"יום הזעם" בתל אביב
מ־14 בינואר 1952, כשהכנסת הצביעה וייפתה את כוחה של הממשלה להתחיל במשא ומתן עם גרמניה בנושא השילומים (פיצויים על השואה), התמקדה תנועת חרות בראשות ח"כ מנחם בגין בניסיונות לסכל את המהלך, במיוחד אחרי שהמשלחת הישראלית יצאה לאירופה לדיונים עם הגרמנים.
בתחילת מארס 1952 הודיעה חרות שבכוונתה לארגן ב־25 בחודש כנס המונים בתל אביב, תחת השם "יום הזעם". ההודעה הכניסה את מערכות השלטון בארץ למתח גדול, ובמשטרה, בצבא, במד"א ובבתי החולים נערכו תרגולים והכנות, שכן היה ברור שהמערכת הפוליטית בישראל מגיעה לידי התנגשות.
כרזות המשסות צד אחד במשנהו הודבקו בכל רחבי הארץ, עם אותיות גדולות שזעקו "להצלת כבוד העם - בואו והשתתפו" (חרות). מתחת לכותרת נכתב: "אנו מכריזים על יום אבל וזעם לבית ישראל, על בניו שנטבחו על ידי הנאצים ועל כבודם שחולל. יוחזרו לארץ מייד חברי המשלחת, העושים באירופה מעשה נבלה במגעים עם נציגי גרמניה הטמאה והמשוקצת".
כרזות מפלגת מפא"י היו קצרות יותר, אך לא פחות תוקפניות, באומרן: "זאת העת לעמוד על המשמר, להגן על הדמוקרטיה ולסכל בכוח את ניסיון הפוטש של בגין ותנועת חרות".
ביום המיועד נערכו הכוחות משעות הבוקר המוקדמות: מאות שוטרים הוצבו בקרבת הדרכים המובילות לקולנוע מוגרבי ובידם אלות ופצצות דמע, כשהם מקפידים שלא ליצור מגע עם ההמונים בדרכם להפגנה. אמבולנסים מכל הארץ הגיעו לתגבר את מד"א בתל אביב, והצבא עמד בכוננות, וכך גם צוותים רפואיים.
בסופו של דבר, ההר הוליד עכבר: ההפגנה, שהחלה ב־16:00, הסתיימה אחרי שלוש שעות שבמהלכן נאמו כל ראשי מפלגת חרות. הסדר היה מופתי וללא תקריות, וב־19:30 כבר היה אזור קולנוע מוגרבי ריק מאדם.
"בקרוב על הפסים": בחיפה חולמים על רכבת תחתית
בכנס גדול של מפלגת מפא"י, שנערך בחיפה ב־27 במארס 1952, ביקש ראש העיר, אבא חושי, להודיע הודעה מיוחדת ואמר בהתרגשות: "אני שמח לבשר שבקרוב נעלה על הפסים ונצא לדרך ליישום תוכנית נועזת בחיפה, שבה יוקם לראשונה בישראל מטרו, בדומה למתוקנות שבערי העולם המודרני".
חושי היה ביצועיסט ממדרגה ראשונה, אך דבריו היו מוגזמים מעט, שכן לא היה מדובר ב"מטרו" במובן המקובל והתוכנית לא עלתה על הפסים "בקרוב". אולם הידיעה שפורסמה למחרת בעיתונות יצרה התלהבות גדולה ורגשי גאווה בקרב תושבי חיפה.
הרפתקת הכרמלית בחיפה החלה כמה חודשים קודם לכן, כשקבוצת יהודים משווייץ שהיתה ממכרי ראש העיר שלחה על חשבונה לחיפה מומחה בינלאומי לתחבורה עירונית, שבילה כמה שבועות בעיר, ובסיומם הגיש דו"ח שבו הודיע כי "רכבת תחתית בעיר חיפה הינה בת ביצוע".
בעקבות זאת הגיעו לחיפה מומחים של חברה שוויצרית גדולה בתחום, שניגשו מייד למלאכה, ובתוך חודשים ספורים הוגשה תוכנית הקמה שחושי סמך ידו עליה - והיא הועברה לאישור משרד התחבורה ולמרכז ההשקעות.
החברה השוויצרית הודיעה שתסיים את בניית קו הכרמלית מאזור הנמל לראשו של הר הכרמל בתוך 18 חודשים, אולם, כפי שאמר לימים מנהלה: "מעולם לא פגשו ביורוקרטיה וסרבול כמו בישראל". ההקמה החלה רק במאי 1956 והסתיימה במארס 1959.
חדש ביין: "שמפן ישראלי"
ב־1 באפריל 1952 כינסה הנהלת יקב כרמל מזרחי שבראשון לציון אורחים ועיתונאים רבים, שבאו לחגוג את השקתה של השמפניה הישראלית הראשונה, שנשאה תווית עם השם "יין הנשיא".
אחרי סיור ביקב סרו האורחים לאולם גדול שבו פגשו את העובדים ואת הנהלת היקב, סעדו את ליבם במנות גורמה קטנות שהוגשו בסגנון בופה, וטעמו מהיין החדש כשהם מאזינים להרצאה על תעשיית היין בישראל.
הדובר הדגיש ש"תוארו של 'יין הנשיא' הוא שמפן ולא שמפניה, שכן כידוע רק היינות המבעבעים מחבל שמפן בצרפת ראויים לתואר שמפניה".
לייצור השמפן הזמין היקב לארץ מומחה מצ'כוסלובקיה, שהכין את היין על פי שיטה צרפתית ישנה, שבה הליך התסיסה איטי וממושך.
באירוע נמסר נתון מעניין הנוגע לצריכת היין בישראל: "עולים רבים הגיעו לארץ בשנים האחרונות מאירופה, שם הם רגילים בצריכת יין, ולכן אין זה פלא שמכירות היין עלו כאן בשנים האחרונות ב־300 אחוזים!"
מומחה היין רני רוגל, שסבו, ד"ר ליאו (אריה) זוסמן, ניהל את יקב כרמל מזרחי בראשון לציון עד 1953, מספר ש"יין הנשיא" לא זכה להצלחה גדולה.
לדברי רוגל, טעמו של היין היה בינוני ומחירו היה גבוה יחסית, בזמנים שבהם שתיית שמפניה בארץ נחשבה למותרות ולהתהדרות.
"אמנם כרמל מזרחי ייצאה את 'יין הנשיא' לקהילות יהודיות בחו"ל, אך בסוף שנות ה־70 נסגר קו המבעבעים, וכיום רק יקבים בודדים בארץ מייצרים יינות מבעבעים".
אין נעלי בית לפסח
ב־27 במארס 1952, כשלושה שבועות לפני חג הפסח, פרסמה חברת "המגפר" מודעה בעיתונים תחת הכותרת "אנחנו מבקשים סליחה". בטקסט עצמו נכתב: "אנו מבקשים את סליחת לקוחותינו הנאמנים, וגם נבקש סליחה מכל אלה מגדול ועד קטן, שציפו לקבל כמתנה לפסח את נעלי הבית המשובחות תוצרת בית החרושת שלנו. לצערנו, משרד המסחר והתעשייה לא סיים את כל הפרוצדורות הביורוקרטיות שנדרשו בעקבות ההכרזה על התוכנית הכלכלית החדשה, והיום קיבלנו, ביחד עם יצרני נעליים נוספים, צו הקפאת מלאי עד סיום העבודות הנדרשות מטעם הממשלה, שייקחו להערכתם עוד שלושה שבועות לפחות".
"הממשלה אכזרית"
בסוף מארס 1952 קיבלו כ־100 משפחות שחיו בשטח גבעת רם בירושלים צו הפקעה, שדרש מהן "למצוא לעצמן דיור חלופי עד 1 בחודש יולי, שכן השטח מיועד להקמת הקריה בבירה". משפחות אלה פונו בזמנו משכונת שמעון הצדיק שבגבול עם ירדן, תוך הבטחה ממשלתית להקצות להן חלקות קרקע חלופיות. משה אדרי, ראש ועד התושבים, אמר לעיתון "על המשמר" ש"בפועל הממשלה לא רק שלא כיבדה את הבטחתה, אלא גם הודיעה לנו בשולי הצו שאין היא רואה עצמה אחראית לדיור חלופי. אכזריות, אטימות ורוע לב שכזה יכולים להתקיים רק בממשלה של יהודים".
גם הקולנוע מתייקר
על לוחות המודעות התפרסמו ב־31 במארס 1952 הודעות בדבר העלאה צפויה של מחירי הכרטיסים לקולנוע. "האזרח! האם שמת לב שמחיר כרטיס קולנוע אינו מגיע לקומץ הבוטנים המוצעים לך ברחוב, ואינו עולה על מחיר צחצוח זוג נעליים? זה שנתיים לא הועלו מחירי הכרטיסים למרות העליות במחיר החשמל, בשכר עבודה, בחלקי חילוף, בפרסום ועוד, ועליית המחיר הקרובה באה לכסות רק חלק מההתייקרויות הרבות הנ"ל". ובין השאר צוין שהקולנוע עונה על "צורך תרבותי חיוני, מאפשר להכיר את העולם הגדול ומציג את בעיות החיים ואת היצירה האמנותית".
הנעלמים / בסיסי צה"ל שהיו
בה"ד 12
בסיס ההדרכה 12 פעל מתחילת שנות ה־50 במחנה תל השומר ואחר כך בצריפין (לימים, "מחנה ידין"), ושימש מרכז ההכשרה של חיל הנשים של צה"ל עד 2001. לאחר מכן, עד 2019, תפקד המקום כבית הספר לקצונה עבור חילות תומכי לחימה, ובהמשך הוקם בו מערך הכשרת הטירונות המקצועי של צה"ל. ב־2019 נהרס המקום יחד עם כל בסיסי צה"ל הסמוכים, לטובת הקמה של שכונת מגורים.
הצרכנייה / דברי מתיקה וקינוח
גלידה באמבטיה
בזמנים ההם, שנים רבות לפני התפשטות מקררי הגלידה בכל פינה ופיצוצייה, אפשר היה ללקק בדוכנים גלידה במספר מוגבל של טעמים, בעיקר וניל, שוקולד ופונץ' בננה. ופל בצורת גביע הכיל כדור אחד - ואמבטיה הכילה שניים. בתחילת שנות האלפיים נעלמה האמבטיה מהדוכנים, אולי בעקבות סקר שגילה ש־80 אחוזים מהלקוחות מעדיפים את הגביע. כעבור כמה חודשים החל קמפיין גרפיטי שדרש: "יוחזרו האמבטיות".
רוצים קו טלפון? שלמו מחירי עתק
בסוף 1948 פעלו בישראל כ־20 אלף קווי טלפון, ובמשרד התחבורה, שהיה הממונה גם על הדואר והטלפון, הצטברו 15 אלף בקשות להתקנת קווים נוספים. הממשלה הראשונה יזמה ב־1949 תוכנית שאפתנית להתקין בתוך 30 חודשים 30 אלף קווי טלפון חדשים, אך במועד המיועד, מארס 1952, התברר שרק שליש מההתקנות בוצעו. השר הממונה, דוד פנקס, הודיע ב־30 במארס 1952 על "הגברת קצב ההתקנות, כשכל קו יעלה 148 לירות" - סכום עתק, בימים שבהם שופט או אלוף בצה"ל השתכרו 100 לירות בצילום: משתתפי קורס להכשרת טכנאי טלפון, 1952
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו:
Yor@ShimurIsrael.Org
