"הבחורים היו עייפים אך שלווים, ולא ראיתי דאגה על פניהם. איש מהם לא ביקש למסור שלום לבני ביתו. לא נראה בפניהם כי הם יוצאים לפעולה נועזה. היו שקטים ושלווים, טרודים במלאכתם. הדאגות היו טמונות עמוק בליבם".
במילים אלו, בכתבה בביטאון חיל הים "מערכות ים" ביולי 1958, תחת הכותרת "שעתם האחרונה", מתוארת יציאת 23 אנשי מחתרת ההגנה בספינה "ארי הים" למשימה סודית ונועזת, 17 שנים קודם לכן. הכוח העברי, שאליו התלווה קצין בריטי בשם מייג'ור סר אנתוני פאלמר, הפליג בבוקר יום ראשון, 18 במאי 1941, ממעגן חברת החשמל בחיפה לעבר העיר טריפולי שבצפון לבנון.
מטרת המשימה, שהתבצעה בשיתוף פעולה בין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לבין ה־"SOE) "Special Operations Executive), גוף בריטי מיוחד שישב בקהיר, בירת מצרים, והפעיל מחלקה ל"חבלה ולריגול פנימי בארצות אויב", היתה לחבל בבתי הזיקוק בלבנון, שהיתה כבושה אז בידי משטר וישי הצרפתי - ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה.
ההיגיון בבחירת המטרה היה שיבוש פעילותם של מטוסי חיל האוויר הגרמני - הלופטוואפה - שהיו עשויים לפעול נגד כוחות בעלות הברית בפלישה לסוריה וללבנון, שתוכננה בהמשך המלחמה העולמית. אותם מטוסים טסו לעיראק, שהיתה אז בשלטון רשיד עלי אל־כילאני הפרו־נאצי. החבלה בבתי הזיקוק היתה אמורה לפגוע באספקת הדלק למטוסים, דבר שהבריטים חפצו בו מאוד.
מחבר הכתבה ב"מערכות ים" היה דוד הכהן, שבעת הפעולה היה ממנהיגי היישוב וממנהלי חברת סולל בונה, ולימים כיהן כדיפלומט בכיר וכחבר כנסת. כהן מונה על ידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לאיש הקשר עם ה־SOE, וליווה את הפעולה החל משלב האימונים ואיסוף המודיעין המקדים בלבנון ועד ליציאת הלוחמים לדרך והקשר איתם במהלך ההפלגה הנועזת.
"שעה קלה אחרי יציאתם קלטנו שתי הודעות במשדר כי שלום להם", מתאר הכהן בכתבתו ב־1958, "ידענו כי בהתאם לפקודה, בהימצאם מול חופי לבנון לא יוסיפו לשדר, שלא לעורר חשד".
היה זה, למעשה, הקשר האחרון עם מי שנקראו לימים "כ"ג יורדי הסירה", שכן הפעולה, שנחשבת לראשונה שביצע הפלמ"ח, הכוח הצבאי המגויס של ההגנה שהפקודה על הקמתו התקבלה שלושה ימים בלבד לפני היציאה לפעולה - לא צלחה.
אלה שמות כ"ג יורדי הסירה, זכרם לברכה: צבי ספקטור (מפקד הפעולה); כתריאל יפה (מפקד הספינה); יצחק הקר (סגנו); שמעון אוציטל, אריה ברזילי־איזן, יעקב גורדון, אריה גלברד, אפרים וימן, חיים־ירמיהו ויסמן, שמואל חנוביץ, אריאל טמס, ברוך יעקובסון, מרדכי כהן, ישראל נורדין־נורד, אברהם נוריאל, דוד נפחא, נריאל פאגלין, מרדכי פלונצ'יק, יהודה (רודי) צ'ארנר, גרשון קופלר, מנחם קורקין, זאב רוטמן ועמירם שוחט. מייג'ור פאלמר הבריטי הוא היורד ה־24.
גם היום, 80 שנים אחרי, ולמרות ספרים ומחקרים רבים שפורסמו בנושא, לא ידוע עדיין בוודאות מה עלה בגורל 23 הלוחמים והקצין הבריטי שהתלווה אליהם. האם טבעו בים מסיבה כלשהי, אולי בשל משקל עודף על הספינה או בשל פיצוץ חומר הנפץ שהיה עליה? האם התנגשו עם כוחות צרפתיים שהתאמנו בים או על החוף ונהרגו? האם נפלו בשבי?
תשובה חד־משמעית אינה בנמצא.
מפקד חדש הגיע
לסיפור העגום של הכ"ג יש זווית מעט יותר מנחמת: ארבעה לוחמים שחייהם ניצלו, אחרי שלא עלו על הספינה. ארבעה שלמרות שהתאמנו והיו מיועדים לצאת למשימה על "ארי הים", לא הפליגו לבסוף. הארבעה הם: משה (מונדק) פסטרנק, לימים אל"מ משה בר תקווה, שהיה אמור לפקד על הפעולה; אברהם (מוניו) ברנדווין, מראשוני לוחמי הים ביישוב העברי; ואנשי הים זאב פריד ויעקב ספיר. כל הארבעה הלכו לעולמם בשנים שחלפו מאז.
הסיבות לכך שהארבעה לא יצאו להפלגה היו בחלקן מקצועיות ואידיאולוגיות, ובחלקן פרוזאיות. "23 הלוחמים שהיו על 'ארי הים' היו ממיטב אנשי הביטחון של היישוב", מסביר ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל ומחבר הספר "הכ"ג - שליחות עלומה", שיצא לאור ב־2019 (ספריית יהודה דקל) וכולל, לראשונה, מידע מפורט על הפעולה המתוכננת, ביוגרפיות של אנשי הכ"ג והקצין הבריטי, ותיאור הפעולות שננקטו במהלך השנים כדי לפתור את תעלומת גורלם.
לדברי ד"ר נאור, תכנון תקיפתם של בתי הזיקוק בטריפולי על ידי אנשי ההגנה היה בבחינת סוד כמוס, אך הידיעה עברה בכל זאת מפה לאוזן, ורבים ביקשו להשתתף במשימה. "יגאל אלון סיפר לימים שהוא ומשה דיין, שני המ"פים הראשונים של הפלמ"ח, ביקשו להצטרף - ויצחק שדה, מפקד העל של המבצע, דחה את בקשתם.
"בקורס ההכנה לפעולה, שארך כארבעה חודשים והתקיים במגרשי התערוכה בתל אביב, במימי הירקון ובים, השתתפו 46 חברי הגנה מכל רחבי הארץ. שישה מהם נשלחו בעיצומם של האימונים לסייע לכוחות הבריטיים ביוון, ולקראת סיום ההכנות נותרו 25, שאליהם הצטרף ישראל נורדין, חבר ההגנה ששירת במשטרת הנמל הבריטית בתפקיד מכונאי. בסך הכל נכללו 26 ברשימה, מהם נותרו לבסוף 23, בשל אי יציאתם של הארבעה - והצטרפותו של המפקד החדש צבי ספקטור, שהחליף את מונדק".
"אין ידיעות מספיקות"
את סיפורו של מונדק, שנולד בגרץ שבאוסטריה ב־1906, עלה לארץ ישראל ב־1923 והיה מפקדה המקורי של הפעולה, מגדיר נאור כמיוחד במינו. "מונדק היה עם הלוחמים בהכנה עד ימיה האחרונים, אולם אז הוא הודיע ליצחק שדה שלדעתו אין מספיק מודיעין מקדים למשימה.
"וכך תיאר זאת מונדק במילותיו: 'לא היו לנו ידיעות מספיקות לגבי מצב השטח, לא היתה לנו עזרה שם במקרה שנצטרך, והידיעות היחידות אמרו שאחרי הנחיתה מהים יהיה מסע ארוך ובלתי אפשרי. צריך ללכת שניים־שלושה קילומטרים בתוך ערוץ, עד למכלי הדלק שעליהם שמרה מחלקת חיילים סנגלים מצבא וישי. לא היה לנו כל ניסיון בנחיתה מהים, ואף הבריטים לא יכלו להדריך אותנו בנושא זה. הספינה שהועמדה לרשותנו יכלה רק בקושי לשאת את המטען והאנשים שהיתה אמורה לשאת במסע בן שלושה ימים, והבריטים לא יכלו לתת לנו ספינה מתאימה יותר למבצע שהם ביקשו מאיתנו לערוך'.
"למרות טענותיו של מונדק, תבע ממנו יצחק שדה לצאת בכל זאת, אולם מונדק השיב שהוא מבקש הוראה על כך בכתב. שדה לא הסכים, ומונדק הודיע שהוא פורש מהפעולה. כשהגיע מחליפו, צבי ספקטור, פירט בפניו מונדק את כל הסכנות, ו'ספקטור שמע אותי ואמר שהוא מקבל את דעתי כבעל ניסיון רב, אולם פקודה היא פקודה, והוא יעשה כל שיוכל כדי לבצעה'".
לדברי נאור, לאור סירובו לצאת לפעולה הועמד מונדק לדין, ושופטיו היו מפקד ההגנה, אליהו גולומב, וראש המפקדה הארצית, משה סנה. "מונדק סיפר בראיון בשנות ה־80 על ההליך המשפטי המיוחד שעבר: 'הצגתי בפני השופטים את השגותיי לגבי המבצע, ואמרתי שפירטתי את כולן בפני יצחק שדה. כן אמרתי שהייתי מוכן לצאת אם הייתי מקבל פקודה בכתב'. פסק הדין, שניתן כעבור שבוע, זיכה את מונדק מאשמה".
זה היה, למעשה, הסירוב הראשון לפקודה משום שהיתה בלתי חוקית בעליל?
"תראה, אלה היו ימים אחרים, ימי מחתרת. לא היה מקובל לכתוב דברים ולתעד, רצו לשמור על סודיות ככל הניתן. מונדק־בר תקווה הלך לפי צו מצפונו, אבל יש כאן פנים לכאן ולכאן. התפיסה של יצחק שדה היתה שפעולה מבצעים בכל תנאי, ועובדה שצבי ספקטור קיבל זאת - אף שקיבל ממונדק מידע מפורט על כל הקשיים והכשלים".
רומי בר תקווה (63), בנו של מונדק, המתגורר בראשון לציון, מתחבר למשפט "פעל על פי צו מצפונו", שנאמר על אביו.
"זה מתאים לאופי של אבא שלי, שהיה אדם שלא דיבר הרבה, בוודאי על מה שעשה בצבא", הוא אומר, "הוא היה איש בעל עקרונות, אבל גם יוצא דופן בנוף הצבאי של אז, אולי בשל העובדה שהיה לו גם רקע הומני. הוא היה גם מאייר, והוא האיש שעיצב את סיכת המ"מ שנמצאת בשימוש עד היום, ושמופיע בה עלה זית שעוטף חרב. הסיכה הזו מעידה על אישיותו של אבי, שכן עלה הזית הוא האידיאל שאליו יש לשאוף להגיע.
"מעבר לפעילותו הצבאית, אבא היה דוקטור לכלכלה. הוא למד בטרייסט שבאיטליה, וככל הידוע לי עשה את הדוקטורט שלו בייצור יינות ובהגשתם. הוא עלה ארצה ב־1923, אבל כעבור שנתיים עזב ללימודים באיטליה, שם השלים את הדוקטורט, ולאחר מכן היה גם קצין בצבא הפולני.
"הוא חזר ב־1931 והיה חלק מקבוצת אקדמאים שהזדהו עם מאיר יערי ויעקב חזן, כלומר הצד השמאלי של המפה. הוא לא דיבר אנגלית ויידיש, למרות שהבין אותן, כחלק מתפיסת עולם של התנתקות מהגלותיות וכאקט נגד השלטון הזר. הוא כן שלט בשש-שבע שפות אחרות, ובהן פולנית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, יוונית עתיקה ולטינית, שאותן רכש בלימודיו".
מה שמעת ממנו על פרשת הכ"ג?
"לצערי, לא הרבה, אבל אני זוכר שפעם ישב אצלנו דוד הכהן, ואבא דיבר איתו כרבע שעה ואז ביקש בנימוס שיסכימו לא להסכים. הטענה של אבי כלפי הכהן היתה פשוטה: ראשית, מדובר בכ"ד יורדי הסירה, משום שצריך להחשיב גם את הקצין הבריטי, שגם הוא בן אדם. ושנית, אבי טען שאין סיבה שילדים, נכדים ונינים יידעו ש'הוריהם הלכו לשווא', כהגדרתו.
"עד כמה שידוע לי, אבא סירב לצאת למשימה מכיוון שהכוונה היתה 'לעלות על חסקה ולשוט', מה שנקרא. לא היו תוכניות מסודרות, לא מודיעין ולא כלום, והוא סירב לסכן כך את חיי הלוחמים.
"נושאי המודיעין והתכנון המקדים היו מושרשים אצלו, כנראה עוד מהצבא הפולני. חבר שלו סיפר לי פעם, שלימים אבא שלי היה ממקימי התשתית המודיעינית של צה"ל ומבוני קורס המודיעין הראשון. אני כן יכול להעיד שאבא טען תמיד שהבסיס לכל פעולה הוא מודיעיני - אמירה שלא היתה מוכרת אז בארץ. כולם רצו רק לקחת נשק על הכתף, וקדימה לדרך".
רמת המודיעין שקדמה לפעולת הכ"ג היא אכן סוגיה שנויה במחלוקת. אחרי אישור המשימה הופעל בטריפולי איש המחלקה הסורית של ארגון ההגנה, המסתערב יוסף קוסטיקה, שביצע, בין השאר, סיורים רגליים על חוף הים מול בתי הזיקוק, ולאחר מכן הגיע לארץ ומסר את הדו"ח על תצפיותיו ליצחק שדה. קוסטיקה דיווח שראה בחוף עמדות של חיילים ממוצא סנגלי ששירתו בצבא וישי, וכוח נוסף - שהיה ממוקם סביב בתי הזיקוק. למרבה הצער, דו"ח המודיעין המקורי של קוסטיקה, בחתימתו, לא שרד.
כמו כן, בספרו "עת לספר" מ־1974 כתב דוד הכהן כי בידי ההגנה היו תרשימים של בתי הזיקוק, שהתקבלו מהבריטים.
עם זאת, אחד הלקחים החשובים מכישלון פעולת הכ"ג היה הצורך לתת דגש על איסוף מידע מודיעיני מספק. על פי "דו"ח סיכום חקירת פרשת היעלמם של כ"ד (כולל הקצין הבריטי; י"פ) יורדי הסירה", המצוי בארכיון צה"ל, ימים ספורים לאחר הפעולה חיבר רמטכ"ל ההגנה יעקב דורי, לימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, מסמך שבו ניסח את הדרישות הנחוצות מחומר מודיעיני לצורכי פעולות עתידיות.
מונדק עצמו מילא בשנים הבאות שורת תפקידים מרכזיים. הוא היה מדריך ראשי ומפקד קורסי מ"מים (קצינים) של ההגנה, שרבים ממפקדי צה"ל הבכירים לעתיד רכשו בהם את בסיס הידע שלהם. במלחמת העולם השנייה שירת ביחידת הקומנדו 51 שלחמה בצפון אפריקה ובמזרחה, בבריגדה היהודית, לאחר מכן השתתף בפעילות המוסד לעלייה ב' להעלאת מעפילים, וב־1947 חזר ארצה והתגייס לצה"ל.
במלחמת העצמאות שימש עוזרו של ראש אג"מ יגאל ידין והיה ממונה על חזיתות הדרום והמרכז. לאחר מכן עבר קורס שריון בצרפת והיה לקצין השריון הראשי בצה"ל, ובהמשך שירת כראש מחלקת התכנון במטכ"ל וכנספח צה"ל באיטליה. הוא פרש מצה"ל ב־1959, בדרגת אל"מ, היה מראשי הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפאל) ונפטר ב־1994, בגיל 88.
"לא לפעול בחוץ לארץ"
לוחם נוסף שלא יצא לפעולה היה אברהם (מוניו) ברנדווין, יליד 1913, שעלה מפולין ב־1938 והצטרף לקיבוץ מצפה הים שהוקם שנתיים קודם לכן מצפון לנתניה, סמוך למיקומו של היישוב אביחיל היום. בדצמבר 1943 העתיק מצפה הים את מקומו והפך לקיבוץ יד מרדכי שבגבול רצועת עזה, אולם מגדל המים בצפון נתניה, וגם בניין המגורים שממנו אותתו החברים לספינות מעפילים שהגיעו לחוף הסמוך, קיימים עד היום.
ברנדווין, שהיה חבר מצפה הים ויד מרדכי עד סוף ימיו, שירת לפני עלייתו בצבא הפולני, שם רכש ידע בהפעלת נשק כבד. זמן קצר אחרי שעלה ארצה גויס להגנה, והיה מראשוני לוחמי הים ביישוב העברי. ביומנו, שאותו כתב בגיל 70, תיאר את הפעילות הימית וכתב על פגישה שאליה נקרא בנובמבר 1939 עם נציגי ההגנה.
"בחדר המתין גבר קירח עם 'גולה' על הראש שהציג את עצמו - יצחק שדה", כתב ברנדווין, "הוא פנה אלי בשאלה: האם אני מוכן לצאת לקורס ימי של חודש וחצי בתל אביב, שמטרתו לסייע לעלייה ב'. הצעה זו קסמה לי, וקיבלתי אותה בהתלהבות.
"הקורס נתן לי בסיס להכרת הים. השתתפו בו כ־30 חניכים, והכיסוי כלפי השלטונות היה 'הסקציה הימית של הפועל' או של עובדי נמל תל אביב.
"למדנו להפעיל מפרשיות, משוטים, שחייה בים עם ובלי בגדים, הצלה מטביעה, עבודה עם חבלים, קריאת מפות מטאורולוגיות ואפילו אסטרונומיה, לצד הגנה עצמית כגון ג'ודו, בוקס והיאבקות".
ד"ר נאור: "ברנדווין היה איש ים ומפעילי ההעפלה, וכך, ככל הנראה, הגיע לחבורת הכ"ג. אולם כשהוברר לו יעד הפעולה, טריפולי שבלבנון, הוא הודיע ליצחק שדה שיש בעיה. ביישוב התנהל אז ויכוח בין זרמים פוליטיים שונים לגבי הדגשים החשובים בהפעלת הכוח הלוחם: האם בסיוע לצבא הבריטי או לכוחות ההגנה הפנימיים של היישוב. ואם בסיוע לצבא הבריטי - האם שירות בחוץ לארץ או רק בארץ, ולא מחוץ לגבולותיה.
"תנועתו של ברנדווין, השומר הצעיר, התנגדה לשירות מחוץ לארץ ישראל ונתנה עדיפות להגנה על שטחי הארץ. התפיסה שלהם היתה שאם כבר שירות בהגנה למען האנגלים - אז אך ורק בארץ, כי אם יתחילו לפזר את כולם בעולם, אולי בבוא יום הסכנה לארץ לא יהיה מי שיגן עליה.
"עם זאת, תפיסת ההנהגה של בן־גוריון, אליהו גולומב, ברל כצנלסון ומשה שרתוק (שרת) היתה שצריך לעשות גם וגם. גם לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים, וגם להקים כאן בארץ כוח מגן. בנוגע לברנדווין, על פי עדותו המאוחרת, שדה אמר לו 'עליך לקבוע בעצמך: או שתקבל את המרות שלנו, של ההגנה, או את המרות של תנועתך. תחליט'. והוא החליט".
בניו של ברנדווין, אבנר (78) ונמרוד (70) ענבר, שניהם חברי קיבוץ יד מרדכי, שופכים אור נוסף על סירובו של אביהם לצאת לפעולה.
"ממה שאני יודע מאבא, הסיבה העיקרית שהוא החליט לא לצאת היתה מדיניות השומר הצעיר, שהקיבוץ השתייך אליו כחלק מתנועת הקיבוץ הארצי - לא לפעול מחוץ לגבולות ארץ ישראל", אומר אבנר, "אבא התלבט אם לצאת, ואני יודע שיצחק שדה מאוד לחץ עליו ועל הדרגים הגבוהים יותר בתנועה כדי שיאפשרו לו לצאת. אבל הוא עמד בסירובו ולא יצא לפעולה - וכך למעשה ניצלו חייו".
נמרוד: "אבא לא רצה לצאת למשימה משתי סיבות. ראשית, הוא רצה להתמקד במשימות ההעפלה. ושנית, הוא לא רצה לעשות משהו שיהיה מנוגד לאידיאולוגיה של השומר הצעיר. הוא סיפר שיצחק שדה הגיע אפילו לאסיפת חברי הקיבוץ, כדי לשכנע שיאשרו לאבא לצאת לפעולה, אבל הוא לא הצליח לשכנע.
"עד כמה שאני יודע, אבא לא התחרט מעולם על החלטותיו, וגם היה בקשר עם חלק ממשפחות הכ"ג. למשל, עם משפחתו של קפטן הסירה, כתריאל יפה, ועם משפחתו של דוד נפחא, שהיה חבר טוב שלו".
ברנדווין המשיך בפלמ"ח, שם היה מדריך נשק כבד ומ"פ. במלחמת העצמאות שירת בחטיבת הנגב והיה אחד משני מפקדי ההגנה על קיבוצו, יד מרדכי, בהתקפה המצרית הגדולה עליו ב־1948. הוא המשיך לשרת בצה"ל, השתחרר בדרגת רב־סרן ולאחר מכן כיהן בתפקיד בכיר במל"ח (משק לשעת חירום), כקצין הביטחון של קיבוצו וכאחראי להגנה המרחבית במחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי. הוא נפטר ב־2010, בגיל 97.
האיחור שהציל חיים
והיו שני משתתפים בהכנות לפעולה, זאב פריד מגרעין של קיבוץ שדות ים, שישב בקיסריה, ויעקב ספיר מתל אביב. השניים לא יצאו לבסוף, והכל בגלל עונש שספגו על אי־עמידה מינורית בזמנים.
ד"ר נאור: "על העונש שקיבלו סיפר פריד כעבור שנים: 'בשבת שלפני ההפלגה הוטל עלינו, על יעקב ספיר ועלי, להעמיס את המשאית שהובילה את הציוד הימי מתל אביב למעגן ההפלגה בחיפה. גמרנו להעמיס את המשאית ונכנסנו לחדר האוכל, אבל המפקד שלנו, כתריאל יפה, שהיה ממונה על הצד הימי, הביט בשעונו, קרא לשנינו ואמר: 'אתם יודעים שאיחרתם בשתי דקות לארוחת הצהריים?' אמרנו לו שהיינו חייבים לסיים את ההעמסה, והוא קטע אותנו ואמר, 'אם כך, אתם לא יוצאים לפעולה'. ממש בכינו על העונש, וכעבור כמה ימים, כשנודע לנו על גורל המשימה - זה היה קשה בשבילנו עוד יותר".
ספיר ופריד, שניהם ילידי פולין, הראשון ב־1916 והשני ב־1922, המשיכו להיות אנשי ים וחברים קרובים גם אחרי שחייהם ניצלו למעשה. השניים הצטרפו לצי הבריטי, ליחידה מיוחדת נגד חדירת צוללות, שפעלה בנמל חיפה.
"באותם ימים הצי עדיין לא קיבל מגויסים ישראלים", מספר דן ספיר (71), בנו של יעקב, המתגורר בפתח תקווה, "אבל מכיוון שאבא שלי וזאב פריד היו אמורים לצאת עם הכ"ג וכבר שיתפו פעולה עם הבריטים, הם התקבלו לשירות ביחידת ה־Boom Defense Guard. אנשי היחידה התרכזו בנמל חיפה, שכן הוא היה מטרה להתקפת צי הצוללות האיטלקי, שהצליח פעם אחר פעם לשגר טילי טורפדו שפגעו באוניות. מטרת היחידה היתה לנטרל את האיום, וזאת באמצעות הורדת רשת פלדה ענקית לקרקעית הים, שסתמה את פתח הכניסה לנמל.
"אבי ושאר אנשי היחידה עסקו במקביל גם בהברחת נשק להגנה, בסיוע חיילי פלוגות ה־BUFFS - יהודים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי בעידוד המוסדות הלאומיים של היישוב. פריד כתב על כך ביומנו: 'תוך כדי שירותנו ביחידה הברחנו הרבה חומרי נפץ שעמדו לרשותנו, כי אנחנו הכנו את הפצצות. בחוף שמן בחיפה היו מחסנים של הצי הבריטי, ואנחנו היינו מובילים את החומר משם לנמל - ובצורה זו הצלחנו להבריח הרבה מהחומר'".
לדברי ספיר הבן, "למרבה הצער, אבי נתפס ונכלא לשנתיים בעוון הברחת נשק וחומר נפץ להגנה. הוא מצא עצמו בכלא הבריטי בלטרון, שם ישב ממארס 1943 עד סוף ינואר 1945, ולאחר מכן העביר שנה נוספת במאסר בית בתל אביב. לאחר מכן הוא עבד כמנהל בכיר בחברת האופנה אתא ונפטר ב־1966, בגיל 50".
פריד, שהאריך ימים יותר מחברו, המשיך בקריירה צבאית ענפה בחיל הים ובאזרחות. קורות חייו מפורטים באתר מגזין השיט והספורט הימי "כחול", בעריכת גיורא קדר.
פחות משנה אחרי היעלמות הכ"ג, ניצלו חייו של פריד שוב. ב־13 בפברואר 1942 הוא עלה על סיפון ספינה ערבית בשם "מוחסן", יחד עם חבריו ישראל חורב וגד קמפינסקי, להביא דלק ממצרים.
ישראל וגד ירדו בדרך, ואילו פריד נשאר בספינה לבדו. במהלך הלילה פרצה סערה, שרשרת העוגן נקרעה והספינה נסחפה ללב ים והתנפצה על הסלעים מול עכו. פריד הצליח להיחלץ לחוף בשחייה.
מאז אותו יום נהגו כל אנשי היחידה, בכל מקום, להרים כוסית ב־13 בכל חודש. האגדה מספרת כי להנצחת המנהג, וכהכרה למסירותו של פריד, נבחר השם "שייטת 13" ליחידת הקומנדו הימי, שהיא למעשה המשכה של היחידה שבה שירת פריד.
ב־1948 התגייס פריד לחיל הים, וב־1950 הקים את גדנ"ע ים ושימש מפקדו הראשון. בסך הכל שירת בחיל כקצין במשך 12 שנים. לאחר מכן עבד במינהל הספנות והנמלים של משרד התחבורה ובחברת הספנות "צים קווי נוסעים".
בנוסף, במשך השנים שימש פריד חבר ההתאחדות לספורט בישראל ויו"ר איגוד השופטים לשיט, והיה לשופט השיט הראשון בארץ. הוא היה יו"ר החבל הימי לישראל ויו"ר איגוד היאכטונרים בישראל, חבר במועצת המנהלים של ביה"ס לקציני ים בעכו וחבר הוועד המנהל של ביה"ס מבואות ים במכמורת.
לצד פועלו הימי, פעל פריד גם למען עכו, העיר שבה התגורר. ב־1976 מינה אותו שר המשטרה דאז, שלמה הלל, למפקד העיר, והוענקו לו דרגות רב־פקד. הוא הקים את המכון להכשרה ימית בעכו, ומ־1981 שימש גם מנהל הנמל. הוא נפטר ב־2004, בגיל 82, וכיום נמל עכו נקרא על שמו.
החיפוש אחר קרוביו של לוחם הכ"ג
"רודי, איפה אתה? החי או מת הינך?"
במאי 2015 צלצל הטלפון הנייד של דורית פרי מירושלים, שייסדה שנתיים קודם לכן, עם אורי שגיא מנווה דניאל, את ארגון "תנו פנים לנופלים". מדובר בארגון מתנדבים המתמחה בהשלמת פרטיהם של חללי צה"ל שמצבותיהם, וכן דף ה"יזכור" על שמם באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, חסרים מידע. עד כה סייע הארגון בפיצוח כ־200 מקרים.
על הקו בשיחה היה נרי אראלי, שיחד עם החוקר משה עמי־עוז מונה על ידי משרד הביטחון לחקור את פרשת "כ"ג יורדי הסירה", כשמונה עשורים אחרי שהקשר עימם אבד בלב ים.
"נרי ביקש שנסייע באיתור שארי בשר של החלל היחיד מבין הכ"ג, טוראי יהודה (רודי) צ'ארנר ז"ל, שלגביו לא הצליחו החוקרים לאתר קרובי משפחה כלשהם, למרות השנים הרבות שחלפו", מספרת פרי.
"כששאלתי לשם מה נדרשים שארי בשר של חלל מלפני עשרות שנים, אראלי ענה שיש תקווה שיום אחד יתמלאו התנאים המתאימים שיאפשרו לאתר את מקום קבורתם של חללי הכ"ג, ונתוני הדנ"א מקרובי משפחה יסייעו בבוא היום בזיהוי השרידים".
דורית יצאה למשימת האיתור, בלי שום קצה חוט. "חיפשנו למעשה מחט בערימת שחת, כי לא היה לנו כל מידע מוקדם על רודי צ'ארנר. אני תוהה מאיפה היה לנו האומץ, ואולי החוצפה, לקחת על עצמנו אתגר כזה, שדרש כמות עצומה של מאמץ בחיפושים".
מסע החיפושים של מתנדבי "תנו פנים לנופלים" אחרי קרוב משפחה לצ'ארנר ארך שלוש שנים, וכלל עליות ומורדות רבים. פרי צירפה למשימה את לאה קופפרמן, מורה בפנסיה שמתמחה בחיפוש באתרי אילנות יוחסין משפחתיים, והשתיים סרקו אתרים יהודיים, פשפשו ברשומות של קהילות יהודיות באירופה ("היו המון"), ונברו בארכיון הציוני, בארכיון המדינה, בספרייה הלאומית, ועוד.
אט־אט נבנה הפאזל ממאות חלקי מידע שנאספו מעשרות מקורות, אולם עדיין לא אותר שאר בשר חי של צ'ארנר. לאחר האכזבה חזרו השתיים לחיפושים, כשהן מתמקדות הפעם בניסיון לאתר את שם נעוריה של אמו של רודי. לאחר חודשים של עבודה מאומצת - נחשף שמה: אנה לבית ראוך.
עם המידע החדש הקימו פרי וקופפרמן אילן יוחסין מעודכן למשפחתו של רודי צ'ארנר, וכעבור כמה ימים החלו למצוא הצלבות עם אילן יוחסין של משפחה בשם ראוך - שהשמות בדורותיה האחרונים הם עבריים.
השתיים איתרו את מספרי הטלפון של כל מי שנושא את שם המשפחה ראוך בארץ, והחלו להתקשר אליהם, בזה אחר זה. "שלום, האם השם צ'ארנר אומר לכם משהו?", שאלו שוב ושוב - עד שלבסוף הצליחו השתיים לאתר את שני האחים אבינועם ומשה ראוך מגבעתיים, ודרכם את כל אילן היוחסין של משפחת ראוך בארץ - כ־70 נפש. האחים ראוך הם בניו של קרול ראוך - מי שהיה דודו (אחי אמו) של צ'ארנר. דגימת דנ"א תילקח מבני המשפחה בקרוב.
התחקיר הביוגרפי על צ'ארנר חשף שהוא נולד ב־1920 בעיירה קוטבוס שבגרמניה, למד בחווה חקלאית של תנועת הנוער הציונית "הבונים" בהולנד ועלה לארץ ישראל בספטמבר 1936. הוא הגיע לנמל חיפה באונייה "פאטריה" עם עוד 38 מחבריו לתנועת "הבונים".
החבורה עברה לקיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל, במסגרת הכשרה לקראת התיישבות עתידית בנקודה שעליה יקימו קיבוץ חדש. במשך שנתיים שמר רודי על קשר של גלויות עם בני משפחתו, וכך נודע לו, למרבה צערו, שמשפחתו גורשה מגרמניה, ובסופו של דבר נספתה כולה בשואה.
בתל יוסף מצא רודי, אז בן 17, את אהובתו הראשונה והאחרונה: תחיה כ"ץ בת ה־16, שהגיעה לקיבוץ ממושב מרחביה במסגרת הכשרה של תנועת הנוער העובד. אהבת הנעורים ביניהם הלכה והתעצמה, והשניים תכננו להקים משפחה בקיבוץ העתידי שאותו יקימו עם חבריהם.
שנתיים חלפו עד שנמצאה לקבוצה נקודת התיישבות, באזור שנקרא "השטח", ששכן אז קילומטרים אחדים ממזרח לנתניה. גם שם ניתן לקיבוץ שטרם נוסד: "קדמה" (הוא יוקם ב־1946, ויתפרק כעבור 16 שנים).
בינתיים, הועברו חברי הקבוצה, בספטמבר 1938, ליישוב החקלאי נתניה, שנוסד תשע שנים קודם לכן. קראו להם "פלוגת נתניה", ושם שכרה עבורם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית בית בן קומה אחת, ובו חדר אוכל וחדר כללי ששימש מועדון ומחסן. מסביב לבית הוקמו שבעה אוהלי מגורים, ולידם מקלחות מפח.
ככל שחלף הזמן חש רודי ששאיפותיו החלוציות בארץ ישראל לא מוגשמות בקצב שלו ציפה, ובלי לשתף את תחיה בלבטיו - הוא התנדב לארגון ההגנה. בארכיון הארגון נמצא כרטיסו ועליו כתוב: "תאריך גיוס: 28 בנובמבר 1938. מספר אישי: 7485". בן 18 וארבעה חודשים היה ביום התנדבותו.
כעבור זמן קצר נקרא לאימונים שנועדו להכשירו כלוחם קומנדו ימי. כבר בתחילת האימונים התרשם צוות המדריכים מאופיו השקט והבוטח ומכישוריו הפיזיים. בדו"חות למפקדים כתבו עליו המדריכים: "הוא בחור מעט מופנם, אך מאוד מוערך על ידי חבריו לאימונים בשל רצינותו ודבקותו במטרה. הוא בעל כושר גופני יוצא מגדר הרגיל, ומסייע באימונים לכל מי שמתקשה. בהחלט רצוי לשים עליו עין, הוא בעל פוטנציאל לתפקידי הדרכה ופיקוד".
בתחילת 1941 הגיע שליח ל"פלוגת נתניה" ומסר לרודי צו "להתייצב בתוך 48 שעות במגרשי התערוכה שבנמל תל אביב, עם ציוד לתקופה בלתי מוגבלת". כך החל רודי, עם 43 מחבריו שהצטיינו במיוחד באימונים, להשתלם באימון אינטנסיבי שנמשך כארבעה חודשים - ויועד להכשירם למשימת הכ"ג.
לקראת סיום האימונים, באמצע מאי 1941, קיבל רודי מכתב מתחיה, שבו כתבה: "כל כך יפה היום. הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי איך הכל כל כך מפתה, והתגעגעתי אליך! רודי, הכבר נודע לכם מה יהיה להבא איתכם?"
היה זה הקשר האחרון בין השניים, שכן למחרת, 17 במאי 1941, הועבר הכוח המתאמן אל מעגן חברת החשמל בחיפה, ומשם יצאו כעבור יום לוחמי הכ"ג למשימה שממנה לא חזר איש מהם.
תחיה, שנישאה עם השנים, התגוררה באשקלון ונפטרה ב־1989, בגיל 69, כתבה ביומנה לאחר היעלמות הכ"ג שאלה שלא זכתה למענה הולם: "רודי, איפה אתה? לו אך ידעתי - החי או מת הינך?"
דייויד סלע
shishabat@israelhayom.co.il