בשנה האחרונה התוודענו כולנו לאזהרות מסע בהקשר של מגיפת הקורונה בעולם, אבל אם תשאלו את השחקן דניאל ליטמן, הוא מכיר את המושג הטעון על בשרו, בזכות סדרה שבה הוא מגלם ישראלי שמוחזק בשבי ארגון דאעש, לא פחות.
מדובר ב"אזהרת מסע", דרמת מתח פוליטית בינלאומית שבמרכזה סיפור חטיפה של שלושה צעירים - אח ואחות ישראלים וחברתם הנורבגית - בידי שלוחת הארגון הקיצוני בסיני. ליטמן מגלם את האח הישראלי, לצידם של שירה יוסף ואנדראה ברנצן.
קשה לצפות בך ולא להיזכר בפרשות חטיפה אמיתיות שזעזעו את המדינה לאורך השנים.
"היה לי ברור שזאת עומדת להיות צלילה לעולם שאני לא מכיר, עולם מפחיד ומאתגר. לכן, במסגרת ההכנות לתפקיד, התחלתי לצפות בסרטי דוקו על דאעש ועל סיפורי שבי. שמעתי וראיתי המון ראיונות ברדיו ובטלוויזיה עם משפחות חטופים שמדברות על הסיפורים שלהן".
לא קל לגלם אדם חטוף בשבי. זאת אולי אחת החרדות הכי גדולות שיש לכל אחד מאיתנו.
"קראתי המון על הנושא וראיתי סרטונים בלי סוף. ניסיתי ללמוד את השינוי הפסיכולוגי ואת המנעד הרגשי שנדרשים כדי לשחק חטוף. פחות חשבתי על זה מבחינה רציונלית.
"זה באמת תובעני. יש בסדרה קטע שבו החוטפים הורגים את אחותי מול עיניי. כשקראתי את הקטע הזה בתסריט, שקלתי לוותר על ההשתתפות שלי בסדרה כולה - פשוט מהמקום של 'אני לא יודע איך לעשות את זה'. בסוף אמרתי לעצמי שזה יהיה פחדני לוותר".
חשבת לשוחח עם משפחות של חטופים?
"לא פניתי למשפחות, כי זה עניין רגיש ולא ידעתי איך הן יקבלו את זה. לא ידעתי אם למען סדרת טלוויזיה הן יסכימו לפתוח את הדברים הטעונים האלה מולי.
"הצילומים עצמם נערכו בתמנע ובנבי מוסא, מקומות הכי רחוקים מיישוב, בלי קליטה סלולרית. כל היום הסתובבתי שם בבגדים המלוכלכים, מזיע, קשור. סיימתי כל יום צילומים עם פצעים וחתכים אמיתיים. מובן שזה לא מתקרב לדבר האמיתי, אבל זה הוסיף, עם כל החום והלחץ.
"בסדרה אני גם נפצע וצריך לצלוע. ידעתי שקשה לעשות צליעה בלי שזה ייראה מזויף, אז לקחתי אבן די גדולה ושמתי לעצמי בתוך הנעל, ובמשך כל הצילומים באמת צלעתי".
• • •
בשנים האחרונות הפך ליטמן (30) לאחד השחקנים הבולטים על המסך הקטן, תחילה לבני נוער ולילדים, ואחר כך גם לקהל המבוגר. הרזומה המגוון שלו כולל, בין היתר, את הסדרות "צפוף", "החולמים", "המדרשה", "החממה", "תאג"ד", "נעלמים", "כדברא", "שלטון הצללים", "פולמון", ואפילו "המתופפת הקטנה" - הפקת איכות של ה־BBC על בסיס ספר שכתב אמן המתח והריגול ג'ון לה קארה, שהלך לעולמו השנה.
"נפלה בחלקי הזדמנות לטעום הפקה בינלאומית, וזה היה הדבר הכי טעים שאכלתי, גם מבחינת התנאים", ליטמן מסביר, "לכל אחד מהשחקנים שם היה קרוואן משלו, משהו שלא הכרתי בישראל. זאת היתה חוויה מדהימה".
"המתופפת הקטנה", שצולמה ב־2018 באנגליה, בצ'כיה וביוון, עקבה אחרי סוכני המוסד הישראלי באירופה שמנסים ללכוד מחבלים בסוף שנות ה־70. ביים אותה פארק צ'אן־ווק הדרום־קוריאני, מהבמאים הנחשבים כיום בעולם.
"זאת היתה סדרה מאוד כבדה, והליהוק אליה היה מאוד סודי. עשיתי אודישנים בלי לדעת למה אני נבחן", נזכר ליטמן, "הכל היה אוברוולמינג. גילמתי שם סוכן מוסד בשם דניאל. זאת לא היתה סדרת להיט, אלא מה שנקרא 'סדרת איכות'. היה שם לצידי השחקן מיכאל מושונוב, שהציל אותי ברמה האנושית".
הציל?
"מרגע שהתקבלתי לסדרה, בתוך כמה ימים כבר התייצבתי לחזרות בלונדון, כשאני למעשה לא מכיר שם אף אחד. נמצאתי שם עם במאי זר, שחקנים אמריקנים, שפה אחרת, מרגיש בסוף העולם. ופתאום, דלת נפתחת - והפרצוף הראשון שאני רואה מולי הוא של מיכאל. באותו רגע הרגשתי בטוח ובבית רק מעצם זה שהוא היה שם. זה עזר לי גם להתחבר לקרקע, כי בהפקות כאלה קל מאוד לאבד את הקשר למציאות. יש משהו במיכאל שכשמו כן הוא - מלאך".
הוא נולד וגדל בחיפה, בן לאבי, קבלן צנרת, ולליזה, קוסמטיקאית בעברה ו"כיום אמא שמגשימה את עצמה, לומדת ציור ונגינה, עשתה תואר בתיאטרון". אחיו הבכור, אור (32), הוא מוזיקאי ומורה לגיטרה.
כבר כילד חלם ליצור סרטים, וכשהגיע לתיכון עירוני ה' למד באופן טבעי במגמת קולנוע. "הייתי תמיד ילד יצירתי, עושה חיקויים בבית מול המשפחה, אבל באותם זמנים לא היה לי האומץ לעשות את זה גם בחוץ. הייתי ביישן מדי. באופן אירוני, דווקא המופנמות שלי דרבנה אותי למצוא יכולת ביטוי במשחק, דרך דמויות שמגינות עלי".
ב־2008, במהלך שירותו הצבאי כאחראי למאבטחי מתקנים בקריה בתל אביב, נרשם לסוכנות שחקנים, ולמרות אודישן לא מוצלח למדי - קיבל תפקיד ראשון שפתח בפניו את המסלול להמראה. "זה היה תפקיד בסדרת איכות קטנה ומקסימה לילדים בשם 'אלכס בעד ונגד'. גילמתי שם את בן הזוג של עמית פרקש, אבל הייתי כל כך גרוע, שחתכו את התפקיד שלי בחצי...
"שם הבנתי שמשחק הוא לא מקצוע קל כמו שחשבתי, ושאני צריך לשפר את היכולות שלי. לא מזמן ישבתי עם המלהקת של הסדרה ושאלתי אותה, 'איך לקחת אותי לתפקיד ההוא?' והיא ענתה לי: 'ראיתי את הפוטנציאל'".
בהמשך שיחק בסדרה "החולמים" וניגש ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. בתום שנת מכינה, רגע לפני שהתחיל בלימודי שנה א', לקה בתסמונת גיליאן ברה - מחלה נוירולוגית נדירה שבה הגוף תוקף את עצמו. הוא הפך משותק לכמה חודשים, וחזר לעצמו רק אחרי תהליך שיקום.
על המחלה הוא מבקש שלא להרחיב, "כי זה נושא טחון שכבר דיברתי עליו, ואין לי מה להוסיף".
ובכל זאת, המקרה השפיע עליך? איך הוא בא לידי ביטוי ביום־יום העכשווי שלך?
"אני חושב שמאז המקרה אני רואה דברים יותר בפרופורציות. אני מבין מה באמת חשוב בחיים, כמו בריאות ומשפחה, ומה יותר שולי. יש דברים שנראים לנו לכאורה כמו האסון הכי גדול בעולם, אבל למעשה, בפועל, הם לא. אז אין ספק שלקחתי מהמקרה ההוא פרופורציות לחיים".
• • •
לדבריו, בשוב שלב בקריירה לא החשיב את עצמו ככוכב נוער סלאש ילדים. "אני שחקן, נקודה. לא משנה לי לאיזה קהל יעד התפקיד פונה. אני מתייחס באותה רצינות לסדרת איכות ב־BBC וגם ל'החממה', כי אני מכבד את המקצוע ולא מקטלג. לי חשוב רק אם תפקיד מאתגר אותי. אני חושב מה אני יכול לתרום לו - ומה הוא תורם לי".
הדרך שלך לעולם המבוגרים היתה הדרגתית.
"נכון, וזה מאוד בריא בעיניי. אנחנו בדור של הרבה בומים, ואני מרגיש בר מזל על הדרך האיטית שלי. בומים פחות טובים לי".
התפקיד בעונה השנייה של "תאג"ד" היה בום.
"התפקיד ב'תאג"ד' הגיע אלי כשהייתי כבר עשר שנים בתוך הקריירה, ואין ספק שהוא היה משהו שלא הייתי רגיל אליו. עד אז קיבלתי תגובות בעיקר מבני נוער ומילדים. היו רגעים שלא יכולתי ללכת ברחוב, כשמבוגרים יותר לא הבינו בכלל על מה המהומה סביבי. 'תאג"ד' שינתה את הדברים. פתאום נתקלתי בתגובות מכל הגילים - מחיילים ועד נשים בנות 80.
"זה מביך אותי, כי אני עדיין ביישן באופי שלי, אבל לא אשקר שלפעמים זה גם כיף. באופן עקרוני אני לא מחפש שאנשים יצביעו עלי ויבקשו איתי סלפי, אבל אם אדם ניגש ואומר לי 'מה שעשית נגע בי' - זאת בעיניי המטרה. אני מאוד מעריך אדם שהחליט להשקיע זמן ואומץ כדי לספר לי מה גרמתי לו. בתור אדם ביישן אני יודע שזה דבר קשה".
אתה מזכיר הרבה את הביישנות שלך. במה היא מתבטאת?
"למשל, באירועים חברתיים ובמפגשים עם הרבה אנשים אני מייד נסגר, אפילו נלחץ. בגלל שאני מופיע בטלוויזיה, להרבה אנשים יש ציפייה שאני אהיה פתוח, שאדבר עם כולם, שאהיה חברותי, אבל בפועל אני לא כזה. זה יכול להתפרש לפעמים כאילו אני מתנשא וסנוב, אבל הריחוק הזה נובע נטו מביישנות".
"אזהרת מסע" (ימי ראשון ב־20:30 ב־HOT3 וב־HOT VOD), בבימוים של אורי ברבש וסטיאן כריסטיאנסן, היא פרי שיתוף פעולה ראשון בישראל של הוט עם נטפליקס ועם גוף השידור הנורבגי TV2. בסדרה, שדוברת אנגלית, עברית, נורבגית וערבית, משתתפים גם עמוס תמם, רותם אבוהב, ורד פלדמן, גיל פרנק, שאדי מרעי ("הנערים"), ראידה אדון ושחקנים נורבגים.
"זאת סדרה אחרת מ'המתופפת הקטנה'. היא יותר עכשווית ומודרנית. את החלק ה'נורבגי' הספיקו לצלם עוד לפני הקורונה, ואת הסצנות בארץ היינו אמורים לצלם בפברואר 2020. זה כמובן נדחה בחצי שנה בגלל הקורונה".
ברגע שיסתיים שידורה בארץ היא תעלה בנטפליקס. יכירו אותך צופים בכל העולם.
"אני לא לוחץ לכיוון קריירה בינלאומית, כי כשלוחצים זה לא יוצא טוב. גם לא נתתי לעובדה שזה ישודר בנטפליקס להשפיע עלי. אין ספק שזה נחמד, אבל אני אתן את כולי גם אם זה סרטון ליוטיוב. ברור שכיף להגיע לקהל יותר גדול, אבל יש כל כך הרבה תכנים בנטפליקס, כך שאין לדעת מה יהיה. זה לא בשליטתי".
• • •
מהעבודה עם ברבש המוערך הוא נהנה, אבל המוצר המוגמר מעט אכזב אותו. "הנורבגים ערכו את הסדרה, ולדעתי הם לא ירדו לעומקים הרגשיים והנפשיים הדרושים. הרבה דברים נפלו בעריכה הסופית. זה מאכזב, כי אני יודע מה היו חומרי הגלם המקוריים ואילו דברים מעניינים עשינו עם אורי בצילומים בארץ. הסדרה עדיין עובדת טוב, אבל זה לא סוד שהביקורות די קטלו אותה בארץ".
איך אתה אישית עם ביקורות?
"ביקורת היא למעשה דעה של אדם, ואני תמיד אכבד אותה. ככה חינכו אותי. לא מזמן נכנסתי לאיזו מונית, ובדיוק קראתי ביקורת שביאסה אותי. ואז הנהג הסתכל עלי ואמר, 'אתה מ'אזהרת מסע', לא? אני ואשתי נורא נהנים לראות את זה'. באותו רגע קלטתי שמה שחשוב בסופו של דבר זה הקהל".
הדלתות שיכולות להיפתח לך בחו"ל לא חשובות?
"בסופו של דבר אני מסתכל על המשחק ללונג ראן, לטווח הארוך. חשוב לי ליצור קשרים בעזרת עבודה טובה ויחסי אנוש בריאים, ואני מאמין שדברים יגיעו בסוף. אבל להגיד לך שהתקשרו אלי מכל הסוכנויות בהוליווד? עדיין לא..."
הוליווד היא פנטזיה מבחינתך?
"כמו כדורגלן שרוצה לשחק באירופה, כי שם התנאים הכי טובים, השאיפה שלי היא לעבוד בתנאים הכי טובים שאפשר ועם האנשים הכי טובים - איפה שזה לא יהיה".
בשנה האחרונה חדר ליטמן, לראשונה בחייו, לעולם האופנה כשנבחר לשמש הפרזנטור של חברת רנואר.
"אני לא קורא לעצמי דוגמן. מעולם לא עשיתי קמפיין אופנה, והייתי צריך לעשות סוויץ' בראש. זה מחמיא, אבל אני מודה שהיה לי קשה בהתחלה. הייתי מאוד נבוך בצילומים, אבל כולם מסביבי היו מקסימים ונתנו לי להרגיש בנוח. היה לי גם חיבור טוב עם ההנהלה, ה'אני מאמין' שלהם נראה לי נכון".
מה אתה רואה כשאתה מביט בעצמך בראי?
"כשאדם מסתכל על עצמו בראי הוא רואה פגמים שאחרים לא רואים. יש משפט שאומר, 'אם אדם מחפש משהו - הוא ימצא'. גם אני חיפשתי לפעמים פגמים, והייתי מוצא, אבל בסופו של דבר אני מאוד שלם עם מי שאני ועם מה שקיבלתי מהטבע.
"ברוך השם, אני בריא, ואני מרגיש שיש לי כל מה שאני צריך מבחינת המראה והפיזיות. זה מתקשר לי גם לפרופורציות בחיים, שדיברתי עליהן קודם. אני מקבל את מה שיש לי 'אז איז', ואני במקום טוב עם זה".
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
"זאת היתה תקופה כואבת עם הרבה דברים שליליים לכולם. ליבי יוצא אל האנשים שנפטרו ונפגעו, ולמפעלי חיים שנסגרו בגלל המגיפה. הרבה אנשים גם נפגעו נפשית, פגיעות שאת חלקן נגלה לדעתי בהמשך.
"אבל בתוך כל הדברים הקשים האלה יכולנו למצוא גם דברים חיובים, ואני בחרתי להסתכל על תקופת הקורונה כעל הזדמנות שלא תחזור. אנחנו חיים בעולם נורא מהיר, כולם נמצאים במרוץ בלתי פוסק, ופה בא אלוהים ואמר - חבר'ה, קאט לכולם, שבו בבית ותעשו חשבון נפש. ובאמת עשיתי".
ומה גילית?
"מצאתי תחביב חדש - נגרות. התחלתי לבנות דברים ממשטחי עץ שהייתי מוצא ברחוב. הייתי קם בשש בבוקר, מחפש משטחים ובונה רהיטים למרפסת בבית. התאהבתי בזה. בהתחלה בניתי ספסל, רק עם מסור ידני. זה לקח לי כמה שעות טובות, אבל אהבתי את זה. ואז הלכתי לקנות כמה צעצועים חשמליים".
ליטמן מציג בגאווה בנייד צילומי רהיטים מרשימים מעשה ידיו. "חיפשתי דרך להוציא את היצירתיות שבי, ובניתי לי משמעת גם כשהכל מסביב היה רופף. הקפדתי לסדר לעצמי שגרה, לא לשבת כל היום מול הטלוויזיה או הפלייסטיישן, אלא לנצל את ההזדמנות הזאת ולהתפתח".
הוא גר בתל אביב עם בת זוגו בשלוש השנים האחרונות, שירי לובל (23), סטודנטית לעיצוב פנים. בינתיים הצטלם לעוד שני פרויקטים: "קרב אוויר", סרטו של הבמאי רועי הורנשטיין על מלחמת ששת הימים ("זה סרט אקשן על טייסת 181, שבה מתנהלת מלחמת אגו בין מפקד הטייסת, בגילומו של מאור שוויצר, לביני, הסגן שלו), ו"עד שתחזור" של הבמאית והתסריטאית שרי תורג'מן: "זה פיצ'ר מקסים ואינטימי על ילדה שאבא שלה הוא ימאי שנעלם בים וגופתו לא נמצאת. הילדה לא מוכנה לקבל את זה וגונבת סירה כדי לחפש אותו. אני מגלם ימאי צעיר ונווד שמחפש סיבה לברוח, שהילדה נעזרת בו. אני מדבר בסרט אנגלית ויוונית, וזה היה כיף ומאתגר".
בימים אלו הוא מצטלם ל"בעלת החלומות", טלנובלה חדשה שתעלה בחודשים הקרובים ב־HOT בידור, לצד יעל בר זוהר, אליענה תדהר, עומר נודלמן ועומר חזן. "אני מגלם את יהודה, אח של אליאנה תדהר, בן למשפחה בעלת שליטה בענף המלונאות שמתפתח בה קרב על ירושה, צוואה ופרשה של ילדה שנעלמה - שעכשיו נפתחת".
לצד זה הוא נרגש מפרויקט ישראלי סודי שעתיד להצטלם, ושעליו הוא לא יכול להרחיב, לדבריו, בשלב זה. "זה אחד הפרויקטים שהכי מעניינים אותי, סרט שאני ממש לא יכול לפרט עליו - אבל מאוד מרגש אותי".
ומה החלום הגדול הבא?
"משפחה וילדים. כן, יש הצקות בלי סוף סביבנו בעניין הזה. אני חושב שזה הדבר הכי פרטי ואישי בעולם, ולשאול את השאלה הזאת זה קצת חטטני. אז לכולם אני עונה 'כשאני אדע - גם אתם תדעו'. הכל בסדר, תנו לנו את הזמן ואת הפרטיות שלנו".
איזה אבא תהיה, אם וכאשר?
ליטמן מחייך ומשתהה עם התשובה. "זאת שאלה שמעמידה אותי במקום קצת מוזר. לא חשבתי על זה אף פעם. אני מאמין שאהיה אבא לומד. כלומר, אני אעשה את הכי טוב שאני יכול, וכשלא אעשה את זה - אני אלמד איך לעשות טוב יותר. בקיצור, אני אלמד להקשיב, אלמד להיות הכי טוב".
Maya19.10@gmail.com