"זו התקופה הכי גרועה לספק תחזית דמוגרפית", צוחק פרופ' אמריטוס סרג'יו דלה־פרגולה, סטטיסטיקאי ודמוגרף ישראלי מהאוניברסיטה העברית. "אני יכול לספק לך שתי תחזיות, שכל אחת מהן נכונה ומופרכת באותה המידה. אנחנו במהלך אחת התקופות הכי קשות לישראל אי־פעם ויש כל כך הרבה משתנים. אנחנו לא יודעים איפה נהיה בשנה הבאה, שלא לדבר על עוד עשור או שניים".
השאלה הגדולה ביותר ששואלים בימים אלו הישראלים היא "מה יהיה?". קצין בכיר שעימו שוחחתי לאחרונה, הגדיר את מלחמת חרבות ברזל כמלחמה הרציפה הארוכה ביותר שאיתה התמודדה ישראל עד היום - זאת מכיוון שמלחמת העצמאות ומלחמת ההתשה כללו הפסקות ארוכות. ואכן, חוסר הוודאות שמלווה את כלל הישראלים בשנה האחרונה הוא אחד הדברים היחידים שעליהם אפשר להסכים.
"כשמלחמה מסתיימת בניצחון ובכלכלה יציבה, יותר יהודים עולים לארץ, אנשים מביאים יותר ילדים לעולם ונראה עלייה בפריון של המדינה", מסביר דלה־פרגולה. "כשמלחמה מסתיימת בדשדוש, ככל שמדובר בכלכלת ישראל - תופעת האנשים שעוזבים את המדינה עלולה לגדול. אלו יהיו בהכרח אנשים בעלי השכלה רחבה יותר, שמסוגלים למצוא עבודה בחו"ל ולבנות להם חיים מחדש".
ובכל זאת, בניכוי המשוואות הקריטיות, צריך לשאול כיצד תיראה המדינה שלנו בעוד עשור וחצי או שניים מבחינה דמוגרפית. שאלות אלו קריטיות בכל תחומי החיים - ברווחה, בביטחון, בתחבורה, בכלכלה - אך נדמה ששאלת הבסיס היא: כמה אנשים יחיו כאן?
נכון לספטמבר 2024 חיו בישראל 9.7 מיליון בני אדם, ואנו אמורים להגיע השנה לכ־10 מיליון ישראלים. בעוד עשור וחצי, ב־2040, צפויה אוכלוסיית ישראל לעמוד על 13.1 מיליון אזרחים, זאת לפי ניתוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). המשמעות היא צפיפות גדולה במדינה קטנטנה. כבר כיום אנחנו המדינה הרביעית הכי צפופה ב־OECD, מייד לאחר קוריאה, הולנד ובלגיה.
להיתקע בקיר
הערים בישראל צפויות להשתנות משמעותית בשנים הללו כדי שיוכלו לאכלס את כמות האנשים הזו. כבר כיום גוש דן עמוס בצורה יוצאת דופן, עומס שצפוי להתעצם. על פי הניתוח של המועצה הלאומית לכלכלה, ירושלים תגדל ב־60% ותל אביב ב־53.8%. הגידול המשמעותי ביותר יהיה בפריפריה - זינוק של 83.3% בדרום ו־61.5% בצפון. אשקלון, לדוגמה, צפויה לגדול על פי התחזית בלא פחות מ־90.6%, חדרה ב־78.5% ובאר שבע ב־79.3%.
"הדמוגרפיה מהווה את אחד הגורמים המשמעותיים ביותר המעצבים את פני הכלכלה והחברה", הסבירו מחברי הדוח, ד"ר שמואל אברמזון ודרור שודרון. "גודל והרכב האוכלוסייה בישראל של 2040 יהיו כנראה שונים מאוד מאלה הקיימים כיום, וזאת כתוצאה משיעורי הילודה הגבוהים והעלייה בתוחלת החיים".
את הפתרון בנוגע למגורים של מיליוני בני אדם נוספים ניתן לראות כבר עתה במגדלים שנבנים בערי ישראל, אך יש מי שסובר כי מדובר בטעות. "המגדלים מהווים כיום את הבעיה הסביבתית, העירונית והחברתית הגדולה ביותר", כתבה פרופ' רחל אלתרמן מהטכניון בדוח של תנועת "צפוף" ב־2018. לדבריה, עלויות בניית המגדלים ותחזוקתם גבוהות מבנייה סטנדרטית, והם לא מאפשרים התחדשות עירונית בעתיד. נוסף על כך, המגדלים אינם מתאימים, לדבריה, למבנה המשפחה הישראלי.
וזו ליבת האתגר - מבנה המשפחה הישראלי. בניגוד לכל מדינה מערבית אחרת, ישראל מעודדת ילודה. כמה? הרבה. בממוצע יש לכל משפחה 3.1 ילדים. אמנם החרדים, הדתיים והערבים הם חלק מהעלאת הממוצע, אך גם לכל משפחה חילונית ממוצעת יש לא מעט ילדים. המשמעות: אוכלוסייה הולכת וגדלה במהירות מסחררת.
"מה שקורה בישראל סותר את כל חוקי הדמוגרפיה", אומר מנואל טרכטנברג, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב ולשעבר ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. "בזמן שרוב המדינות המפותחות כמעט שלא גדלות כתוצאה מריבוי טבעי, כאן האוכלוסייה גדלה בקצב של כ־2% בשנה - זו תופעה יוצאת דופן ברמה הגלובלית. וכנגד הדעה הרווחת, החרדים אינם הסיבה לכך".
אמנם, מסביר טרכטנברג, העולם החרדי מעודד ילודה גבוהה במיוחד, אבל מכיוון שהחרדים הם עדיין מיעוט במדינה, הם לא משפיעים כרגע דרמטית על גידול האוכלוסייה הישראלית. "בסוף הם לא מה שקובע את הממוצע, אלא הנורמה בקרב כל האוכלוסיות. למשל, כיום בקרב ערביי ישראל שיעור הילודה נמוך מזה של המגזר היהודי. אנחנו מדברים על רמת גן וגבעתיים ופתח תקווה, שיגדלו בצורה משמעותית, לא על בני ברק".
הבעיה, הוא מוסיף, היא שבניגוד למדינות אחרות - ישראל מוגבלת בשטחה. "נכון, יש מדינות ב־OECD שכרגע לכאורה יותר צפופות, אבל אם אתה גר באמסטרדם אתה עולה על המכונית שלך ונוסע בלי לעצור 3,000 ק"מ. כאן אתה נתקע בקיר. בשליש מהמדינה, הערבה הדרומית, כמעט שאי אפשר לגור בהיקפים גדולים. לכן, בחישוב הזה אנחנו הכי צפופים, ואפשר לראות את זה כבר כיום בתחבורה, בפקקים. בלתי אפשרי לזוז פה".
השורה התחתונה של טרכטנברג היא שעלינו לעשות הכל כדי לצמצם את הילודה במגזר החילוני, כדי להתמודד עם הגידול המאיים עלינו, לכאורה. "כבר מזמן עברנו את הפחד שנובע מכך שאנחנו מעטים מול רבים וחייבים לגדול בכל מחיר. המודל הזה אינו בר־קיימא. נכון, זה דורש שינוי נורמטיבי, גם אצל החרדים, אבל זה חייב לקרות כי האפשרות האחרת זו קריסה. זו קטסטרופה בהתהוות, ולא משהו עתידי. רואים את זה כבר כיום, וזה ישפיע על כל חיינו. זה לא רק צפיפות בכבישים, אלא למשל אלימות בבתי חולים. אם תגדיל את התור למיון תהיה יותר אלימות. כך זה עובד".
דלה־פרגולה אינו מסכים עם עמדתו של טרכטנברג. הוא סובר כי עמדת עמיתו נשענת על פילוח קר של האוכלוסייה. "אם תסתכל על המספרים ותחתוך - זה יעבוד, אבל בפועל מי שיפסיקו ללדת הן הנשים החילוניות. זו טעות לחשוב שהחרדים לא מתכננים ילודה, משום שהם מביאים כמה שיותר ילדים לעולם בכוונה תחילה, ולכן הם לא יוותרו על כך. אם הילודה תרד, הדבר ישפיע על החלק היצרני באוכלוסייה, מה שיפגע קשות במדינה. דווקא כעת יש לעודד ילודה באוכלוסייה הכללית".
השאלה הדמוגרפית אינה נוגעת רק למגורים, אלא לסוגיות נוספות. כך, למשל, אם ישראל לא תשכיל להשקיע כעת במערכת חינוך איכותית, הרי כשתלמידיה יגדלו - ייתכן שהם יתקשו להשתלב בשוק העבודה שיהיה מוכוון בינה מלאכותית.
"צובאים על השגרירות"
"אתה יודע מה קורה כרגע בשגרירות האירופית שלידה אני עוברת כל יום?", שאלה אותי מכרה המתגוררת בת"א. "בחיים לא ראיתי דבר כזה. אנשים צובאים על השגרירות כדי להוציא דרכון זר. תשמע, המצב לא פשוט. אתה אופטימי?". וזו השאלה הבוערת ביותר - כמה מתכוונים לעזוב את הארץ וכמה מתכוונים לעלות אליה בעקבות אירועי השנתיים האחרונות.
בפברואר האחרון פרסם דלה־פרגולה, מומחה ליהדות התפוצות, מאמר ארוך ומפורט במכון למחקרי ביטחון שבו עסק ב"עתיד הדמוגרפיה הישראלית והיהודית". את המאמר כתב עוד טרם המלחמה, וכך ניתן לראות את הבדלי הגישות לפני מלחמת חרבות ברזל ובמהלכה.
"הנחת היסוד היא כי האוכלוסייה הישראלית אינה מערכת סגורה, אלא שואבת משאבי אנוש מהקהילות היהודיות בעולם ומאוכלוסיית אזור המזרח התיכון. ישראל, מצידה, מזינה אוכלוסיות אלה במשאבי אנוש ובמשאבים אחרים שאינם זניחים.
"זה אולי יפתיע אנשים, אבל השאלה אם לעלות לארץ או לעזוב אותה אינה קשורה דווקא לציונות, אלא יותר לכלכלה וליציבות. לא נעים לומר את זה, אבל אנחנו לא באמת שונים כל כך ממהגרים אחרים. מה שמשנה לנו בסופו של דבר זה אם אפשר לגור בצורה יציבה במדינת היעד שלנו", הוא מסביר.
מדובר בדיון מרתק. הרי אין ספק שהעולים לישראל יעשו זאת דווקא מכיוון שמדובר במדינת היהודים, אבל נראה כי זו אינה הסיבה היחידה, ואולי אפילו לא הסיבה העיקרית. משפחה יהודית מארה"ב, שבה לבעל ולאישה יש משרה מכבדת ויציבה, לא ימהרו לעזוב את ביתם מבלי לדעת שיש להם יציבות בישראל. ציונות זה נחמד וחשוב, וזו בהחלט הסיבה שהם יגיעו לישראל ולא יהגרו למדינה אחרת, אבל בסוף צריך לשים לחם על השולחן.
מי שהבינו את זה, בין היתר, הם אנשי "נפש בנפש", שעוסקים בעלייה לארץ מצפון אמריקה. במשך שנים, קודם להקמת הארגון, נשענו גורמי העלייה אך ורק על ציונות, אולם מי שעלו לארץ מארה"ב ומקנדה נתקלו באתגרים משמעותיים. ב"נפש בנפש" החליטו להקים מסגרת שתסייע לעולים גם לאחר עלייתם - והתוצאה היא גידול משמעותי בעלייה.
"בשנים האחרונות עיקר העלייה לארץ היא מאוקראינה ומרוסיה. תיאורטית, הייתם מצפים שיהודים מרוסיה לא היו רצים לעלות לארץ, מכיוון שזו המדינה התוקפת במלחמת רוסיה-אוקראינה, אבל מתברר שהמצב הכלכלי שלהם קשה מאוד ולכן ישנם לא מעט עולים לישראל", אומר דלה־פרגולה.
גם עזיבת ישראל, "ירידה" בלשון העם, אינה רק עניין של ייאוש מהמדינה, מכל סיבה שהיא - החל מהמלחמה, דרך הרפורמה המשפטית וכלה בסוגיות עקרוניות כאלו ואחרות. אם מי שמסוגל ורוצה לעזוב את הארץ ירגיש שמדינת היעד שלו אינה יציבה, הוא לא ימהר לעזוב את ישראל.
לכן, אחת השאלות הפתוחות היא האנטישמיות הגואה בחו"ל. "יש תופעות שלא ראינו כבר שנים רבות, ולפעמים תופעות חסרות תקדים", אומר דלה־פרגולה. "הדילמה אם לעזוב את ישראל אינה רק שאלה של אם המצב הכלכלי פה טוב, אלא אם הישראלים ירגישו בטוחים במדינות אחרות. ומנגד, האנטישמיות צריכה להיות פקטור מאוד משמעותי כדי לגרום לאנשים לעלות לארץ - אל הלא־נודע".
הלא־נודע הדהד לאורך כל כתיבת שורות אלה. מאחר שסימני שאלה רבים ניצבים בפנינו בלא מעט תחומים, ובמקביל אנחנו עדים לתופעות של בריחת מוחות לצד גידול אוכלוסייה שאינו עוצר, יש רושם שעל מדינת ישראל להקדיש עוד מחשבה רבה לאופן שבו תתמודד עם האתגר הדמוגרפי, שצפוי, כאמור, להיות אחד הגורמים העיקריים שיעצבו כאן את פני הכלכלה והחברה.
