אחי, בני: קללת לבנון של אסתר בן יהודה

על מדף בפינת הסלון של אסתר בן יהודה דולק נר זיכרון. בשעות הערב הלהבה רוקדת עם הרוח, שומרת על הזיכרון בלב. פעם בשבוע אסתר מדליקה נר חדש לזכרו של אליאל בנה. בשבוע שעבר, בי"ט באב, חל יום השנה ה־15 למותו. התאריך הלועזי, 13 באוגוסט 2006, יצוין בעוד שבוע. הוא נהרג במלחמת לבנון השנייה, רגע לפני הפסקת האש. בן 24 היה במותו.

בחדר אחר בבית מוצמד אל הקיר נר זיכרון חשמלי. הנר הזה, היא אומרת במבט חלול, הוא לזכרו של אחיה יוסי, שנהרג גם הוא בקרב בלבנון, ב־6 ביוני 1982, יומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. בן 21 היה במותו.

לבנון הראשונה, לבנון השנייה. שתי מלחמות שקרעו את הלב של אסתר לחתיכות קטנות־קטנות. עכשיו היא מציירת עיגולים קטנים באצבעה על השולחן, כמו מסמנת את מעגלי החיים של בנה ושל אחיה שהצטלבו.

שניהם שירתו בגולני. שניהם יצאו למלחמה בתחושה שהם חייבים להגן על המדינה. שניהם לא חזרו.

סמ"ר יוסף (יוסי) אליאל ז"ל נהרג ימים ספורים לפני שהיה אמור להשתחרר. סרן אליאל בן יהודה, שלחם כקצין במילואים, נהרג יום לפני הפסקת האש, שאחריה היה אמור לחזור הביתה. גם אסתר, כמו אמה לפניה, הוציאה בשבעה כיבוד שהכינה לכבוד השחרור של הבן. יום השנה למותו של יוסי צוין לפני כחודשיים, בט"ז בסיוון, ושבוע אחריו צוין יום הולדתו העברי של אליאל, שנולד בתום השבעה על דודו. גם רותם, בתה הבכורה של אסתר, היתה בהיריון כשאליאל נהרג. היא ילדה ארבעה חודשים לאחר מכן.

לשניהם היו בנות זוג כשנהרגו. "אני תמיד אומרת שיש לי 'כמעט גיסה', 'כמעט כלה'", מספרת אסתר בחצי חיוך. אחר כך תתנצל, תנסה להסביר שלמרות הבדיחות הקטנות שהיא משלבת בשיחה, בפנים היא פשוט לא מוצאת את הרוגע.

היא אישה נעימה, מטופחת. על צווארה שרשרת מוזהבת עם מטבע שעליו חרוט השם "אליאל". עובדת כמורה לשילוב עם תלמידי חטיבת ביניים. לאורך השנים גם לימדה ספרות, תנ"ך והבעה.
יש לה שלושה ילדים. רותם (43), שעובדת במשרד ראש הממשלה, אליאל וגיל־עד (32), מנהל ביטחון של הקהילה היהודית במינכן. "קראנו לו גיל־עד, בתקווה שתהיה לנו שמחה לעד". יש לה גם ארבע נכדות.

על שער הכניסה לחצר ביתה שבכפר תבור תלוי דגל ישראל גדול, ודגל נוסף תלוי לצד דלת הכניסה. על שידת מדפים גדולה בפינת הסלון מונחות עשרות תמונות של אליאל, ולצידן גביעי כדורגל שבהם זכה לאורך חייו ואלבומים שהוכנו לאחר מותו. זו לא הפינה היחידה שמנציחה את זכרו. רוב התמונות בסלון הן של אליאל, ואסתר כמעט מתנצלת שאין לה תמונות של שאר בני המשפחה. "הכי טבעי לי לראות אותו בתמונות. הוא נשאר בהן צעיר, חתיך, שמח. ככה אני רוצה לראות אותו, בכל מקום".

"יוסי רצה סיירת, והתקבל"

היא גדלה בכפר תבור, שם נולד גם אביה, אברהם. הבת הבכורה במשפחתם של האם פניה והאב אברהם. אחריה נולדו מרים ויוסי, בן הזקונים. בית חם, מלא אהבת הארץ, רווי סיפורי מלחמות שאביה היה משתף מתקופתו כלוחם בגולני.

"ב־1979 כשאח שלי התגייס, הוא רצה להגיע לסיירת גולני, למורת רוחו של אבי. אבא שלי לא רצה שהוא ילך לסיירת, הוא רצה שיוסי יבוא להמשיך את עבודת האדמה, וידע שבסיירת עובדים יותר קשה. הוא אמר לו שיעשה שירות שלוש שנים, ואחר כך יחזור הביתה, למשק. היו לנו מטעים שלמים של עצים שארץ ישראל השתבחה בהם, משמשים, שזיפים, כרם ענבים. לפני שהתגייס, אבא שלי נטע עצי זית שהיו מיועדים ליוסי.

"אבל הוא רצה סיירת, והתקבל. ואני מדברת על שנות ה־80, כשכל הזמן היו יורים קטיושות על יישובי הצפון. ההורים שלי לא היו שקטים והגיעו לבקר אותו בכל מקום בצפון שבו היה מוצב. הוא לא סיפר להם שהיה בבופור, הוא לא סיפר להם מה הוא עושה. רק היה אומר, 'פעם תשמעו על איזה מבצע גדול שגולני עשו, ותבינו לבד'. הם כבר חיכו לשחרור שלו.

"לקראת השחרור, ב־1982, יוסי נסע לאילת עם חברים, וביום שישי חזר פתאום הביתה. אמא שלי שאלה אותו מה קרה, והוא אמר שהוא רצה לחזור כדי להיות עם החיילים שלו במסע ביום ראשון. באותו יום כבר נשבו רוחות מלחמה".

היא עוצמת את עיניה, נזכרת כיצד הגיע אחיה הקטן לבקר גם אותה בבית בכפר באותו יום שישי. היא כבר היתה בחודש תשיעי, מצפה לבנה השלישי.

"הוא היחיד שידע את השמות שתכננתי לתת לילד או לילדה שהיו אמורים להיוולד לי. לא ידענו אם זה יהיה בן או בת, אז לא ידעו, אבל רק הוא, עד היום, יודע על אילו שמות חשבתי. דיברנו על עניינים משפחתיים רגילים, נתתי לו עוגה טובה שהכנתי, עוגת גבינה שלוש שכבות, והוא עוד ביקש חתיכה לחברה שלו". שנים אחר כך היא כבר לא מסוגלת להכין את אותה עוגה.

יוסי ישן בלילה בבית הוריו, ובשבת בוקר הסיעו אותו ההורים למחנה שרגא, בסיס גולני ליד עכו. אסתר זוכרת איך אמא שלה התרגשה כשיוסי הציע לה להצטרף לנסיעה, וכך הרוויחה זמן איכות נוסף עם בנה החייל.

"הם חיכו לו בחוץ, קיוו להחזיר אותו הביתה, ולחופשה באילת עם הצוות שלו. אבל יוסי אמר שכל המפקדים יושבים עם המפות והוא צריך להישאר. הוא אמר לאבא שלי, 'אל תדאג, אני בא אליך בשלישי לכל החיים. תתחיל להניע את הטרקטור כדי שאחרוש את האדמה', כי הרי הוא היה אמור להשתחרר. וככה אבא שלי נפרד ממנו. ראה אותו מתרחק במראה של הרכב, וזהו. לכן כל השנים הוא סירב לבוא לבסיס לטקסי זיכרון. כדי לא לראות את התמונה הזו שוב".

ביום ראשון, 6 ביוני 1982, החל מבצע שלום הגליל, לימים מלחמת לבנון הראשונה, וכוח קרקעי נכנס ללבנון. בכפר תבור, שנמצא בגליל התחתון, כבר הכינו שולחנות פינוק לחיילים שיבואו להתרענן. בערב הודיעו שחיילי סיירת גולני כבשו את הבופור. "אין נפגעים", אמרו בחדשות, ואסתר רצה להודיע לאמה על ההצלחה.

"אלו היו כמה שעות שמחות, וזהו", היא עוצמת את עיניה. בחמש בבוקר, כשאחות הכפר הגיעה לביתה, השמחה הסתיימה.

"שמעתי דפיקה בדלת, ואוטו נעצר ליד הבית. ישר קפצתי לחלון. ראיתי איש מבוגר וחשבתי שהוא איש משק או משהו. ואז ראיתי את האחות של הכפר. קראתי לה מהחלון, והיא אמרה שאפתח את הדלת. פתחתי, ועמדתי קפואה במקומי. היא אמרה לי שהיא מצטערת לספר לי, אבל יוסי נהרג ואני צריכה להיות חזקה כי אני צריכה ללדת. שאלתי מה עם ההורים, היא אמרה שיש אצלם כבר אנשים. ככה התחיל ההיפוך הראשון של החיים שלי".

קמה מהשבעה, לחדר הלידה

כשהיא בחודש התשיעי להיריון, אסתר הלכה להלוויה וישבה שבעה. בערב האחרון של השבעה ילדה בן בבית החולים עפולה. משפחתה, שקמה משבעה ללידה, נעה בין כאב לשמחה. בעקבות מותו של יוסי, בחרה לקרוא לבנה אליאל, שהיה שם נעוריה.

"אח שלי היה הבן היחיד, הוא היה אמור להמשיך את שם המשפחה. אבל הוא כבר לא היה בחיים, ואליאל היה גיבור יהודי בספר דברי הימים, אז קראנו לו אליאל. את יודעת, אף פעם לא היה לו שם חיבה או שם מקוצר. אחרי שהוא נהרג שאלתי רבנים מה משמעות השם שלו, והם אמרו לי בדיעבד שזה ילד של אלוהים. בא לעשות את התפקיד שלו כאן וזהו, הלך. ואני כל השנים כעסתי על עצמי, אולי לא הייתי צריכה לתת לו שם של ילד שמוסרים. לא לזה התכוונתי כשקראתי לו אליאל".

כשאליאל נולד, אסתר נעה בין שמחת החיים לכאב המוות. עד היום היא לא יודעת איך לא שקעה בדיכאון לאחר לידה. "כשרותם נולדה, מילאו לי את המיטה בסוכריות. כשאליאל נולד, חזרתי לבית ריק. אנשים היו מגיעים לניחום אבלים גם אחרי השבעה, ורצו גם לברך על הלידה, אבל לא באמת ידעו מה להגיד. גם אני לא ידעתי מה אני מצפה בכלל שיגידו לי. הייתי מחזיקה אותו על הידיים, מסתכלת עליו ושואלת אותו 'אתה תחיה או תמות?', ואחר כך מוסיפה 'אולי הוא ילך לסיירת גולני'. הרי הוא נולד בזמן של מלחמה, בזמן אבל. לא ידעתי מה צפוי לו".

הוריה, היא מוסיפה בלחש, לא הראו שמחה יתרה על לידת הנכד. "אני בטוחה שהם שמחו, אבל זה לא היה תחליף, זה לא עזר. הם לא אמרו לי, 'תביאי אלינו את הילד, נצחק קצת'. אחרי שיוסי מת, אצל אבא שלי היה אסור לצחוק. אם היינו צוחקים הוא היה אומר, 'אוי ואבוי'. אמא שלי, עם כל הקושי, והיה לה מאוד קשה, רצתה להמשיך לחיות. רצתה קצת לצחוק.

"אבא שלי לא היה מסוגל לעשות שום שינוי בבית, אפילו לא לצבוע קיר, כי 'נהרג לי ילד, איך אני אצבע קיר'. ואני שם. כמוהו. גם לי עדיין קשה לעשות שינויים בבית. ואני צריכה לעשות פה הרבה שינויים: לצבוע, לסדר, לחדש. ואני רוצה, מאוד רוצה. אבל הלב לא נותן. משהו בולם אותי. אני יודעת שאליאל היה רוצה שאני אהיה שמחה ושיהיה לי טוב, אבל קשה לי מאוד. לכן לפעמים אני מתנצלת בפניו, שאני לא מצליחה".

"איך לא עצרתי אותו?"

לאחר מותו של יוסי הפכה אסתר לחלק ממשפחת גולני. היא היתה פעילה בסיירת, דאגה לחבילות לחיילים וגייסה תרומות, וגם הרצתה בפניהם על אחיה. נעימת ההמתנה בטלפון שלה היא "גולני שלי". עד היום היא זוכרת שהאקליפטוס שנטעו לזכר יוסי בבסיס שרגא, בחורשת הנופלים שנטעו המשפחות השכולות, נמצא בשורה השלישית.

כשהגיע תורו של אליאל להתגייס, היה זה רק טבעי שילך לגולני. אפילו שלמד במגמת אלקטרוניקה ומחשבים בתיכון, וקיבל הצעות להתגייס ל־8200 בחיל המודיעין, הוא רצה גולני. "לכולנו היה ברור שהוא ילך לגולני", עיניה זורחות.

דמעה של געגוע זולגת על לחיה, נעצרת בשולי חיוך של זיכרון מתוק של אליאל, שתמיד אסף סביבו חברים, טייל, היה שותף לפעילויות בכפר. "ילד שתמיד זרח ממנו אור".

היא עוצרת את דבריה, פותחת אלבום שהכינו חבריו וחייליו לאחר מותו. "אליאל היה כמו אבא שדואג באופן טוטאלי לילדיו", סיפרו עליו חייליו. "בכל פעם שאני פותחת את האלבום, זה כאילו אני מסתכלת עליו בפעם הראשונה", אסתר מלטפת את העמודים בקצות אצבעותיה, מתעכבת על כל עמוד בערגה.

"כשהוא עבר גיבוש גולני, כל כך שמחתי בשבילו. לא היתה אמא יותר מאושרת בעולם ממני. נכנסתי להורים שלי גאה, סיפרתי בגאווה שהוא עבר, ואז אבא שלי אמר לי משפט נוראי: 'מה את שמחה? את רוצה שיהרגו אותו?', ואני ממש נעלבתי. לקח לי זמן להבין שהוא אמר את זה מדאגה".

אליאל התגייס לסיירת גולני ב־14 בנובמבר 2000. מעט לפני סוף המסלול יצא לקצונה, ואחרי שסיים את ההכשרה לקצונה ביקש להצטרף למסע המסכם של הסיירת, מסע של 120 קילומטר. קצינים, לרוב, לא מתבקשים לעבור את המסע, אבל אליאל רצה לדעת שהוא מצליח לסיים אותו. אסתר מתגאה כשהיא מספרת שהוא זה שנשא את האר.פי.ג'י, אותו כלי נשק שנשא גם אחיה. "נשק שנותנים רק לחזקים".

"בהתחלה, כשהוא הגיע לסיירת, הוא הרגיש שמתייחסים אליו אחרת בגלל דוד שלו. אבל הוא היה טוב בזכות עצמו. היה לו חשוב לסיים את המסע של הסיירת, אבל להמשיך את השירות בגדודים, 'לעצב חיילים'. ככה הוא קרא לזה. כי לסיירת כולם הגיעו מרצון. לגדודים שלחו אותם. והוא רצה לחנך את החיילים.

"להורים שלי היה קשה עם זה שהוא הלך לגולני, אבל הוא לא ויתר להם. הוא התעקש שהם יבואו לטקס סיום מסלול, והם באמת באו. אני עמדתי על הבמה כנציגת ההורים של הצוות, ואמרתי שאני סוגרת מעגל של 20 שנה מאז שאחי נהרג.

"אבא שלי היה גאה בו, אבל היה לו גם המון פחד בפנים. בכל פעם שהייתי מספרת שאליאל הצליח במשהו שקשור לצבא, אבא שלי היה מקטין את ההישג, מתוך דאגה".

אליאל הוצב בגדוד 12. אל"ם שי סימן טוב, לימים מפקד גדוד 12 שנפצע קשה במבצע צוק איתן, היה מפקד הפלוגה שלו.

"אליאל מאוד רצה לחנך את החבר'ה, להעביר להם את רוח הצבא ואהבת המדינה. הוא היה הרבה בג'נין, בעזה, בצפון. הוא סיפר יום אחד שכשהם היו בפעילות, הוותיקים בגדוד כעסו עליו שלא עשה לכבודם 'טקס ותיקות', שזה מעין טקס של כבוד. לאליאל היה ברור שלא יהיה טקס כזה, הרי הם באמצע פעילות, והם לא הבינו.

"כשהם סיימו את הפעילות, הוא לקח אותם לגבעה גבוהה, והראה להם על מה הם שומרים: על בית החולים בצפת, על האוניברסיטה בחיפה, על האזרחים. הסביר להם למה פעילות חשובה יותר מטקס ותיקות. אחר כך הם לא באו עוד בשום טענה, ואני הסתכלתי עליו בהערצה כשהוא סיפר את זה".

בסוף 2003 כשסיים תפקיד בגדוד 12 הציעו לאליאל תפקיד הדרכה בבה"ד 1, תפקיד שלא רצה. אסתר נחלצה לעזרתו, ודיברה עם המפקדים כדי שיוצב בחזרה בשירות קרבי.

"כאן", היא מכה בחוזקה על רגלה, "כאן זה היה פספוס. אולי היינו יכולים להציל אותו. אני לא קיבלתי תשובה ודאית, אבל הוא עצמו לא ויתר, הלך למח"ט גולני וביקש לחזור להיות קצין לוחם. הפעם פיקד על צוות בפלוגת עורב.

"באחד האירועים שערך בביתו לחיילים, הוא נעמד מול כולם והצהיר, 'אנחנו גולני ראשונים, נותנים בראש, ואם מישהו צריך לשלם בחייו אנחנו עושים גם את זה כי זו הארץ שלנו'.

"אני זוכרת את עצמי יושבת על המדרגות של הבית, שומעת אותו אומר את זה לחיילים שלו ולא עוצרת אותו. איך לא עצרתי אותו? פעם אחת העזתי להגיד לו שישמור על עצמו, והוא ענה לי, 'קודם כל אני שומר על החיילים שלי'. זה מכעיס, אבל זה היה אליאל. ובגלל זה תמיד בטחו בו והלכו אחריו".

"אמר שקראו לו למלחמה"

לקראת ההתנתקות, בקיץ 2005, ביקש אליאל להשתחרר מהצבא. "הוא לא רצה להיות שותף לקריעת חלק מארץ ישראל", מדגישה אסתר. הוא שוחרר במאי באותה שנה, ושובץ למילואים בחטיבת כרמלי כמפקד מחלקה במסייעת, רובם חיילי גולני.

ביולי 2005 נסע לטיול הגדול בדרום אמריקה עם חבר, ושם הכיר את ניצן, שהיתה בת זוגו עד שנהרג. כשחזר לארץ, בסוף מארס 2006, עבד בחקלאות בכפר והרבה לטייל בארץ. הוא כבר חשב על העתיד, תכנן להתחיל לעבוד בעבודה ביטחונית, והתחיל להתכונן לפסיכומטרי.

התוכניות של אליאל השתנו ב־12 ביולי 2006. כוח חיזבאללה חטף שני חיילי מילואים, רס"ל אלדד רגב ורס"ל אהוד גולדווסר ז"ל, שהיו בסיור ליד גבול לבנון, ובאותו ערב יצאה ישראל למבצע שכר הולם, לימים מלחמת לבנון השנייה.

אסתר זוכרת איך אליאל כבר הכין תיק עם ציוד אישי, חיכה לקריאה, שהגיעה רק בסוף החודש, ביום שישי, 29 ביולי. "אני הייתי אצל רותם בירושלים, והוא צלצל ואמרו לו שקראו לו למלחמה. שמעתי את זה ופרצתי בבכי. הילד שלי הולך למלחמה. הוא אמר לי, 'תירגעי, אני קודם הולך לשחק כדורגל', כאילו זה יעזור.

"בשבת הוא הלך ליום מילואים בעמיעד. זו היתה הפעם הראשונה שהוא היה במילואים בגדוד, והוא היה צריך להזעיק חיילים שיגיעו בראשון בבוקר לשירות מילואים במלחמה. כמה שריחמתי עליו, הסתכלתי עליו בהערצה. הוא היה שם יום שלם, חזר לישון בלילה בבית, ורק חיכה לבוקר. רצה לחזור לשם. בבוקר ניצן לקחה אותו לבסיס, היא רצתה שהם עוד יישארו קצת יחד, אבל הוא אמר שהוא צריך ללכת, וזהו".

אסתר מעלעלת בספר הזיכרונות שהכינו לאחר מותו, כועסת על עצמה איך לא התעקשה אז לבוא לבקר אותו. "הרי התנדבתי כל החיים לעזור לחיילים. הכרתי את כל מי שצריך להכיר בגולני. הייתי מכינה אוכל לחיילים שיורדים מלבנון לכיוון צפת, אבל לא יכולתי לנסוע אליו כי אמרו לי שמסוכן ויש קטיושות.

"באחד הימים הוא אמר שאולי אוכל להגיע, אבל אחרי כמה שעות חזר אלי ואמר שהוא שוב נכנס ללבנון. שגם הוא היה רוצה לראות אותי, אבל שאי אפשר. כל כך התאכזבתי.

"היום אני ממש מצטערת שהקשבתי לו ולא נסעתי אליו. יכול להיות שהייתי מגיעה והיו אומרים, 'איזו אמא נחמדה יש לך, סע הביתה לכמה שעות'. יכול להיות שהייתי נפגעת מטיל בדרך, ולא מגיעה לשום מקום. אבל אני רק ישבתי בכפר תבור, ובכל פעם ששמעתי מסוק רצתי מהבית שלי למרפסת של ההורים שלי לראות איך הוא טס לכיוון בית החולים, ולקוות שאליאל לא נמצא עליו.

"יום לפני שהוא נהרג הלכתי לבקר פצועים ברמב"ם, לפי רשימה שקיבלתי מקצינת הנפגעים. בני המשפחה של אחד הפצועים סיפרו לי שלקחו חדר במלון כי לא היה להם איפה לישון, וכל הדרך חזרה הביתה חשבתי שאני צריכה להכין תיק לבית החולים, כדי שיהיה לי אם אליאל ייפצע ואני אצטרך להיות ברמב"ם.

"היו אנשים שביקשו ממני להוציא אותו מלבנון, ואני אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להוציא את הבן שלי מהמלחמה. מה אני אגיד, 'אח שלי מת אז תשחררו אותו הביתה?'. איזו שטות. את מבינה, היה לי קשה להגיד לו שלא יילחם. וזה היה נורא".

"סגרתי עליהם את הדלת"

ב־13 באוגוסט 2006, יום ראשון, אסתר היתה טרודה בענייני עבודה לקראת החזרה לבית הספר. היא זוכרת שבטלוויזיה ראיינו חברת כנסת ממפלגת שמאל, שכעסה שפוגעים בחפים מפשע בלבנון. בחדשות הודיעו שלמחרת בבוקר נקבעה הפסקת אש, ואסתר התרגשה מהמחשבה שאליאל יחזור הביתה.

כמה דקות אחר כך נשמעה טריקת דלת של רכב. "הכלב שלנו, שהיה פינצ'ר עצבני כזה, לא נבח. ואני קמתי מהספה, הלכתי ופתחתי את הדלת של הבית, ולא ראיתי כלום. ואז, בבת אחת, אני רואה שלושה קצינים באים.

"ישר צעקתי, 'באתם להגיד לי שאליאל נהרג!' וסגרתי עליהם את הדלת. אמרתי שאני לא מכניסה אותם. לקחתי אוויר ובסוף הכנסתי אותם. בתוך רגע הבית התמלא באנשים, שידעו לפניי.

"הלכתי לטלפון, התקשרתי לניצן, ואמרתי לה הכי בפשטות, 'אליאל מת'. זה היה רגע לא נורמלי.
"וכמו שאני הייתי בהיריון כשאחי נהרג, רותם היתה בהיריון כשאח שלה נהרג. מתברר שקצין העיר היה אצלה בירושלים והודיע לה. לגיל־עד, שעבד כמציל בבריכה, אמרו שצריך לסגור את הבריכה בתירוץ שיש סכנה מטילים, ורק לאט־לאט הודיעו לו שאחיו נהרג. הוא היה בטוח שזו טעות, כי אמרו שהוא נהרג בטנק. אבל זו לא היתה טעות.

"באותו זמן גם הודיעו להורים שלי, בליווי של רופא ואחות. אבא שלי ישב על הספה, ראה טלוויזיה ואמר שהוא חיכה לזה. כשהוא סיפר לי את זה, הבנתי באיזה סבל הבנאדם הזה חי. הבן שלו נהרג, והוא יושב ומחכה שיודיעו לו שגם הנכד נהרג. כעסתי על עצמי על כך שכעסתי עליו שהוא לא מצליח לחיות. כי עכשיו אני מזכירה אותו מאוד. אני לא מוצאת שלווה לנשמה".

אליאל נהרג ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה. הוא וחייליו נשלחו להביא אספקה למחלקה ששהתה כמה ימים בשטח, בתוך לבנון. באותו הזמן טיל של חיזבאללה פגע במחלקה אחרת, ואליאל וחייליו מיהרו למקום הנפילה והחלו בפינוי פצועים.

"הוא היה מפקד שהיה אומר 'אחריי', וכולם היו באים. כשהוא וסמל המחלקה, רס"ל אלעד רם ז"ל, הרימו את אחד הפצועים, שוגר טיל נוסף למקום שבו הם עמדו ופגע בהם. אליאל ואלעד נהרגו במקום. שניהם קיבלו צל"ש ממפקד פיקוד צפון על פעילותם".

לאחר מותו, אליאל הועלה לדרגת סרן. בצל"ש שקיבל נכתב כי "הראה במעשיו רוח לחימה, מנהיגות ואומץ לב עד חירוף נפש".

"כשאני שואלת למה זה קרה ואיך זה קרה, אנשים אומרים לי 'זה אליאל'. ואני לא מבינה למה אליאל היה חייב למות. זה היה ברור שהוא יעזור למישהו, אבל למה הוא היה חייב למות בגלל זה?
"חודש אחרי שנהרגו, לקחו את המשפחות להשקיף על הגבעות שעליהן הבנים נלחמו. הסתכלתי על אחד הבסיסים, ואמרתי שכאן הייתי צריכה לעמוד ולצעוק לאליאל שיבוא הביתה. הסמח"ט אמר לי שאין סיכוי שהוא היה שומע אותי, כי הכל היה שם אבק ועשן ורעש גדול. אבל גם אם היה שומע אותי, היה אומר לי 'לא'.

"וזה המוטו שאני רוצה להיאחז בו, שאליאל היה אומר לי 'לכי מפה'. היה לו ברור שזו המדינה שלו, ושהוא צריך להילחם עליה. הרי הוא היה יכול לצאת משם. הוא היה יכול להגיד, 'דוד שלי נהרג, שימו אותי במפקדה'. אבל היה לו חשוב להילחם".

"למדתי לא לבכות"

אליאל נקבר בבית הקברות של כפר תבור, לצד דודו יוסי. לאסתר היה קשה לראות כיצד הורידו את דגל ישראל מהארון שלו בהלוויה, והיא הניחה על קברו דגל אחר. על המצבה חקוקות מילות השיר "יש פרחים שעד אינסוף נשארים במנגינה".

בכל יום שישי היא הולכת לבית הקברות, מנקה את המצבה, מדליקה נר. "בסוף נותנת נשיקה לכרית, כאילו אני נותנת לו נשיקה במצח".

היא מכירה את כל "משפחות גולני". את מרים פרץ ששכלה שני בנים, את האימהות "החדשות" שבניהן נהרגו במבצע צוק איתן. שקעה בשכול, שממנו היא מתקשה לקום.

לעיתים היא מצטרפת לאירועים שעורכות עמותות למען משפחות שכולות. "עוד בשבעה הגיעו אלי בתיה וינברג, רכזת צפון מעמותת 'משפחה אחת', שתומכת במשפחות של נפגעי טרור ובמשפחות שכולות. מאז, היא ובשמת אורן, מהסניף הצפוני של העמותה, מלוות אותי כל שנה. באות לכל יום זיכרון ולכל אזכרה, חוגגות לי יום הולדת. אני יודעת שהן שם כשאני צריכה. אני מרגישה שהן מבינות מה אני עוברת".

בשנים האחרונות היא מרצה בהתנדבות לבני נוער בתיכונים ולחיילי גולני, ועדיין מלמדת פעמיים בשבוע. "אנשים שמכירים את הסיפור האישי שלי מזמינים אותי לדבר. בהרצאות שלי אני נוהגת להגיד שאני אמא של אליאל, אבל אני אחת מהרבה אימהות שהילדים שלהן נהרגו. אני באה להראות שאני לא משהו מיוחד, אף שבאתי לספר על הבן שלי. ואז אין לי ברירה אלא להתחיל גם בסיפור של אחי, כי הרי אליאל נולד בסוף השבעה. אבל אני מרגישה שזה ממשיך אותו, את המנגינה שלו.

"אליאל מת, אבל הרוח שלו עדיין כאן. גם היום, 15 שנה אחרי מותו, אני פוגשת עוד ועוד אנשים שהכירו את אליאל. אליאל כל כך אהב את העולם, ועכשיו הוא חסר בעולם.

"שואלים אותי איך אני זוכרת את כל הפרטים של היום שבו הודיעו לי, אבל זה ברור. הרי אני חיה את הרגע הזה כל הזמן, ומשנה לשנה זה יותר ויותר קשה.

"הילדים התחתנו, וזה משמח, והחיים ממשיכים, אבל החיים של אליאל נעצרו. אני כמעט לא הולכת לשמחות, ואם אני כבר הולכת, זה לכאלה של החיילים שלו. ואז אני אומרת להם שאליאל בטוח שמח לראות שהם שמחים.

"כל השנים לא הבנתי את אבא שלי, קצת כעסתי עליו שהוא לא מסוגל לשמוח משום דבר. ופתאום אני מרגישה כמוהו, וזו הרגשה ממש קשה. כי קשה לי לשמוח. קשה לי לבלות. לא רציתי לעשות לנכדות שלי את מה שאבא שלי עשה לנו, אז למדתי להתאפק ולא לבכות לידן. אני לא כועסת על החיים שהם ממשיכים. אני פשוט לא שם".

batchene@gmail.com