אני לא רוצה לגמור את החיים שלי במצדה. הייתי שם לא מזמן, ראיתי את הגורלות באבנים עם שמות כתובים עליהן, שקבעו מי יהרוג את מי ומי יישאר אחרון. לא מעוניין שזה יהיה הסוף שלי.
לא מוכן שאלה שעוסקים יום ולילה בשריפת כל גשר וכל קשר שיש לנו לאיזושהי מדינה או קהילה בעולם, יביאו אותי ואת כל הישראלים השפויים יחסית לבידוד מוחלט שסופו כיליון הרואי. לא מסכים שמאי גולן, ששורפת את הגשר לקהילה הרפורמית באמריקה, שבן גביר, ששורף את הגשר לאנשים שרגישים לזכויות אדם בעולם והם לאו דווקא אנטישמים, שהיורקים על כמרים, שהדוחפים את הנזירות, שהנותנים למריה שאכטה בלבנון, יקבעו את עתידי. הם לא מספיק טובים בשביל זה.
בכל יום גשר נשרף. בכל יום דפקט אחר מקריב את העתיד שלי בשביל ההווה שלו. לא זכור לי שחתמתי על ייפוי כוח שמאפשר את זה. בסוף, או עד השבוע הבא, מה שיבוא קודם, נהיה מבודדים לגמרי בתוך עולם ששונא אותנו. וכשזה יקרה ואף אחד לא ירצה להיות יותר בקרבתנו או לבוא לעזרתנו, לא יעזרו לנו עוז רוחנו וכלי נשקנו המתקדמים. בין כה וכה האמריקנים יטילו הגבלות על השימוש בהם. נהפוך לאי המצורעים, ובסוף נקרוס אל תוך עצמנו. נאום ה'.
נו, תגידו - עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב כלל. יופי. זה היה נכון פעם. בעולם היום אין מדינה שבגויים לא מתחשבת כלל, למעט צפון קוריאה. בא לכם צפון קוריאה? לי לא, הקוריאנית שלי חלודה לגמרי.
בסוף - או עד השבוע הבא, מה שיבוא קודם - נהיה מבודדים בעולם ששונא אותנו. וכשזה יקרה, ואף אחד לא ירצה להיות יותר בקרבתנו או לבוא לעזרתנו, לא יעזרו לנו עוז רוחנו וכלי נשקנו
וכן, אני מבין שהאנטישמיות פורחת לא רק באשמתנו, ושזה גל גדול מאוד שספק אם יעבור בימי חיינו. לכן, כל מקום בעולם שיש בו קצת רגש חם בשבילנו הוא יקר מפז, ומי ששורף קשר כזה כאילו שובר קנה במנורה. זה כולל, אגב, אתכם, הישראלים בתאילנד. תתנהגו יפה. לא נשלחתם לכבוש את המדינה. קצת צניעות, למען השם.
כל האנשים האלה חייבים ללכת. חוסר האחריות, האהבלות, החבלנות, חייבים להיות מוחלפים כמה שיותר מהר, עדיף אפילו היום בערב, אני פנוי, או שנמצא את עצמנו שוב במצדה, עם הגורלות. אגב, שמעתי שיש אפליקציה שקובעת על פי איזה סדר מתאבדים. שווה להוריד מחנות האפליקציות שלכם, שיהיה.
עצורי המשט נאזקו, בן גביר הניף דגל: "נתניהו, תן לי אותם להרבה זמן" // צילום: שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים
מביך
איך פתאום נהייתי מביך? אין לי מושג. עד לפני רגע עוד הייתי האבא הזה שהילדה מתגאה בו, מחזיקה לו את היד חזק, רוצה שכולם יידעו מי אבא שלה, והנה בבת אחת - "אבא, די, אתה מביך". אני? האבא שבילה שנים ברצף בגני שעשועים, בהפעלות ובאטרקציות, שבא לכל אסיפות ההורים, שקרא ולמד חינוך ואבהות, שניסה לתת כל מה שהוחסר ממנו ועוד יותר מזה, אני?
הלכתי עם הילדה לטקס בבית הספר. בדרך היא אמרה לי - אל תדבר עם החברים שלי. אתה מביך. נשתלתי. שאלתי - לא להגיד כלום? לשתוק? כל דבר שאומר לא מתאים? גם בדיחה טובה? אמרה - כן. פשוט תשתוק ונגמור עם זה. אמרתי לה - את שוכחת שאת מדברת עם אחד האנשים המגניבים במדינה, כן? אמרה - אבא, אתה עושה לי בושות.
אני יודע, זה שלב. אני יודע עוד יותר, המנגנון שגורם לבני ולבנות טיפש־עשרה לחשוב פתאום שההורים שלהם מביכים הוא מנגנון אבולוציוני קדמוני שנועד להרחיק את המתבגרים מהשבט שבו גדלו, כדי שלא יתרבו בתוכו ויביאו מחלות גנטיות של קרבת יתר. מבין. אבל באמת חשבתי שאני מעל זה, שהעובדה שהבנות רואות שבכל מקום אנשים ניגשים אלי ומבקשים סלפי ואומרים מילים חמות תעמוד לי ביום מבוכה. אז חשבתי. טעות מרה.
ואני נזכר בטיול בגיל 12 לחו"ל עם ההורים, שבו הרגשתי לראשונה את המבוכה העמוקה של שהות במחיצה אחת עם שני הלא קשורים האלה, ובמיוחד עם אבא שלי החמוד, שגרם לי לרצות לקבור את עצמי בכל פעולה שעשה, לא משנה מה, למרות שאך חודשים ספורים קודם כל כך אהבתי שבאו אלי חברים הביתה כי הוא היה כזה מצחיק וידידותי, שאורו זרח גם עלי. ופתאום - בום, לא יכול לשאת אותו ואת מנהגיו המשונים. הרגשתי כאילו משהו השתלט עלי, שד של ריחוק וטינה קדמונית שהרחיק אותי עד כדי כך שחצי שנה לא דיברתי איתו מילה. איזה גיל קשה, מביך־עשרה.
אז עכשיו אני מקבל את זה שאני מביך ולא יודע כלום. משחרר. יודע שכל ניסיון שכנוע שאני כן רק יעמיק את הידיעה שאני לא. נותן הפוגה ממני, מקווה שבעוד שלוש-ארבע שנים נתחבר מחדש, כמבוגרים. עד אז אני מצמצם עצמי לתפקיד כספומט ונהג.
ואל תראו לה את הטור הזה. מביך.
העורך
אחרי שאני מסיים לכתוב את הטור הזה, אני משגר אותו אל יריב פלג. הוא הקורא הראשון שלי ולו שמורות הזכות וגם החובה להעיר לי, לתקן אותי, להתריע בפניי אם משהו לא מתאים. אני סומך עליו שלא יערבב את דעותיו בדעותיי ורק יסלק מוקשים וחרולים. והנה הודיע לי שזאת הפעם האחרונה שבה הוא עורך אותי. מצא עבודה אחרת. מנוול שכזה.
תודה חבר, הקוראים לא מכירים אותך, אבל אתה חשוב מאוד לטור הזה. לך לעשות דיוקים במקומות אחרים. אני אכתוב לי לבד בחושך. עד העורך הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
