כמה דברים טובים על הנאום

מי לא שחט את נאום בנט. מימין ומשמאל, ציידי עובדות ומנתחי מגמות, כולם ראו את השלילי שבנאום, וכל אחד התאכזב בדרכו ומהפוזיציה שלו. אני לוקח פה סיכון ואומר כמה דברים טובים על הנאום, למרות שחיסול החשבונות עם הדרג המקצועי במשרד הבריאות מעל בימת האו"ם היה אירוע משונה שאינו מבשר טובות.

ראשית, הנאום באו"ם הוא כלום. באולם היו אולי עשרה משועממים, כי מנהיגי הארצות החשובים חזרו לבסיסיהם בשלום עוד לפני הנאום ולא מיהרו לטלוויזיה לראות בשידור חי את ראש הממשלה הישראלי החדש, נו, מה שמו. רק בארץ עשו עניין מהנאום, כמו מנאומים אחרים על הבימה הזאת. אנשים בחו"ל לא רואים ברשתות החברתיות קטעי נאומים מהאו"ם, והטלוויזיה בעולם לא שידרה אותו כלל.

חשיבות הנאום עבורי היא קודם כל הפגת הפחד האישי שיש לי כשכל נציג ישראלי עולה לנאום בפורום בינלאומי - המבטא. באוזניים שלי, המבטא הישראלי מתאים לאנגלית כמו חוואייג' על פנקייק. הרי"ש שלנו עושה שמות ב־R האנגלית, ה־th שלהם נהיה ז' בלשוננו. חצץ על שפתינו. לא נעים. אם נוסיף לזה את רמת האנגלית הנמוכה של רוב הישראלים, אז מבחינתי, לראות נאום ישראלי באנגלית זה כמו לראות מהלך על חבל בגבהים. כל שנייה תיתכן נפילה. כל מילה היא מכשול שיש לצלוח.

ובנט, שיש לו פור עלינו כי גדל שם, ביניהם - דיבר אנגלית יפה, עם מילים קשות, אולי טיפה לאט מדי בשבילי, אבל נשמע כמו בן אדם שיכול לעמוד על במה מכובדת ולנאום בלי הנחות שפה ומבטא. נרגעתי, לא רק ביבי מבין אנגלית.

שנית, היו בנאום כמה קטעים טובים. את הדיבור על הרשתות החברתיות ונזקן, השואב מתורתו של מיכה גודמן, לא שמעתי על בימת האו"ם מעולם. ההבנה שהשנאה בחברה מתגברת מפני שכל אחד רואה ברשתות שלו רק אנשים שחושבים כמוהו, היא חשובה ויוצאת דופן בשיח הפוליטי. פתאום למנהיג ישראלי יש מה לומר על מצב יחסי האדם באנושות כולה. יומרני ואמיץ.

וגם הסיפור על ראיסי, שר המוות של איראן, שהיה נוהג לאכול עוגות קרם לאחר שהרג ובזז את קורבנותיו, היה מפתיע, מזוויע, וסיפר בבת אחת מי האיש ומי ארצו, בלי להכביר פרטים.

משק כנפי ההיסטוריה לא נשמע בתום הנאום. ראש הממשלה בנט אינו נואם שמותיר בך רושם כביר כמו קודמו. הוא טירון, וחסר תמיכה ציבורית, ומתנהל בתוך מציאות מורכבת ומגבילה. ובכל זאת, שידר לי מעל בימת האו"ם שהוא גדל לתוך התפקיד. בעוד שנה וחצי בערך, כבר יהיה ממש בשל.

שתמות

השבוע קמה סביבי סערת רשת קטנה לאחר שאמרתי בטלוויזיה "שתמות" על חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז, שצולמה פורצת בבכי לאחר שהצעת החוק למימון מיירטי כיפת ברזל עברה בקונגרס, למרות התנגדותה. זה כל כך נגע בליבה, הקושי שהוערם על הפלשתינים להרוג ישראלים, שנדרשה חברה מנחמת שאצה־רצה אליה בקונגרס, חיבקה אותה, וביחד יצרו את תמונת האינסטגרם שתגיד: שופכת דמעות על פלשתין בקונגרס. מיליון לייקים. בשנייה.

"התבטאות קיצונית של אברי גלעד", קבעו אתרי החדשות, אבל המגיבים והגולשים דווקא תמכו, רובם בשם עקרון ההדדיות. מותר לייחל למותו של מי שרוצה במותך. נרגעתי.

ואז קמה התנגדות מבית. אשתי אמרה לי: בנאדם, קצת ויסות. אתה לא יכול לקלל "שתמות" בשידור, גם אם הגולשים תומכים. ואם אשתי אומרת, אני מסכים. אני מבין מייד שזאת לשון קללה שאינה רצויה בציבור, ואדם בתפקידי חייב לעדן את דיבורו ולא לנהוג ככדורגלן שקיבל תוכנית ראיונות.

יש מחשבות שחייבות להישאר בליבו ובנחלתו הפרטית של האדם. אצלי יש מחשבות כאלה בדרך כלל לגבי עוכרי ישראל למיניהם, את אלה לא אכפת לי לראות מתפגרים, כן יאבדו כל אויביך ה'. פשוט יש אנשים רבים מאוד ברחבי העולם שמשתמשים בשנאתם אלי כסימן לכך שהם אנשים טובים עאלק, בלי לטרוח בכלל לדעת מה העניין איתי, פשוט רוכבים על הגל הכי קל בסביבה. אנטישמיות תמיד היתה מפלטו של הלא מספיק מוכשר.

וכשיש גברת כזאת, שעושה את הונה על שנאתי, וגם מנסה בפועל לחבל בסיכויי ההישרדות שלנו מול המתקפה הבאה, הייתי בטוח שזה בסדר לרצות שהיא תיעלם לה פתאום, ברק יַכֶּנָה בסנוורים. היא ממש "הקמה להורגך", אמנם אין סכין בידה אבל יש לה יד בקונגרס נגד כיפת ברזל שלי. ואז אני מרגיש "משכים להורגה", אם לא בפועל אז במילה. אני מבין שזה צריך להישאר בליבי, ודבש על שפתיי. ננסה.

השילוב בין האימפולסיביות לאי היכולת שלי להעריך בזמן אמת מה לא אומרים היום מוליד רגעים שציידי ציטוטים ברשתות חוגגים עליהם. מהומות הרשת המלאכותיות סביב כל אמירה של מישהו על משהו מעייפות את הנפש. לא חייבים לכעוס כל רגע. משחקים לנו בתודעה עם סערות רשת, סערות כלום על כלום. שווה לצאת, יש חיים בחוץ. שתחיו.

תרופה

יש תרופה למגיפה. קוראים לה רֶגֶנרון. כל מנה עשירייה, באלפי שקלים. לכן חושבים היטב למי לתת. יש ניקוד. מי שמגיע לשבע נקודות מקבל את ההצלה לווריד. למשל, מי שסובל ממחלת כבד אוסף נקודה. אם הוא גם בהשמנת יתר, עוד נקודה. על כל ניתוח שעבר לאחרונה - נקודה. וכך מקוששים נקודות, עד שמגיעים לקו הסיום - צוות רפואי אצלך בבית, נותן עירוי של 20 דקות, וסיכוי לא רע שהמחלה תחלוף.

עד כאן הכל טוב. אלא מה? מי שלא התחסן בכלל מקבל על ההתחלה חמש נקודות. אף אחד אחר לא מקבל ניקוד כזה. וזה מטריד אותי עקרונית, כי האם ייתכן שמתאבדי חיסונים גם מסרבים לקבל אחריות לעצמם, וגם ייוושעו ברגע האחרון בדרך נס, תוך שהם עוקפים בתור קשישים (שתי נקודות), מדוכאי חיסון (נקודה) או מעשנים כבדים (נקודה)? האם זה מוסרי?

אומרים לי: זה לא צודק, אבל זה הכרחי כדי שצעירים בריאים, שלא התחסנו כי הפיד בפייסבוק אמר להם "לכו תתאבדו", לא יאכלסו את מחלקות הטיפול נמרץ וימנעו טיפול ממי שמגיע לו באמת - חולים במחלות אחרות, שהתחסנו, ומצפים בצדק לטיפול טוב בהתקף הלב שלהם.

כאן מקבלת העלילה טוויסט. מתאבדי החיסונים לא מוכנים לקבל את התרופה. מתוך המחלקות אני שומע על חולים שמגיעים, ובני משפחותיהם משכנעים אותם לא לקבל את הטיפול החדשני. "לך תדע מה הכניסו שם", כאילו שאתה כן יודע מה הכניסו באקמול. אז למרות הקדימוּת בתור, הם לא מקבלים את העירוי המציל וממשיכים לעבר האשפוז, ההנשמה, האקמו, מלאך המוות, ובדרך לוקחים איתם אנשים שהיו יכולים לקבל טיפול טוב בבית החולים, אבל בגלל העומס נמנע מהם מה ששילמו עליו כל חייהם בביטוח בריאות, וגם הם מתים, כשהיו יכולים לחיות.

כך יוצא שהמתנגדים הקיצוניים גם מתאבדים וגם מזיקים לאזרחים תמימים, שלא קשורים לשיח הקורונה. מבחינה מוסרית אין לי בעיה עם סירובם לקבל את התרופה, היא כלל לא מגיעה להם בעיניי, אבל הפיגוע ההמוני הזה כל כך מיותר, והכל בשם איזה חופש מדומיין, החופש לנהוג בהפקרות בחיי אדם.

רופא אחד לחש לי: תשאל למה לא נתנו רגנרון כבר בינואר. התרופה היתה ידועה. חיים רבים היו ניצלים. מי נתן את הפקודה לא לתת? מי התקמצן על דמים, וטובל עכשיו בדם?

avrigilad@gmail.com