אם היינו חיים בקומדיה רומנטית, המפגש עם בחיר ליבנו היה מתרחש בהתנגשות פתאומית ברחוב, כשכל חפצינו מתפזרים על המדרכה. מבטים מצטלבים, והופ - אהבה ממבט ראשון.
במציאות, כדי למצוא אהבה אנחנו נדרשים לרוב לעזרת חברים, בני משפחה, מכרים בעבודה, וכן, גם שדכנים מקצועיים, שאת מקומם תפסו במאה ה־21 שלל אפליקציות ההיכרויות.
רגע לפני ולנטיין דיי, יום האהבה הבינלאומי שיחול ביום שני, חזרנו למקצוע השדכנות בארץ ישראל, ולדמויות הצבעוניות שפעלו בתחום וקנו לעצמן יותר ממקום אחד בטוח בגן עדן.
יש המאמינים שהקב"ה בכבודו ובעצמו היה השדכן הראשון, כשהכיר בין אדם לחוה, אבל מודעות שידוכים אמיתיות ראשונות החלו להתפרסם בסוף המאה ה־19, ביידיש ובעברית, בעיתונות היהודית בארץ ובגולה. מי ששינה את עולם השדכנות בארץ היה יוסף ליבר, שנולד ב־1901 בפולין ועלה ארצה ב־1929, אחרי שהסתובב כעשור ברחבי העולם כמלח באונייה, ואף קעקע דמות אישה על זרועו.
"ליבר, שהיה גבר נאה וגבוה, עם עיניים כחולות, עור בהיר ושיער שטני, היה גם גאון בשיווק", מסבירה ד"ר אורית יעל, היסטוריונית של מגדר ומרצה במכללה האקדמית כנרת, שעבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר־אילן עסקה בזוגיות וביחסי מגדר בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. "ליבר זיהה שיש ואקום בתחום ההיכרויות ונהג להסתובב במקומות ציבוריים בתל אביב, בבתי קפה או בחוף הים, ופשוט דחף לעוברים ושבים פתקאות עם פרטיו. כך הוא הכיר ב־1932 את אלכסנדר זאובר - היכרות ששינתה את תחום השידוכים בארץ".
• • •
זאובר, שעלה מהונגריה בתחילת שנות ה־30, היה עיתונאי מסוג חדש בארץ. הוא הקים וערך עיתון בשם "עתון מיוחד", שיצא לאור בשנים 1953-1933. העיתון לא היה מחויב לשום זרם פוליטי, וסמלו היה מטבע גרוש עם חור. הידיעות שהתפרסמו בו נאספו מבתי משפט, מתחנות משטרה, מבתי דין רבניים, מהרחוב, מחוף הים ועוד. נוסף על כך, הכותרות היו גדולות וסנסציוניות לתקופתן. לא פלא שהעיתון נחשב "צהוב" ונמכר במספר מועט של עותקים - אך נקרא בחשאי על ידי קוראים רבים.
לימים שחזר זאובר בעיתונו את פגישתו עם ליבר: "בשפת הים ניגש אלי בחור גבוה ותחב לידי פתקאות אחדות. פרסתי וקראתי: 'שדכן מודרני, יוסף ליבר, מתווך בין החוגים הטובים ביישוב, מבחר עשיר של בחורים ובחורות יפות, עם נדוניה ובלי, מכל הסוגים והשדרות. לפנות רק ברצינות'.
"הצטחקתי ותחבתי את הפתקא לתוך כיסי. השדכן ראה הדבר מרחוק, ומייד צץ לידי והתחיל לעבדני. 'אדוני מחפש בוודאי צעירה יפה, יש לי עבורו ילדה מתוקה ועשירה, שגמרה בית ספר ויודעת לבשל, ילידת רוסיה, מדברת צרפתית ואנגלית. ואולי רצונו בבלונדינית בת 23, עם נדוניה, פרדס ובית, ממשפחה".
למרות שהיה כבר נשוי, זיהה זאובר את הפוטנציאל הכלכלי שגלום בליבר, וב־1933 החלו השניים לעבוד יחד והפכו חלק נכבד מהעיתון ללוח של מודעות שידוכים. "הלקוחות של ליבר היו מפרסמים בדף גדול שנקרא 'פינת השידוכים', שם פורסמו חיפושים והצעות לזיווג", מספרת ד"ר יעל. "כולם פרסמו שם, גברים ונשים, מכל הגילים והמצבים".
מאיפה השיג ליבר את לקוחותיו?
"מכל מקום. החל משנות ה־20 של המאה הקודמת, ובמיוחד אחרי השואה, הארץ מלאה בצעירים שרבים מהם הגיעו בגפם. אני אומרת ש'עננת הורמונים' ריחפה מעל היישוב. כולם חיפשו זוגיות מסיבות רומנטיות, מיניות, כלכליות וחברתיות.
"כמובן שהרוב העדיפו את השידוך למטרות חתונה, שכן יחסים לא מבוססים פגעו בשם הטוב. ליבר קרא לעצמו 'השדכן המודרני' ופתח משרד קטן ומעופש ברחוב המכבי פינת רחוב בצלאל, תחת השם 'המקשר בחיים: משרד מודרני לשדכנות'. בהמשך הוא התרחב ופתח סניפים גם בירושלים ובחיפה. הוא נהג לפרסם בעיתון היכן בדיוק אפשר למצוא אותו ובאילו שעות".
איזה אופי נשאו מודעות השידוכים בעיתון?
"אנשים 'מכרו' את עצמם במודעות עם כמות מילים מועטה, וזאובר וליבר נתנו לכל מודעה כותרת צבעונית ומושכת. למשל מודעה מ־1942 קיבלה את הכותרת 'יפהפייה בת 18 רוצה להינשא'. גוף הטקסט ממשיך לתאר: 'לבחור אינטליגנטי וסימפטי. בעל רכוש או בעל הון בגיל עד 35. מילידת הארץ. שחרחורת ויפהפייה בהחלט. בעלת השכלה, אינטליגנטית וממשפחה מיוחסת'.
"מקבץ המילים במודעה כלל את המצב הכלכלי של המפרסמים ושל הרצויים לשידוך. נשים הבליטו גם את המראה החיצוני ונהגו לפרט איזה סכום כסף או נכס, למשל 'בעלת מגרש', הן מביאות כנדוניה. הגברים היו מציעים במודעות את יכולת ההתפרנסות שלהם, כמה הם מרוויחים בחודש או מה מקצועם. בסוף המודעה צוין קוד של אותיות ומספרים, שדרכו אפשר היה לאתר את המפרסם וליצור איתו קשר. אפשר היה לראות במודעות חוקיות ברורה: האישה מביאה סכום כסף או רכוש התחלתי, הגבר מביא את יכולת ההתפרנסות להמשך. שני הצדדים מחפשים משהו הדדי, מאוזן והוגן".
המודעות משדרות יחס די שוויוני בין גברים לנשים, למרות שהחברה היתה אז יותר שוביניסטית.
"זו היתה הנורמה, אבל ליבר אכן היה שוויוני יחסית".
עדות לשוויון שבו דגל ליבר, שבינתיים התגרש ונישא בשנית, היא השותפות בעבודתו כשדכן עם אשתו השנייה, ברוניה.
"ליבר ערך עם הפונים אליו ראיון וניהל קלסרים גדולים שבהם רשם פרטים רבים עליהם, לצד רשימת דרישותיהם בשידוך", אומרת ד"ר יעל. "כך נוצר אצלו מאגר מידע עצום. היו לו קלסרים לנשים ולגברים, כשכל לקוח או לקוחה קיבלו קוד שהורכב מספרות ומאותיות, הכל מסודר ומתויק.
"למרות שהיה משווק מעולה, העסק לא היה יכול לעבוד ללא ברוניה, שנחשבה לבעלת העין האמיתית לשידוכים. הלקוחות ישבו בחדרים נפרדים לגברים ולנשים, וברוניה היתה עוברת מחדר לחדר ואומרת 'בוא אתה, בואי את'. היה להם שדכן נוסף, שהוביל את הזוג הפוטנציאלי לקצה הרחוב, שם עמדו ודיברו. כאשר זה הצליח, בני הזוג הגיעו פעמים רבות עד מתחת לחופה".
איך נגבה התשלום על השירות?
"רק אם השידוך נגמר בחתונה - המשודכים נדרשו לשלם לליבר. אם השידוך לא עבד, לא היו משלמים. אגב, היו מקרים שבהם המשודכים שהתחתנו ניסו לחמוק מתשלום, וזה הגיע לבתי המשפט".
לדברי ד"ר יעל, הקהל ה"מודרני" והחילוני של אותה תקופה עבר תהליכים חברתיים מרתקים, ומודעות השידוכים בעיתונים שיקפו אותם יפה. משנות ה־40, למשל, העניין הכספי יורד מהמודעוֹת כמעט לגמרי, ואת מקומו תופסים ההשכלה והמראה החיצוני.
"זה קרה כי יותר ויותר אנשים הגיעו ארצה בלי שום כסף ורכוש, כך שערך הנדוניה ירד והם נדרשו 'למכור' את עצמם בדרכים אחרות. אם בשנות ה־30 רווחו מודעות בסגנון 'בעלת 200 לירות נדוניה מחפשת בעל הכנסה קבועה של 15 לירות בחודש', הרי משנות ה־40, וביתר שאת אחרי השואה, אין יותר אבא ואמא שישלחו כסף, והנדוניה הולכת ומתפוגגת. הגבר כן כותב עדיין מה המקצוע או מה ההשכלה שלו, אבל כבר לא מדברים על מספרים.
"למעשה, ניתן לראות כי הקריטריונים לשידוך מוצלח נשארו דומים לאורך השנים, ורק הסדר השתנה. בשנות ה־30 הקריטריון הכלכלי היה העיקרי – בהצגת הנדוניה ומקור הפרנסה - אך גם בהווה יש לו מקום מרכזי. למרות שהמיון הראשוני באפליקציות השידוכים הוא על פי המראה, לאחר יצירת ההתאמה השאלה הראשונה הנשאלת בשיחת הצ'ט היא כמעט תמיד 'מה את או אתה עושה בחיים?' השאלה הזו מצביעה על התעניינות ביכולת ההתפרנסות, ביכולת קוגניטיבית, ביוזמה ובקשרים אישיים.
"גם בשנות ה־30 ידעו שהתמונה לא בהכרח משקפת את האדם כפי שהוא במציאות, כי מראה הוא מרכיב משתנה וגמיש, ולכן חיפשו גם מכנה משותף של תחומי עניין. כך, למרות מרכזיותו של המראה כגורם מושך היוצר את התשוקה הראשונית, מאז ועד היום נדרש שילוב של שלושה מרכיבים בבחירת זוגיות: בסיס כלכלי שוויוני בין בני הזוג; הערכה הדדית, חברות ותחומי עניין משותפים; וכמובן משיכה מינית".
בעקבות ליבר צצו שדכנים נוספים, והוא אף הקים בשנות ה־40 ארגון של שדכנים בארץ ישראל ועמד בראשו, אם כי פעילות הארגון היתה מועטה. הוא המשיך לעבוד כשדכן גם בעשורים הראשונים אחרי קום המדינה, אז שידך גם בני דור שני שנשלחו אליו מטעם הוריהם שהכירו אצלו. הוא נפטר ב־1975.
• • •
את מקומו של ליבר תפסה במידה רבה מי שכונתה "השדכנית של המדינה" - הלנה עמרם.
עמרם, שנולדה ב־1949 בקריית חיים, החלה לעסוק בשידוכים כתחביב בסוף שנות ה־60, כששידכה בני זוג לכמה מחברותיה ששכלו את בעליהן במלחמת ששת הימים. עד מהרה פתחה משרד בשם "צמד", עם שלושה סניפים בארץ, ויצאה בקמפיין פרסומי נרחב שכלל מודעות ענק בעיתונים. הקמפיין התמקד בדמותה והעניק לה את הילת "הכוהנת הגדולה" של התחום, זו שתביא ישועה לכל הרווקים.
"הקמפיין היה הפעם הראשונה שמשרד שידוכים פרסם את שירותיו בסגנון חברה מסחרית והציג את השידוכים כביזנס לגיטימי", מסביר פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון שחוקר את החברה והתרבות בישראל החל מתקופת היישוב.
לדברי פרופ' אלמוג, "בעקבות הופעתה של עמרם בזירה השתרש השימוש במונחים 'פנויים' ו'פנויות' במקום 'רווקים' ו'רווקות', וב'היכרויות' במקום 'שידוך'. הלנה עצמה נזהרה מלקרוא לעסק שלה 'משרד שידוכים', וכינתה אותו 'משרד תיאום, ייעוץ והכוונה לזוגיות'".
גם שיטות העבודה שהנהיגה עמרם נחשבו לחידוש בענף. היא ניסתה לפתח מתכונת שיטתית יותר של סינון וחיבור בין בני זוג מתאימים, שכללה בין היתר מילוי שאלון תולדות חיים ותיאור בן הזוג האידיאלי בעיני הלקוחות. לאלה נוספו שיחה עם פסיכולוג או עובדת סוציאלית, ובחינת כתב היד בידי גרפולוג. את הנתונים שמסרו הלקוחות על עצמם בדק משרד חקירות, ומועמדים שנמצאו מתאימים לסטנדרטים המבוקשים קיבלו חוברת שמתוכה הורשו לבחור את בן הזוג המתאים להם.
"חידוש נוסף של הלנה היה 'תכנון אסטרטגי של כיבוש היעד'", מסביר פרופ' אלמוג. "היא דרבנה את לקוחותיה לצאת ממעגל הפגישות, בטענה שריצה מסחררת מדייט לדייט רק שוחקת ומערערת. היא גרסה שלא רצוי לקבוע בליינד דייט בלי לדעת פרטים מדויקים מראש על בן הזוג. לשיטתה, מידע מקדים ומפורט ככל האפשר, שאותו יכול לספק משרד ההיכרויות, יצמצם את הסיכון למפח הנפש.
"הלנה תבעה מלקוחותיה לתכנן מראש את 'ניהול הרושם' שלהם, ולהתכונן היטב לכל דייט. למשל, לבחור בקפדנות את מקום הפגישה, לא לדבר בפגישה הראשונה רק על עצמך, ולא להזכיר מייד חסרונות ומצוקות אישיים".
נראה שהלנה פנתה בעיקר לנשים.
"ההמלצות שלה ניתנו בדרך כלל בגוף שני נקבה. הלנה גרסה, בניגוד לתקינות הפוליטית, שחשוב להנעים את זמנו של הגבר - 'תחמיאי לאגו שלו וותרי על כבודך'. אולי מפני שלא האמינה בפמיניזם ואולי מפני שגם היא, כמו רבים, ראתה בגברים 'ילדים מגודלים' שזקוקים לליטוף מתמיד".
תפיסה די שוביניסטית, בשורה התחתונה.
"העצות של הלנה התאפיינו בתפיסה שוביניסטית, ברוח התקופה. הן הופנו ברובן לנשים, אולי מפני ששיעור הפנויות מעל גיל 35 היה גדול בהרבה ממספר הפנויים באותה שכבת גיל. הסבר אפשרי נוסף הוא שהשדכנים היו מודעים היטב לתפיסות המושרשות בציבור הישראלי, ובכלל זה הדעות הקדומות".
על פי ההערכות, במהלך הקריירה הענפה שלה שידכה עמרם בהצלחה אלפי זוגות. בהמשך, אחרי שתחקיר על התנהלותה שודר בטלוויזיה, היא עזבה את הארץ לארה"ב ועשתה גם שם חיל בתחום השידוכים. בשנות ה־90 חזרה לישראל והמשיכה בתחום ההיכרויות - גם באינטרנט. היא נפטרה ב־2020, בגיל 71.
• • •
בשנות ה־80 הצטרפה התקשורת המשודרת לחגיגת השידוכים בישראל. ב־1983 עלתה בקול ישראל התוכנית "חבר מאותו כוכב", בעריכתה ובהפקתה של מילכה למדן. התוכנית אירחה באולפן גברים ונשים - בדרך כלל משכילים - שביקשו להכיר בני זוג. האורחים סיפרו על עצמם ועל חייהם ושוחחו בטלפון עם מאזינים כדי ליצור קשר. בשלוש שנות שידורה התארחו בתוכנית 150 איש, ושמונה היכרויות הסתיימו בנישואים.
כעבור עשור, ב־1992, המציא אברי גלעד פינת היכרויות ברוח קלילה בגלי צה"ל, "התזוויגונריום", כחלק מתוכניתם של גלעד וארז טל "העולם שמח". ב־1994 שודרה הפינה גם בתוכנית האקטואליה "נכון לעכשיו" בגל"צ, שאותה הגיש גלעד עם קובי מידן.
"התזוויגונריום" התנהלה כראיון אולפן בין גלעד לבין מושא ההיכרויות, וכללה גם פינת מעקב שבה רואיינו זוגות שהכירו במסגרתה. בראיון מ־1995 התייחס גלעד לתוכנית כאל "בידור, לא שידוכים", וגילה שבתוך שנה לשידורה הצליחה הפינה להביא לחופה כשבעה זוגות.
לדבריו, לפינה פנו נשים וגברים שחיפשו "סוגים שונים של קשרים, מסטוצים ועד נישואים". את שיא הפניות גרפה מאזינה שתיארה את עצמה כ"יפה, חתיכה, שמחפשת כמה שיותר סטוצים". גלעד טוען שהיא הוצפה בלא פחות מ־4,000 הודעות.
עם ההצלחה ברדיו התעורר גם תיאבונם של ערוצי הטלוויזיה. הראשונה היתה תוכניתה של רבקה מיכאלי "בליינד דייט", שעלתה לשידור ב־1996 בערוץ 2 ובמסגרתה נדרשו רווק או רווקה לבחור שידוך מתוך שלושה מועמדים פוטנציאליים - ומבלי לראות את פניהם. התוכנית זכתה להצלחה ברייטינג, אך בארבע שנות שידורה הביאה לחופה זוג אחד בלבד, אולי בגלל ש"רוב המשתתפים הגיע כדי לזכות בחשיפה תקשורתית", כפי שמסביר פרופ' אלמוג.
בשנים הבאות התמלאה הטלוויזיה המסחרית בתוכניות שעוסקות בזוגיות ובשידוכים, החל מ"דאבל דייט" ההומוריסטית בהנחיית רועי לוי ודנה מודן ב־2002, עבור בריאליטי "קחי אותי שרון" ב־2003 וב"עונת החתונות" של לוי ומודן מ־2009, וכלה בפורמט "הרווק" שיובא באותה שנה מחו"ל. על "חתונה ממבט ראשון", שחורכת את המסכים בארבע השנים האחרונות, נאמר כבר הכל.
ועדיין, למרות ההתקדמות הטכנולוגית הגדולה בעשורים האחרונים - ואולי דווקא בגללה - הנתונים הסטטיסטיים מוכיחים שעם השנים הפכנו לבודדים יותר. על פי נתוני הלמ"ס שהתפרסמו בט"ו באב שעבר, שיעור הרווקים בקרב גברים יהודים בגילי 29-25 זינק מ־28 אחוזים בסוף 1970 ל־63 אחוזים בסוף 2019. שיעור הנשים היהודיות הרווקות בנות אותו גיל זינק בהתאמה מ־13 אחוזים ל־48. גם בגילים המבוגרים יותר ניכרת מגמה דומה. שיעור הרווקים בקרב גברים יהודים בגילי 49-45 עלה משלושה אחוזים בסוף 1970 ל־13 אחוזים בסוף 2019, ושיעור הנשים היהודיות הרווקות בנות אותו גיל עלה באותן שנים מ־2 אחוזים ל־11.
• • •
כיום, בעידן האפליקציות שתרמו לעולם זיווגים רבים לצד שערוריות מכאיבות (כפי שאפשר לראות בימים אלה בדוקו "נוכל הטינדר" בנטפליקס), יש מי שסבורים כי תחום השידוכים וההיכרויות דווקא נסוג לאחור, והשפעתו רעה ושלילית.
לדברי פרופ' אלמוג, שחיבר יחד עם רעייתו פרופ' תמר אלמוג את הספר "דור ה־Y - כאילו אין מחר" שבו התייחסות נרחבת לזוגיות בדור הזה, "אפליקציות כמו טינדר מייצרות סופרמרקט או לונה פארק של ריגושים ומחזקות את תחושת ה'פומו' (FOMO – fear of missing out), אותם אי־שקט וחרדה מתמדת מפני החמצה של משהו או מישהו טובים יותר.
"בנוסף, העובדה שכבר אין צורך להתאמץ יתר על המידה כדי להגיע לבני זוג יוצרת סוג של עצלות ונרקיסיזם ומרדדת את היחסים למקום תועלתני וציני. הקסם והקדושה שיוחסו בעבר ליחסים הרומנטיים התפוגגו. גם התמימות היפה של תרבות החיזור נדרסת ברגל גסה".
"עם זאת", מפתיע אלמוג, "אפליקציות ההיכרויות והדייטים נמצאות כרגע במצב הכאוטי וההרסני שלהן, אבל להערכתי הן דווקא יצמחו למשהו טוב בעתיד. כבר עכשיו יש חברות רבות שיוצרות לנו פרופיל אישי של טעמים, העדפות, תפיסת עולם וכולי, וזה ילך ויתרחב עם התפתחות טכנולוגיית המחשוב. האווטאר שלנו יוכל לחפש ברחבי הרשת היכרויות לצרכים שונים ובדרגות עומק שונות, מה שיאפשר יצירת מכנים משותפים עמוקים מאוד, יקצר תהליכים של היכרויות וירחיב את מנעד האפשרויות. יהיו לזה כמובן המון השלכות דמוגרפיות, כולל בתחום הנישואים המעורבים. זה יפרוץ הרבה גבולות".
• • •
מי שלא מחכה לעתיד, אלא ממשיכה כבר היום במסלול שהתוו ליבר ועמרם, היא רוני שינקמן (29), מאמנת זוגיות, בלוגרית ובעלת המיזם המצליח "הרווקים של רוני" - שמנסה לאתר את שביל הזהב שבין עולם האפליקציות הדיגיטלי והקר לבין עולם ההיכרויות הקלאסיות, זה שמתנהל פנים אל פנים.
שינקמן, שהשתתפה בתוכנית "הבלוגריות", נשואה לברק בן מאיר, בעל חברת תרגום מסמכים, ואם לתינוק בן שנתיים וחצי. "אני כותבת על זוגיות ויחסים כבר מגיל 14, ובשלב מסוים עברתי לאינסטגרם ולפייסבוק", היא מספרת. "לפני שלוש שנים וחצי התחלתי להעלות ידידים רווקים שלי לסטוריז בעמוד שלי, ועודדתי עוקבות בנות לפנות אליהם, כלומר לא לשבת ולחכות לנסיך על הסוס הלבן, אלא לייצר לעצמן את הפנטזיה שלהן. תמיד עשיתי הכל ברוח פמיניסטית של העצמה נשית.
"הבנות פנו בהמוניהן ופשוט נגמרו לי הידידים הרווקים, כי כולם נכנסו לזוגיות. בשלב הבא אמרתי לבנות 'תמליצו על ידידים שלכן', וכך האינסטגרם שלי הפך ללוח שידוכים. ב־2020 השתתפתי בכתבה בערוץ 2, ובעקבותיה הגיע אלי גל פניות מטורף.
"אז פתחתי עמוד אינסטגרם בשם 'רוני סינגלס', שבו עולים גברים ונשים, אבל בשונה מאפליקציות היכרויות - יש בו תהליך סינון קפדני. כל גבר שעולה, למשל, חייב לקבל המלצה ממישהי שמכירה אותו, קרובת משפחה, ידידה או קולגה, לא מישהי אקראית.
"ההודעות הללו נועדו כדי להגן מראש על נשים אחרות ולתת לגברים שעולים אצלנו מעין חותמת של 'אנחנו לוקחות אחריות'. האחריות הנשית הזו היתה קו מנחה מתחילת הדרך, כי לצערנו נתקלנו במקרי אלימות או פגיעה רק מצד גברים. עוד לא יצא לנו שאישה התנהגה בצורה לא הולמת עד כדי פגיעה נפשית או פיזית, ולכן אנחנו בוחרים להמשיך את הקו המנחה שבו נשים לוקחות אחריות על נשים אחרות.
"יש לנו כעת כ־25 אלף רווקים ורווקות, והתחלופה כמובן גדולה. כולם מתחייבים אצלנו לאותם חוקים. למשל: לענות לכל הודעה, גם אם התשובה שלילית, לדבר בכבוד, להצהיר שבאים למטרת קשר רציני בלבד ועוד. מי שעובר על החוקים מקבל אזהרות ונחסם, ואנחנו מנהלים קשר אישי עם כל מי שעולים לעמוד. אני אישית מדברת עם כולם".
איך המיזם מתנהל בפועל?
"בחור או בחורה עולים לעמוד, מקבלים הודעות מבחור או מבחורה אחרים - ומשם הם כבר ממשיכים בעצמם. בעצם זה מעין כרטיס באפליקציית היכרויות, עם תמונות, פרטים אישיים, סרטון, משפט מחץ וכו'".
במקביל לעמוד, החלה שינקמן להפיק יחד עם חברה הטוב רון חי, שהגיע מתחום ההפקות וחיי הלילה, גם אירועים לפנויים ולפנויות, שמתקיימים בין פעמיים לשלוש בכל חודש וזוכים להצלחה.
"בקורונה היתה לנו הפסקה של שנה, כי במארס 2020 עשינו מסיבת פורים גדולה - ואחד הברמנים הדביק את כל הנוכחים", מספרת שינקמן. "לפני חצי שנה אמרנו שהחיים חוזרים - ואנחנו חוזרים איתם.
"לכל אירוע נרשמים מראש, ומגיעים בכל פעם עד 200 איש. קורה שם תהליך היכרות הדרגתי, שמתחיל במינגלינג, ממשיך לפעילות בקבוצות ועובר לדייטים קצרים של 7-5 דקות, עד שישה דייטים למשתתף. היציאה מהרשתות ומהאפליקציות, והחזרה לראות אנשים פנים אל פנים, בצורה כיפית ונעימה, מוכיחות את עצמן. בשורה התחתונה, יש לנו הרבה הצלחות".
זה לא מרגיש קצת שוק בשר?
"אני חושבת שבאפליקציות, שבהן אנחנו מחליקים ימינה ושמאלה בלי לשבת ולדבר עם האדם, זה הרבה יותר שוק בשר מאשר להכיר מישהו ולראות אם הוא מתאים לי או לא".
אז אצלכם לא יהיה "נוכל טינדר"?
"אצלנו יש אמא ואבא. 'נוכל הטינדר' לא היה מצליח להגיע אצלנו אפילו לבחורה אחת. אנחנו בפיקוח, ומי שמתנהג לא יפה, גבר או אישה, מקבל אזהרות ונחסם".
לדברי שינקמן, היא הוזמנה כבר ל־140 חתונות שלבלבו במיזם שלה, ו"יש גם חמישה ילדים שנולדו לזוגות שהכירו אצלנו. יש עוד אלפי זוגות שאנחנו קוראים להם 'מתפקדים', כלומר נמצאים יותר משלושה חודשים יחד. כמאמנת זוגית אני מלווה הרבה זוגות לאורך הדרך, כך שגם את הבעיות שלהם בזוגיות אני שומעת ופותרת. אני עובדת בזה 24/7, כל יום, כל היום".
shishabat@israelhayom.co.il