הצרות של בית"ר ירושלים

1. זה היה קיץ ספורטיבי מטורף, שהתחיל ביורו נהדר ואיטליה אלופת היבשת, המשיך עם לאו מסי שעוזב את ברצלונה, והסתיים באולימפיאדה מוזרה ונטולת קהל, שהביאה לישראל מדליות נהדרות בענפים לא צפויים. תכף חוזרים לשגרה, עם ליגת העל בכדורגל, הלחם והחמאה של הספורט שלנו. למרות שמדובר בענף חבוט, שחוטף ביקורת אינסופית על חוסר מקצועיות וקושי כרוני לסגור פערים לעומת העולם - רוב העניין והחשיפה עדיין מתרכזים בו.

בית"ר ירושלים תפתח את העונה בעוד תשעה ימים במשחק בית בטדי נגד הפועל באר שבע המתחדשת, והשאלה הגדולה היא איך הגענו למצב שבו ערב תחילת העונה, כל תוצאה במשחק הזה - מלבד ניצחון באר־שבעי - תיחשב הפתעה גדולה. בית"ר עומדת לעבור עונה קשה ומאתגרת, ואני בוחר במילים עדינות כדי להכין את אוהדי בית"ר לימים הקשים שבפתח.

הקבוצה, שהיתה פעם חברה קבועה במועדון ארבע הגדולות של הכדורגל הישראלי, כבר לא שם מזמן. בעונה הקרובה היא אפילו עלולה לאבד את ההגמוניה המוחלטת שהיתה לה בעיר שלה עצמה, כי אחרי שני עשורים של היעדרות, הפועל ירושלים חוזרת לליגת העל. המפגש ביניהן, לפני שבועיים בגביע הטוטו, הסתיים בניצחון אדום, שמעיד על התזוזות הטקטוניות בעיר, לא פחות.

להפועל ירושלים אין תקציב גדול מבית"ר. ההפך. אבל אני מוכן לקחת כאן הימור ולכתוב שהפועל תסיים את העונה הקרובה במקום גבוה יותר בטבלה, כי מקבלי ההחלטות אצלה יודעים מה הם רוצים, ובעיקר מבינים את גבולות הגזרה.

המנכ"ל האדום, אורי שרצקי, הוא תמונת מראה ליריבו מהצד השני של הרחוב, משה חוגג. שרצקי מאופק, מרוסן, בורח כרוני מחשיפה, ולא ישן בלילות כשהוא מביא שחקן רכש או משדרג את המועדון. חוגג הוא מהמר באישיותו וילדותי בהתנהלותו כבוס של בית"ר. פארסת חמד בן ח'ליפה, האיש שכביכול עמד להיות בעלים שותף של בית"ר אבל לא הצליח לעמוד בדרישות בסיס של ההתאחדות לכדורגל להוכיח מסוגלות ניהולית, חשפה את השטחיות וחוסר הרצינות של חוגג.

במסיבת עיתונאים בסוף העונה האחרונה הוא ביכה את כישלונותיו, וברגע של פתיחות אמיתית אמר כי "היה שבוי בקסמו של הדריבל", ולכן רכש בהון עתק שחקנים אטרקטיביים־כביכול מבחינת סגנון משחק, אבל כאלה שבעצם לא תרמו דבר למשחק הקבוצתי, ובעיקר עודדו התפוררות מקצועית וחברתית.

העונה הנוכחית תהיה כבר בסימן סגירת ברזים וחוסר אמון ציבורי. אלי אוחנה שודרג לתפקיד מנהל מקצועי והביא לעמדת המאמן את ההולנדי ארווין קומאן, שאיתו שיחק לפני יותר מ־30 שנה במכלן הבלגית. ארווין הוא אחיו של מאמן ברצלונה הנוכחי, רונלד, ויש לו רזומה דל יותר, אבל זה בהחלט מספיק לכדורגל הישראלי. העניין הוא שאם מאמנים ישראלים טבעו בבוץ הירושלמי, הרי שקומאן - שזר לחלוטין למציאות הירושלמית המחוספסת גם בימים קלים יותר - קיבל מועדון במצב קשה. זה לגמרי כמו לשים מכשול בפני עיוור.

2. השבוע הלך לעולמו גרד מילר, גדול המבקיעים של באיירן מינכן בכל הזמנים, ואחד החלוצים הגדולים ביבשת בשנות ה־70. מילר כבש בנבחרת גרמניה כמעט שער לכל הופעה בממוצע (62 שערים ב־68 הופעות) והיה מלך השערים של המונדיאלים (14 שערים) עד שמירוסלב קלוזה וכריסטיאנו רונאלדו עברו אותו.

בבוקר מותו חשפה אשתו של מילר כי בעלה עבר שש שנים ארוכות של סבל בגלל מחלת האלצהיימר, שכב חסר מעש במיטתו, והתקשה באכילה ובשתייה. מותו העצוב, בגיל 75, חושף תופעה קשה של כדורגלני עבר בעולם, שלמרות תהילתם הענקית, התקשו להתמודד עם זה שיום אחד הכל מסתיים ושהתקשורת כבר לא מצלצלת לחפש אותם. אייל ברקוביץ' הודה אחרי פרישתו ממשחק, כי אינו מאמין שיחווה אי פעם את הריגושים שחווה כשחקן כדורגל.

מילר היה כוכב גדול שהרוויח לא מעט כסף, אבל מכיוון ששיחק לפני 50 שנה ויותר, הכסף של אז לא דומה בהיקפים לסכומים שמרוויחים היום שחקנים בסדר גודל שלו. ההתמכרות לטיפה המרה הביאה אותו לקריסה כלכלית, וחבריו מבאיירן, אולי הנס וקרל היינץ רומיניגה, דאגו לו לפרנסה כמאמן בקבוצה־הבת של באיירן.

"מילר היה ענק, מכונת גולים", אמר לי השבוע שמוליק רוזנטל, ששיחק בעונת 1972/3 בקבוצה הטובה בגרמניה, בורוסיה מנשנגלדבך, והיה הישראלי הראשון שזכה לחוזה באירופה. "הוא היה נמוך קומה, אבל עם יכולת פנומנלית להסתובב במהירות ולבעוט תוך כדי כריעה. הוא לא הסתובב יותר מדי ולא רץ יותר מדי, אלא פשוט ארב לכדור, וברגע שהגיע אליו - זה היה כבר מאוחר מדי ליריבה. אם אתה רוצה להשוות אותו לחלוץ ישראלי ששיחק בסגנון שלו זה שייע גלזר, שהיה חלוץ רחבה מעולה עם מהירות גבוהה. ההבדל הוא ששייע היה ליצן גדול ומצחיק, ומילר לא".

רוזנטל הגיע למנשנגלדבך דרך חיבור בין מאמן בנבחרת ישראל אז, עמנואל שפר, למאמנה של הקבוצה הגרמנית, הנס וייסויילר, מורו ורבו של שפר מבית הספר למאמנים בקלן. מכיוון שקבוצתו, הפועל פ"ת, סירבה לשחרר אותו לגרמניה, נכנס רוזנטל להסגר של שנה ואז הצטרף לעונה הבלתי נשכחת ההיא. "מילר היה בשיאו, מזל שלא אני שמרתי עליו", הוא נזכר במפגש מול גרד ובאיירן מינכן במשחק העונה. "בתנאי השלג שהיו במגרש, גם על חברו אולי הנס היה לי קשה מאוד לשמור".

עוד קודם לכן, בתחילת 1970, הגיעה מנשנגלדבך לביקור ראשון של קבוצת כדורגל גרמנית בישראל, ומחצה את הנבחרת 0-6. "התבוסה היתה אור אדום לפני היציאה שלנו למונדיאל במקסיקו כמה חודשים אחר כך", אומר רוזנטל, "ויכול להיות שהיא הצילה אותנו בסופו של דבר".

Aviadp65@gmail.com