דבריו של ירון לונדון השבוע ציערו אותי. אני מודה שגם כעסתי. אם ניגש בענווה אל לשונו הזהב של הלונדון, הרי שנלאיתי למצוא בליבי שמץ של אמפתיה קולקטיבית כלפי דבריו, שאכן היו מעצבנים אש.
ולא בגלל שהוא ביטא דעות מוזרות או חריגות. ברור לכולנו שרבים אחרים חשים כמוהו, גם אם לעולם לא ישכילו לבטא את הג'יפה הרגשית שלהם באופן כה רב הוד. אכן, שני הצדדים אשמים בניכור, ובכל זאת ירון לונדון, שאותו אני מוקיר ומחבב, הביא לי את הסעיף השבוע. דבריו של השר אוחנה, בכל אופן, היו גרועים הרבה יותר.
ירון לונדון מעולם לא היה אביר האמפתיה. את אשר יאהב, יאהב, ואת אשר לא, אללה יוסתור. אהבת השונה, איך לומר, אינה נר לרגליו של הווריאנט הלונדוני, וקשה להבין למה אנחנו מתפלאים בכל פעם מחדש. ירון, התגלמות הצבר, הוא לא איזה פנים חדשות, למען השם. מדובר בדמות הוותיקה והמובהקת ביותר על המסך דובר העברית, יש לו סגולות מעולות ותרומה ניכרת לתרבות, ויש גם דפקטים, השבח לאל.
חלפו כמעט 50 שנה מאז שהוא העניק לזמר נסים סרוסי, ובעצם לכולנו, את רגע ההשפלה והפיכחון, שאולי נמחק ונעלם מארכיוני הטלוויזיה, אבל נצרב היטב בתודעה, ובסופו של דבר גם שינה כאן משהו. גם אז הוא לא הבין מה כל כך בלתי נסבל במה שאמר. ובעיקר, למה כולם נעלבים כל הזמן.
כשלונדון, טלית שכולה כוונות טובות, מטלטל את המצלמה לעבר איזו עיירה דרומית שלא ברור (ללונדון) למה שמישהו בכלל יגור שם מרצונו, אחת ההתבטאויות הראשונות שבורחות לו בשיחה עם מקומי חביב היא: רק אל תתחיל לספר לי שכולם כאן משפחה אחת, וחום הלב וכל זה. אוצר המילים האינסופי שלו אכן לא כולל ולא סובל את המילים הפשוטות הללו, ואת אשר לא יבין לא יאהב. וחבל. באמת חבל. אבל מה שאמר השר לביטחון הפנים אוחנה, חמור ומסוכן עשרות מונים.
ישראלים אנחנו, ואין יום שבו אנחנו לא אוכלים לארוחת הבוקר את כל הניגודים האנושיים האפשריים. גאונות וטיפשות. גדלות נפש וקטנוניות אינסופית. צדיקי עולם שכל כולם אמפתיה ואהבת אדם, ולצידם כאלה ש...נו, הם לא באמת רשעים. סתם חשוכי אמפתיה. מה לעשות, אין להם את השריר.
יש בריות חסרות הומור, יש נעדרי חוש מוזיקלי. יש כאלה שלא אכפת להם אם המלפפון במלח או בחומץ (איכס), ואם אומרים "זכוכית" או "סרוכית". אי אפשר לבוא אליהם בטענות. בכל פעם שהתרחש פיגוע בצומת הגוש או בצומת תפוח, היה מישהו שאמר, "נו, מה היה להם לחפש שם", וברגע שהתרגלנו לשמוע את זה, הפכנו את בעיית חוסר האמפתיה האישית לחלק מאיזו משיכת כתף קולקטיבית. כזו שמתחילה בהאשמת הקורבן, ואז מתכערת עוד יותר.
אם אני מסכים איתך, אז אכפת לי ממך. אם אני לא מסכים, אז לא. אם איני מבין את סגנונך, אם השקפותיך או העדפותיך מוזרות בעיניי, מצידי אתה מוזמן להתפגר. לצערי, התרגלנו לסגנון הזה, והפרהסיה שלנו מלאה בג'סטות אליטיסטיות של ניכור שאין צורך להתנצל עליו.
אדרבא, השאלה הרלוונטית היחידה שאפשר לשאול לגבי ההתבטאות (הלא כל כך חשובה) של לונדון היא: למה, לכל הרוחות, אתה חושב שזה מעניין מישהו אם אתה מצליח או לא מצליח לחוש צער על הרוגי האסון במירון? למה דחוף לך כל כך, בעיצומם של ימי האבל על 45 קורבנות, לשתף אותנו בבעיית האין־אונות הרגשית שלך? האם בכל פעם שאתה רואה מודעת אבל אתה חש צורך פתאומי להיכנס ולומר לאבלים שעל הרצפה, שלדעתך המנוח היה התגלמות הבינוניות, ואתה לא מוצא טעם להצטער על לכתו?
מה שזה לא יהיה. אין כאן יותר מהתנהלות מוזרה. מצערת. לא הרבה מעבר לזה. מה שאי אפשר לומר על ההתבטאות של השר אוחנה.
ב־18 ביולי 1995, תוך כדי הופעה של להקת טיפקס, שהיתה אמורה להוות חימום למופע הפרידה של משינה, קרס שער ומחץ למוות שלושה צעירים שבסך הכל רצו לחגוג, לשיר, לשמוח ולרקוד. אסון פסטיבל ערד היה אירוע נורא. אירוע טראומטי. מפקד המחוז הדרומי של המשטרה התפטר. מצד שני, נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן ז"ל, עשה מה שעושים פוליטיקאים והאשים את האמריקניזציה ואת תרבות הרוקנרול.
איש לא החליט לבטל את הפסטיבל לצמיתות, והוא שקע מאליו והצטמצם מאוד. אבל דבר אחד, נדמה, היה די ברור. כולם יעשו הכל כדי שאסון כזה לא יקרה שוב. יהיו מופעים בפארקים, יהיו פסטיבלים, וישתתפו בהם רבבות. אבל תהיה היערכות אחרת, יהיו תקנים אחרים, ובעיקר גישה אחרת. אוי לנו אם לא.
אחרי האסון באולם "ורסאי" היה ברור שלא בונים יותר בשיטת פל־קל. וכך לגבי אסון גשר המכביה. כל האירועים הללו לא רק עוררו צער והעבירו צמרמורת של כאב - הם טלטלו את המערכת. והמערכת הביעה נכונות לעבור טלטלה.
קשה לי לומר את המילים הללו, אבל כרגע אין תחושה דומה. אפילו לא תקווה מבוססת שמשהו הולך להשתפר. ליותר מדי גורמים יש אינטרס עליון שהאחריות תפסח מעל לראשם, ויש להם על מה שיסמכו. שהרי תרבות האירועים הדתיים בישראל היא בכלל ליגה אחרת של "סמוך" ושל "יהיה בסדר" ודרישת "הקלות" (איזה ביטוי אומלל בהקשר הזה), ואם בסוף הכל עבר בשלום - אז ברוך השם, והיתה לנו סיעתא דשמיא. ואם לא, חלילה, אז השם רצה אותם לידו. והניסיון מלמד שזה לא רק שטותי, זה גם די מסוכן לצרוך את דברי ההבל הללו.
ולכן, כששר בישראל מודיע ברבים ש"אחריות אינה אשמה", הוא לא רק יוצא מגוחך ומעורר גל של כעס ובדיחות רשת. הוא מיתמם במקום שבו אסור להיתמם, וזה חמור מאוד. השדר הוא שהמשרה חשובה יותר, ולכן עיקר תשומת הלב יוקדש להיחלצות אישית, ופחות למניעת האסון הבא.
אלו מילים שמעידות על כך שהמערכת לא מתכוונת באמת לעבור טלטלה. הוא מיתמם, כי כולנו יודעים שאחריות ואשמה הן שני דברים שונים, ואיש לא טען שהשר צריך לקבל על עצמו את האשמה ולהיענש בחומרה. השר אוחנה, שהיה בעברו שר המשפטים, יודע מה המשמעות של אשמה, וכמה זה יוצא כשמכפילים ב־45. אף אחד לא הציע את זה, ואיש לא ביקש.
אבל כשהשר אומר "אחריות אין פירושה אשמה", הוא משאיר אותנו עם השאלה: מה כן? ולא בקטע פילוסופי, כי באמת שאין לנו פנאי להשתעשע. בקטע קיומי, כבוד השר. מה פירושה של אחריות. כי כרגע, אזרחים לא מעטים שהמתינו עד סוף המגיפה כי הם אוהבי חיים ורוצים לצאת, להתפלל, לרקוד ולשמוע מוזיקה, חוששים שהמילה הזאת, "אחריות", התרוקנה מכל תוכן, וכל מה שנותר הוא מנטרה ריקה. לחש קסמים מאלחש ומעורר כבוד שנהוג לדקלם במסיבות עיתונאים. עד האסון הבא.
shishabat@israelhayom.co.il