בעזה חם. כמה חם. זה אמצע דצמבר אבל השמש קופחת על הקסדה והאפוד, והלוחמים מחפשים כל מקור מים כדי להרגיע את החום. אל"מ יונתן מאיר מנגב בעדינות את מצחו, לוקח נשימה עמוקה. הוא מכיר היטב את השטח, ואת החום. כבר שנה הוא נכנס ויוצא אל האדמה החרוכה, אותה הכיר כבר ממבצעים קודמים.
אבל גם כשהפלאפלים של הדרגות על כתפו, כשהוא מפקד על חטיבה 179 המיתולוגית של השריון, הוא מרגיש שסגר מעגל. הוא כאן בנס. 3 פעמים במהלך שירותו הצבאי הוא נפצע והיה זקוק לטיפול רפואי, פעמיים מתוכן במלחמה הנוכחית. נתן את כל כולו על האדמה הבוערת, זו שהיום הוא דורך עליה כמפקד "עוצבת ראם", את החטיבות הוותיקות בצה"ל.
כשאני אומרת לו שחזרתו ללחימה לא מובנת מאליה, הוא נבוך. "אני לא מסתכל על הפציעות כאבן דרך", יאמר בשקט. "נפצעתי, השתקמתי, חזרתי להילחם. זה מה שמצופה ממני כלוחם וכמפקד. וכשאני רואה את הלוחמים בחטיבת המילואים משאירים מאחור משפחה, עסק, ילדים, חיים, ונותנים את כל כולם למען המדינה, אני חש גאווה גדולה. זה מבחינתי לא מובן מאליו".
הוא בן 36, גר בכפר חיים עם אישתו מאיה (36), שעובדת כאנליסטית בחברת היי טק, ושתי הילדות דורון (5) וזיו (3). טייס חיל האוויר המיתולוגי תא"ל זוריק לב, שהיה מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד ונהרג במלחמת יום כיפור. 50 שנה אחרי אותה מלחמה, שרבים משווים אותה למלחמת חרבות ברזל, יונתן מדגיש שהיום אנחנו חזקים יותר, ונושמים את רוח הקרב באפינו.
יונתן בכלל התחיל את שירותו הצבאי בשייטת. התגייס ב-2007, ואחרי כמה חודשים חתם על ויתור והתברג לחטיבה 7 של השריון. לאורך השנים שירת בשורה של תפקידים בכירים כמו ראש הלשכה בזרוע היבשה ומפקד פיקוד צפון. את גבול הדרום ועזה הכיר כבר במבצע "צוק איתן" ב-2014 וב"שומר חומות" ב- 2021.
הפעם הראשונה בה נפצע היתה באוקטובר 2015, בחברון. הוא היה אז בתפקיד מ"פ. בקור רוח, כאילו מדובר בפציעה של אחר, הוא מספר איך מחבל קפץ על אחד החיילים שלו, ותוך כדי מאבק דקר גם את יונתן דקירות מרובות בגוף. "זו היתה הפעם הראשונה שנתקלנו במחבל פנים מול פנים. אנחנו שריונרים, לרוב נמצאים בתוך הטנק, ופתאום נלחמים במחבל בידיים. זה היה אירוע די משמעותי, שחידד שחידד את האיומים ואת המשמעויות של פעילות מקצועית, ואת החשיבות של העבודה שלך בשטח".
יונתן המשיך להגן על הגזרה, ורק אחרי כמה שעות פונה לקבלת טיפול רפואי. טיפול שנמשך שעות בודדות, אחריהן חזר לפקד על החיילים בגזרה. שנה לאחר מכן, אחרי שהגדוד עבר לשגרת אימונים ברמת הגולן, התמנה יונתן לסמג"ד 77, וחזר לפעילות מבצעית בגזרת חברון בה נפצע לראשונה.
"זה התפקיד שלנו בתור מפקדים", יחזור ויאמר. "אתה לא יכול להשאיר את המסגרת שלך, את החיילים שלך, בלי מפקד. זה גם שמצופה מאיתנו לדעתי, ולכן בכל אחת מהפעמים בהן נפצעתי לא היתה לי בכלל דילמה. היה לי ברור שאני חוזר להילחם".
סוגר חשבון על אדמת עזה
ב-7 באוקטובר הוא היה בתפקיד מפקד המכללה לפיקוד טקטי. כשהתעדכן באירועים, מיהר להגיע לדרום. "הקו האחרון שעשיתי בתפקיד מג"ד היה בזיקים. ידעתי שאני יכול ורוצה לעזור בלחימה. במשך השבוע הראשון נלחמתי עם גדוד 77, כשהמשימה העיקרית היתה להשיב את המצב לקדמותו. אחר כך כבר הבנו שהלחימה הזו ארוכה יותר, ואנחנו הולכים להיות בעזה לא מעט זמן. והיה לנו ברור שהולכים עד הסוף".
וכאן, על אדמת עזה הקשוחה, הוא סוגר חשבון. חשבון של שריפת טנק, של אבדן לוחמים וחברים, חשבון של פגיעת ראש קשה ממנה החלים רק כדי לחזור ולהגן על המדינה.
"ב-7 בנובמבר 2023 הטנק שלי נשרף", הוא מדבר מהר. "יריתי המון פגזים כדי להרחיק את האויב, כנראה שאחד הפגזים לא היה תקין והוא התפוצץ בטנק. הטען נפצע קשה והיה צריך פינוי וטיפול, אבל שאר אנשי הצוות נפצעו פציעות יחסית קלות. אני נכוויתי בעיקר בידיים מהניסיון לחלץ את הפצועים. חבשתי את הכוויות והמשכתי בלחימה. אחרי כמה ימים פינו אותי לבית החולים ברזילי כי היה צריך לחבוש לי את הפצעים טוב יותר. טיפלו בי ומהר מאוד חזרתי להילחם".
שבוע בלבד אחרי שנפצע משריפת הטנק, יונתן נפגע בראשו מ-RPG. הוא זוכר במעומעם איך נפל לאחור לתוך הטנק, ואיך פונה במסוק לבית החולים סורוקה במצב קשה. לאישתו ובני המשפחה שהגיעו לבית החולים סיפר שהוא מתכנן להחלים מהר, ולחזור לטנק.
"הסיבה היחידה שלא חזרתי לקו אחרי שבועיים היא מאיה אישתי", הוא מחייך. "היא הסבירה לי שזה לא אחראי, והיא צדקה. הייתי צריך לעבור לא מעט הליכים רפואיים כדי לחזור לכשירות. אבל היה לי ברור שאני חוזר. זה אפילו לא היה עניין של געגוע, כמו ההבנה שבחוץ מתנהלת מלחמה, ואני צריך להיות שם. אם שואלים את הרופאים, הייתי צריך חצי שנה של שיקום. אבל אני חזרתי להילחם אחרי כמעט חודשיים".
לאחר הפציעה יונתן חזר לתפקיד מנהל לחימה בחטיבה 7, ובספטמבר האחרון מונה למפקד חטיבה 179. חטיבה שחלקה בלבנון, וחלקה בעזה, כשיונתן בעיקר בקו עזה. "זו סגירת מעגל מטורפת, להיות כאן. ב-7 באוקטובר רצתי לכאן בלי נשק, בלי מסגרת, כשהמדינה בבלגן מטורף. שנה אחרי אני עומד עם חטיבה חזקה, כשירה ומיומנת, שמביאה להישגים מאוד משמעותיים. מצב אחר לגמרי".
כשאני שואלת מה אומרים בבית על כך שבכל זאת חזר לאחת הגזרות החמות שברצועה, הוא מחייך במבוכה. "אני די בטוח שמאיה היתה מעדיפה שאשאר בבית, אבל גם היא מכירה אותי. היא פנתרה. בסוף היא עושה הכל אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם זה במקומה, עם הקריירה, הילדות, וגם הדאגה לי, במיוחד כשנפצעתי. זה לא פשוט. אבל היא מבינה שזה מה שאני צריך לעשות. היא תומכת בי ב-200 אחוז".
"אין לנו ברירה אחרת"
השיח האישי לא קל לו, ליונתן. הוא לא העיקר, יחזור ויאמר. החטיבה עליה הוא מפקד מציבה מול עיניו מראה של המיקרוקוסמוס בו אנחנו חיים, בו אנשים משאירים מאחור אישה, ילדים ועבודה טובה, או מחלימים במהירות שיא מפציעת ראש ורצים חזרה להגן על המדינה.
"אני לא חושב שיש לנו ברירה אחרת", הוא נחרץ. "אנחנו במלחמת קיום במובן הכי עמוק שלה. אין פה דילמות בכלל,אם לחזור להילחם או לא. אני בא ממשפחה שכולה, אחרי שיקום, וברור לי שאני צריך להילחם כל עוד יתנו לי. ואת הרוח הזו אני מקבל עכשיו בעיקר מאנשי המילואים של החטיבה.
"וזו חטיבה של אריות. אנשים שעם ישראל חב להם חוב עצום, כי הם שומרים על הביטחון הלאומי. יצא לי כבר להקפיץ את אחד הגדודים שלי מעכשיו לעכשיו לתפוס קו. אנשים עזבו את הבית בעשר בלילה, התחמשו והפכו לחיילים כדי לעשות את המשימה. ואת רואה איש מילואים שתוך כדי לחימה יוצר קשר עם הבן שלו שנלחם בצפון כדי לוודא שהוא בסדר, ולוחם אחר שיוצא לרגע כדי לגייס את הבן שלו לקרבי, וחוזר להילחם בעצמו. והם מגוייסים כבר ליותר מ-200 ימים, ומוכנים לתת את הכל למען המדינה.
"וזו ציונות, וזו רוח לחימה. וגם לי ברור שלא משנה כמה פעמים אפצע ומה תהיה דרגת הפציעות, אני אלחם כי זה התפקיד שלי. ואנחנו מגנים על המדינה. אנחנו מאמינים בזה מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו