלטפורמה היחידה שבאמצעותה ניתן לפתוח את הציר ולוודא שהכוח שלנו - טנקים וכל שאר הכלים - יכולים לעבור בביטחה."

בניגוד לתפיסה הרווחת, אלו לא כלים "שקופים" בשדה הקרב, והם לא תמיד מגיעים מוכנים לשימוש בלחימה - אלא לעיתים מיועדים לתחומים אזרחיים לחלוטין, ועוברים מעין הסבה. "אנחנו רוכשים אותו לא ממוגן ומבצעים את כל ההתאמות הנדרשות וממגנים אותו לצרכי צה"ל," מדגיש פורסאן.

בנובמבר 2023, במהלך הלחימה ברצועת עזה, ספג ה-D9 שעליו נמצאו סרן יונתן בן חמו וסמ"ר איתי גבאי פגיעה ישירה מטיל RPG. יונתן נפצע קשה, רגלו השמאלית נקטעה והוא סבל מפציעות נוספות. גם איתי נפצע באורח בינוני וספג רסיסים בכל חלקי גופו, כולל בפנים, והשניים נמצאים בתהליך שיקום עד עצם היום הזה.

במקביל לשיקום הרפואי הממושך של השניים, החל גם מסע שיקום לכלי עצמו. "הכלי עצמו ניזוק ברמה של כמעט טוטאלוס," מספרת אל"ם ד'. "ומפה בעצם התחיל התהליך שלנו לשקם אותו."

למה להשקיע מאמצים בשיקום ולא לרכוש כלי חדש?

"שתי סיבות," מסביר פורסאן. "הראשונה - שיקללנו את כל השיקולים, גם הכלכליים וגם המבצעיים, וראינו לנכון שכן לשקם אותו מאחר והוא כלי חיוני ומכפיל כוח מאוד משמעותי ונדרש לשדה הקרב. גם כלכלית זה היה נכון ומשתלם. הנקודה השנייה - זה כלי שבאמת מהווה סוג של סמל סמל של נחישות, ורצון שלנו גם מול הלוחמים לראות שכן הפלטפורמה והכלי שיעבדו איתו הוא חוזר לקרב ויש ניצחון מול האויב".

"אני מזכירה שהיה לנו גם קושי במהלך המלחמה להביא D9 מארה״ב", אמרה אל"ם ד', תוך התייחסות לממשל האמריקני. "אבל אין ספק שהנקודה השנייה היא החזקה, כי להראות לאויבים שלנו שאנחנו מחזירים את הכלי שהם פגעו בו חזרה לשדה הקרב - הערך של זה הוא הרבה יותר גבוה. יש פה מסר של 'אנחנו פה ואנחנו נחושים ואנחנו ננצח' - זה הרבה יותר חזק."

זה לא כמו לשים רכב במוסך.

לדברי המפקדים, שיקום ה-D9 לא היה פשוט כלל. "היו פה למעשה שני חלקים משמעותיים," מתאר פורסאן. "החלק הראשון שעשינו אותו יחד עם חברת זוקו שלובין בתעשייה האזרחית של קטרפילר, שלמעשה זה כמו ממש ניתוח חירור עד המכללים הכי קטנים בכלי. זו העמקה מאוד טכנית, יש פה דברים שכמעט אף פעם לא הגענו אליהם."

החלק השני של הפרויקט התבצע במש"א (מרכז שיקום והחזקה) של צה"ל. "זה למעשה לבנות את הכלי כמעט מחדש בכל המעטפת החיצונית שלו - במיגון, בזיווד ובכל האמצעים המשלימים שנדרשים - כמו כלי חדש," מסכם פורסאן.

כאשר הצוות הטכני החליט להזמין את הלוחמים הפצועים לטקס חשיפת הכלי המשוקם, התגובות מופתעות. "יונתן מאוד התרגש והוא אמר שזה ממש משמח אותו," משתפת אל"ם ד', "בדיעבד גיליתי שמדובר בבחור שנסע לאו"ם עם נתניהו". גם איתי גבאי התרגש מההזמנה: "הוא אמר שזה כיף שחושבים עליהם, חושבים על הלוחמים גם אחרי הפציעה, ולבוא לראות את הכלי שהם היו בו ונסעו בו - זה סגירת מעגל בשבילו." נציין כי מדובר בהפתעה עבור הלוחמים, שלא היו מעורבים בקבלת ההחלטות. "הלוחמים היו ממש בהתרגשות עצומה" אמר פורסאן. "הם לא היו מעורבים בתהליך, וכמובן היו בתהליך שיקום אישי קשה. כששמעו על זה הם מאוד התרגשו".

איתי גבאי (22), לוחם משוחרר מבאר שבע, היה המפעיל של הכלי, ומצוי עדיין בתהליך שיקום לאחר שספג רסיסים בכל חלקי גופו, כולל בפניו. סרן יונתן בן חמו (24), שהיה סמ"פ בפלוגת הצמ"ה בעת התקרית, מצוי גם הוא בתהליך שיקום - זאת לאחר שנקטעה רגלו, והוא נסע לבצע הליכים רפואיים בארץ ובעולם. השניים נפצעו בשני בנובמבר 2023.

"היינו יחד בצוות האורגני מהרגע שבו עליתי לפלוגה", מספר איתי. "ביום השישי לכניסה קיבלנו משימה במרכז הרצועה, וכשהתחלנו לעבוד - יצא מחבל מאחד הפירים באיזור וירה את ה-RPG. באותו הרגע לא הבנו מה קרה, הכל מעורפל", הוא משחזר. "נסענו לאחור עד שהכלי נעצר לבד. הדלת שלנו הייתה תקועה ולא יכולנו לצאת ממנה, אז קפצנו מהחלון עד שחילצו אותנו. עברנו לנמרה, ומשם במסוק לסורוקה".

"ראיתי שיש לו קצת דם על הפנים, אבל לא שמעתי איזה בום, לא הבנתי שקרה משהו, הייתי עם קסדה ואוזניות. רק הרגשתי זרמים ברגל", אומר בן חמו. "אחרי שעשינו רוורס ניסיתי לעלות בקשר, אבל גם הוא נפגע ולא עבד". למרות שלא הבינו מה קורה סביבם, השניים החליטו בשבריר שניה לקפוץ מהחלון - וייתכן שזה הציל את חייהם.

"בהתחלה אמרו לנו שעלינו על מטען, זה לא היה מטען", הוא אומר בכאב. "אם זה מטען זה לפעמים משהו לא מקצועי, אבל זה לא. זה היה RPG בוודאות. ראיתי סרטון שהוא פגע בנו, יש תיעוד להכל. היה לנו שם נס גדול. כמה דקות אחרי שקפצנו מהחלון כל הקבינה עלתה באש, אם היינו מחכים לחילוץ היינו נשרפים".

כאמור, איתי נפגע מרסיסים רבים בכל חלקי גופו. יונתן מספר שאחרי הפיצוץ הוא לא ראה נעל על רגלו השמאלית, ולצד הזרמים שחש ברגלו - הבין שמשהו לא תקין - אך בשלב זה, רגלו עדיין היתה מחוברת לגוף. "הבנתי שקרה משהו, אבל לא ידעתי שבאמת נפצעתי. לא חשבתי על כלום. הבנתי שאם אנחנו לא יוצאים, לא בטוח שיצליחו לחלץ אותנו, כי הכל תקוע וכי זה 3 מטר גובה".

את תקופת השיקום הם חוו באופן שונה, נוכח הפציעות השונות, אך נשארו בקשר. בכל זאת, אחים לנשק. איתי היה מאושפז 45 ימים בבית החולים סורוקה הקרוב לביתו. הוא מספר שכשהחברים יצאו מעזה, הן באו לבקר ככל שיכלו. עד היום הוא הולך גם לטיפול רפואי וגם לפסיכולוג.

איתי: "בימים הראשונים הגעתי והייתי בהלם מהסיטואציה. לצד השיקום הפיזי, לוקחים אותך גם לשיחות ומנסים להקל על הסיטואציה - שבימים הראשונים לא הכלתי בכלל. לקח לי זמן להיפתח ולדבר על זה עם אנשים, לא רציתי שיסתכלו עליי אחרת או יגידו: 'וואו, מה הוא עבר, מאיפה הוא בא, איזה פציעה'. עם הזמן לומדים להתנהל עם זה, לעבור את הצלקת הנפשית וגם לעבור את הפציעה הפיזית".

יונתן, לעומת זאת, עבר אחרי שישה ימים מסורוקה לשיקום אורטופדי בתל השומר לכ-ארבעה חודשים. אחריהם, עבר לשיקום יום, ומשם - לארה"ב. "כשהגעתי לשם הבנתי שמה שעשו לי בארץ לא היה הכי טוב. איכשהו הגעתי שם לתותחים שהתנדבו לעשות לי ניתוח מאוד מורכב בשתי הרגליים, כי גם ברגל הימנית היו המון רסיסים ופגיעות עצביות. אחרי ניתוח ושלושה חודשי שיקום עם פרוטזה, גם הלכתי לקונגרס עם ביבי".

כיום, יונתן עדיין נוסע לארה"ב - ולוקח עמו חיילים: "כשהייתי בארה"ב, עשיתי את הניתוח וראיתי תוצאות, אמרתי לעצמי - איך לא עושים את זה בארץ? מה עם החיילים האחרים שנפצעו כמוני? למה הם צריכים לסבול? הרי בסוף זה סבל שמלווה אותך לאורך כל החיים, 50, 60, 70 שנה. עד 120. אני רוצה שיהיו להם חיים טובים יותר, שיוכלו להשתקם ולחזור לחיים נורמליים כמה שיותר".

״מי המשוגע שבחר לעשות את זה?״

ביום בהיר אחד, כמעט משום מקום, הם קיבלו טלפון ובו התבשרו: ה-D9 שלכם תוקן ע"י צה"ל והתעשייה הביטחונית. "הייתי מופתע מזה שהצליחו לסדר אותו, ובכלל מזה שלקחו את הפרויקט הזה. עבדו עליו אשכרה שנה וחצי אחרי שהוא נהרס ונשרף לגמרי. אני לא יודע מי המשוגע שבחר לעשות דבר כזה, אבל כל הכבוד לו. זה ממש יפה ומחווה מרגשת, באמת סגירת מעגל", אמר יונתן.

"כשהבנתי שלא רק תיקנו לנו את ה-D9, אלא גם הזמינו אותנו לטקס זה נתן לי הרגשה ממש טובה, שלא שוכחים אותנו. בשביל מפעיל זה כלי שאנחנו מחוברים אליו, עבדנו איתו כל השירות" אמר איתי, ויונתן הוסיף: "זה כמו הבית שלנו".

״הפצועים נדחקים לפינה״

"לצערי, בגלל שהתקשורת היום מתמקדת בדברים אחרים שבסדר היום, הפצועים נדחקים יותר לפינה בשיח הציבורי. אז לרגע הרגשנו שלא כולם שוכחים", הוא ממשיך ומתאר את השינוי ביחס לפצועים: "האופן שבו עטפו את הפצועים לפני שנה הוא לא כמו שעוטפים אותם היום. אבל התרגשתי שהתקשרו אליי האנשים שביצעו את העבודות על ה-D9."

"זה לא מובן מאליו," מציין איתי. יונתן מחזק את דבריו: "הם התלהבו יותר ממני להתקשר ולהזמין אותי. בסוף הם ראו D9 פצוע, ולראות D9 הרוס זה שונה מסתם כלי שנהרס. כשאתה מתחבר לסיפור שמאחורי הדבר, יש לזה משמעות".

"הכי קל היה לבוא לראות את ה-D9, לעשות את העבודה, להחזיר אותו לכשירות ולסיים שם", מסביר יונתן. "אבל פה האנשים באמת התחברו לסיפור שמאחורי הכלי – למי שנפצע שם, מי היה שם. ואז גם לחשוב עלינו אחרי שנה וחצי, להגיע למספרי הטלפון שלנו ולהזמין אותנו, למרות שלא הייתי איתם בקשר בכלל - זה מדהים".

מה המשמעות של תיקון הכלי בעיניכם? זה שווה את המאמץ?

יונתן: "אם זה שווה לצבא, אז מבחינתי זה שווה. אם ה-D9 הזה יחזור לפעול ויעשה מה שצריך, זה היה שווה. בסוף זה לא ה-D9 שלי, הוא לא בא ויושב אצלי בחנייה. הוא צריך לעשות את העבודה שלו, ואם זה עוזר למדינה אז כל דבר שווה לעשות."

איתי: "ה-D9 הזה היה ממש חדש", הוא אמר וצחק. "כל השירות. זה היה ממש הבית שלנו, לא רק במלחמה אלא גם בתרגילים ובעבודות שעשינו. יש לנו שם הכל. כשאנחנו יוצאים לתרגיל או לכל דבר, אנחנו מתארגנים עם שתייה ותלמידות ומביאים ממש שהכל יהיה לנו בכלי כמו בדירה."

יונתן חיזק: "ה-D9 היה הבית שלנו. אנחנו היינו חיים בו, ישנים בו, אוכלים בו, עושים בו את צרכינו, עושים הכל במשך המלחמה באותם ימים."

אז ממש טיפלו לכם בבית שנהרס.

"אתמול היתה חנוכת בית מחודשת", אמר איתי בחיוך, ויונתן השיב לו: "פינוי בינוי".

"אנחנו פועלים מסביב לשעון להבטיח שיהיה להם את כל מה שצריך על מנת למלא את המשימה", אמר סא"ל סעד, "זה מסר ברור של ניצחון על האויב". אל"ם ד' הוסיפה: "אנחנו באמת מנסים לייצר את האמל"ח הכי טוב לחיילים בקצה. זה היה עבורנו פרויקט ערכי וחשוב, מכפיל כוח עבור צה"ל ובעיקר עבור הלוחמים".