מאחורי המשפטים הנוראים "הותר לפרסום" ו"נמסרה הודעה למשפחתו", נמצא המערך הכי עצוב בצה"ל - מערך הנפגעים. אנשיו הם אלו שמקישים בדלת, ומבשרים את הבשורה הנוראה מכל: שהבן, הבת, האב, הבעל - כבר לא יחזרו. כשמדי יום מתווספים לרשימת הנופלים עוד ועוד שמות, זהו המקום שבו מתרכז כל הטיפול במשפחות השכולות - החדשות והוותיקות.
בלונים צהובים ותמונות הנרצחים: דקת דומייה לזכר הנופלים ב-7 באוקטובר
בין אלפי המשרתים במערך הנפגעים בעת הזאת, בסדיר ומילואים, נמצאות שלוש אחיות צעירות מפתח תקווה. הבכורה, רס"ל (מיל') שחר לוי (24), היא ע' רמ"ח נפגעים בתפקידה; האחות האמצעית, סגן חן לוי (21), היא קצינת נפגעים בשירות קבע במדור קשר למשפחות; והצעירה, טוראית רוני לוי (18), היא מש"קית נפגעים במדור חוסן והדרכה, שנכנסה לתפקיד ממש לאחרונה.
"אנחנו הראשונות שמקבלות את המידע, את השמות של הנופלים, וזה מאוד מורכב", משתפת שחר. "אנחנו נוגעות בעצבים הכי רגישים של מדינת ישראל. אנחנו מתעסקות בנפשות, וזה מאוד מרגש ולפעמים גם קשה. את רוצה לזכור כל שם, שאם יגידו לך בלילה על חלל מסוים - את תדעי מי הוא, מה הוא עשה, איך נפל, מי הם בני המשפחה שלו. זה מורכב מצד אחד, אבל זה גם ממלא את הלב בתחושה של העשייה הכי רגישה, אישית ואינטימית".
בניגוד לשחר, שהגיעה למילואים, חן היא קצינה בשירות קבע. לדבריה, "המקרים קשים, אבל זה לא נכנס לי לסיוטים או לחלומות. אני לא מרגישה שזה עול - להפך, זה ממלא אותי. זה לא מכניס אותי לדיכאון. אנחנו כאן, ואנחנו נמשיך ללוות את המשפחות לנצח. יכולתי להמשיך בתחום משאבי האנוש ולא להיכנס למערך הנפגעים, אבל זה נעשה מתוך תחושת שליחות. אלה ימים מורכבים, גם בפן האזרחי, ואנחנו הגורם המקשר בין הצבא לחברה. אנחנו מלוות את המשפחות מהרגע הראשון ולעולמים. הקשר הוא הדוק ולא נפרם אף פעם".
מערך הנפגעים של צה"ל שייך לחיל משאבי האנוש, והוא זה שנושא באחריות לקשר בין בני המשפחות לבין המפקדים והחיילים ביחידות ובחילות שבהם יקיריהם שירתו ונפגעו. כשהוקם צה"ל ב־1948 זו היתה מחלקת נפגעים קטנה, שלמרבה הצער גדלה עם השנים. ב־1975, שנתיים לאחר מלחמת יום כיפור, הוקם המערך, לאחר שעלה צורך בגורם אחד שירכז את הליווי ואת הטיפול בנפגעים במלחמה העקובה מדם. מי שעומדת כיום בראש מערך הנפגעים היא אל"מ רעות קורן, ומשרתים בו כ־300 חיילים בסדיר וכ־3,000 במילואים.
חן מסבירה: "אני בעצם אחראית על ענייני התוויית מדיניות ומתן הכוונה מקצועית לאנשי השטח בכל הנושא של טיפול בחלל חדש".
אילו פניות את מקבלת?
"יש הרבה פניות, בקשות ושאלות, כמו איך ייראו טקס ההלוויה והשבעה, למשל. יש כאלו שרוצים לדעת מהן הזכויות של המשפחות, יש כאלו שרוצים לדעת הכל על האירוע שבו החייל נפגע ונפל, יש בקשות של משפחות לקבל ציוד צבאי של החלל, יש משפחות שחשובים להן החיבור והביקורים של חברים מהיחידה, ויש משפחות שיש להן בקשות בנוגע להנצחה. אנחנו דואגים לתכלל, ולוודא שהכל מתבצע על הצד הטוב ביותר".
מספר הנופלים הגדול הוביל לצורך באנשי מילואים לתגבור מערך הנפגעים. לדברי שחר, "יש מודיע שמלווה את המשפחה עד תום השבעה, ואז מתבצעת 'העברת מקל' לקצינת נפגעים. לכל יחידה בצה"ל יש קצינת נפגעים שאמונה על הקשר עם המשפחות. אלה בעלי מקצוע שלא מתחלפים בתדירות גבוהה, ושנשארים במשך שנים בתפקידם.
"אלא שכעת, בגלל המספר הגדול של החללים, יש נשות מילואים, קצינות נפגעים לשעבר, שמגיעות למשפחות. בשלב הבא יצטרך להיות להן קשר עם קצינות הנפגעים בסדיר שעדיין עובדות על כל מקרה. כשקצינה נכנסת למשפחה שכולה - אי אפשר לנתק אותה. המשפחה בוטחת בה, הן יוצרות קשר, זה לא תהליך שקורה ברגע. קצינות נשארות בקשר עם המשפחות שנים קדימה, הן מוזמנות לחתונות, לשמחות".
מעטפת צבאית ומשפחתית
מאז פרצה המלחמה, מדינת ישראל סופרת את מתיה: חיילים וחיילות בסדיר ובמילואים, חלקם נפלו בטבח ובלחימה בשבת השחורה, אחרים נהרגו בקרבות הרואיים בלב עזה. "זה קשה, אבל יש לנו תחושת שליחות", אומרת שחר. "בסוף אנחנו אלה שצריכות לחזק את המשפחות, אבל לא פעם אנחנו אלה שיוצאות מחוזקות. את נכנסת למקום שכבה בו האור, נפער בור, המשפחה לא תחזור להיות כמו שהיתה, ואנחנו צריכות להדליק את האור הזה".
מאיפה הכוחות?
"במקרה שלנו יש לנו גם זו את זו, ויש לנו את המשפחה, שיודעת לתמוך. אנחנו מגיעות מבית שהוא מאוד משתף. אנחנו גם חברות טובות, ואמא שלנו, קרן, מהממת. היא החברה הכי טובה שלנו, אז אנחנו מספרות לה ומשתפות אותה בדברים שעוברים עלינו. יש לנו מעטפת מאוד חזקה גם במערך, והמורל גבוה. אנחנו שומרות עליו, ובכך שומרות על עצמנו".
"כולם מכירים את כולם"
המעטפת שעליה שחר מדברת היא מדור חוסן והדרכה - גוף שאחראי על כל ההכשרות של סגל מערך הנפגעים בסדיר ובמילואים, לרבות מיונים של מועמדים שרוצים לשרת במערך. יש שם תוכנית מובנית ואנשי מקצוע, לצד פן אקדמי־מחקרי בתחום.
"בסופו של דבר, התפקיד של מש"קית נפגעים זה תפקיד שדורש המון חוסן נפשי", מסבירה רוני, האחות הצעירה מבין השלוש, שהתגייסה למערך לפני כמה שבועות. "בלי החוסן הזה קשה מאוד לעשות את התפקיד. יש חשיבות רבה למתן מענה גם לבעלי התפקידים שמלווים את המשפחות השכולות".
היא לא הגיעה לתפקיד במקרה: "האחיות הגדולות שלי מאוד השפיעו עלי, הן 'הרעילו' אותי על התפקיד, כמו שאומרים. במקביל, ידעתי שאני רוצה תפקיד שהוא משמעותי עבורי כשאתגייס לצה"ל, שאני אוכל לספק את כל סל הערכים שאני מגיעה איתו מהבית - אהבת הזולת, עזרה לזולת.
"כשקיבלתי את המיונים שלי - לא היה לי שום ספק שאני עוברת אותם ומתחילה את הדרך שלי. נכון שזה לא מקום פשוט בכלל, אבל גם בימים הכי קשים - אני חושבת שיש מקום לאופטימיות". שחר הגיעה למערך הנפגעים במהלך השירות הסדיר, התאהבה - ונשארה בקשר: "המקום הזה הוא כמו לב, כמו משפחה אחת גדולה - כולם מכירים את כולם".
חן, שהיתה פקידה בלשכת אלוף בתחילת דרכה בצה"ל, יצאה לקצונה של חיל משאבי האנוש: "בסוף ההשלמה נפתח תקן במערך הנפגעים, והגעתי אליו כקצינת משאבי אנוש. נקשרתי ממש, והתמודדתי לתפקיד של קצינת נפגעים במדור קשר עם המשפחות.
"נכנסתי לתפקיד חודש לפני פרוץ המלחמה, ועברתי למטה הנפגעים. זה משהו שהכרתי מהבית - הסיפורים, השמות, האנשים. זו עשייה מאוד חשובה. מגיל צעיר גדלנו על אהבת הארץ - ללמוד אותה, לטייל בה. החיבור עם אנשים הוא לא משהו שזר לנו. אמא, סבא וסבתא שלנו חינכו אותנו לאהבה הזאת, לשליחות, לתת מעצמך גם במקומות שהם יותר קשים, לתרום. בכל לילה אני הולכת לישון עם גאווה עצומה על כך שאני נמצאת במערך הנפגעים".
אנשים התייצבו בלי מדים
כששחר לא במילואים - היא סטודנטית למשפטים, ובחודש מארס אמורה להתחיל התמחות בפרקליטות המדינה. ברגע אחד, ב־7 באוקטובר, היא עזבה הכל והתייצבה. "לא היה לי ספק שאני מגיעה. לא היו לי אפילו מדים - הלכתי עם הבגדים הרגילים, התייצבתי בשלישות ברמת גן ואמרתי לרמ"ח שאני לרשותו לכמה זמן שיצטרך", היא מספרת.
"אני לא יכולה אפילו לדמיין שדבר כזה יתחולל במדינה ואני לא אקח בו חלק פעיל. השארתי מאחור לימודים שמחכים לי והתמחות, גם לזה נגיע. כרגע - כל כולי פה, לשעות בלתי מוגבלות, וכמוני כל אנשי המילואים שלנו. גייסנו אלפי אנשי מילואים מתחילת הלחימה, אנשים שנמצאים כאן מדי יום. גם את אלה שמודיעים למשפחות, גם את אנשי הקשר שמלווים אותן וגם את אנשי הקשר בחטיבות. היתה פה התייצבות מלאה לגמרי, אנשים הגיעו ואמרו 'אני כאן, תביאו לי מדים' - הם הוכשרו לזה והתכוננו לזה".
איך עושים את המעבר?
"אחרי שנכנסים למערך הזה - יוצאים ממנו שונים לגמרי מבחינת הערכים ומבחינת מה שחשוב בחיים. אנחנו מקבלות עשרות פניות ביום מאנשים שרוצים להתנדב ולחזור למערך. זה צו השעה, ואנחנו עושות את זה בגאווה ובראש מורם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו