הספרדים עשו דבר מדהים: הצליחו שנשכח להם 36 שנות דיקטטורה רצחנית. כשאומרים "ספרד" זוכרים שמש, חמון, סייסטה ופלמנקו. הפרופגנדה ל-לא-נכונה; הם לא משכימי קום, הולכים באיטיות נינוחה (ומקוממת) ברחוב, השמש שלהם לא שוקעת אף פעם ומבשלת בני אדם שהודות לוורמוט משלימים עם גורלם הרותח. אבל מאז הרילוקיישן שלי למדריד חלפו עשרה חודשים, ונחשפתי לצדדים פחות נחמדים.
מדריד יעילה ומתפקדת. המדרידאים מנומסים, מסבירי פנים, אוהבי חוקים, וגם מסודרים עד כדי גירוד גוף. בבקרים, בתחנת מונקלואה שליד ביתי, ללא גדרות וללא סדרנים, מאות אנשים מסתדרים בטורים מושלמים. ומבחירה.
לי זה לא מפריע, למה לא לעמוד יפה בתור, מה זה פה, המזרח התיכון? ובכלל, דעתי במדריד משובשת ומסמנת לטובה הכל: אני מאוהבת. ההתאהבות שלי מתחילה עם השטחיות ההכרחית לכל התאהבות. העיר יפה. מאוד יפה. שופעת ירוק, שדרות העצים ננטעו בה כמחמאה לבניינים או שמא הבניינים ננטעו בה כמחמאה לשדרות העצים. מאות שנים של תכנון עירוני מחבק אדם.
בהחלט עדיפות שכונות עם מדרכות רחבות, אלה המאפשרות לך ללכת במבט מורם, ולהעריץ; כל בניין הוא יצירת פאר בוורוד או בצהוב או בכתמתם, עיטורים מקורזלים. המרפסות לעיתים מחופות בצבעוניות בחלקן התחתון, כך שהולך הרגל המביט מלמטה ייהנה מעוד קצת חן, למה לא?
בצהריים, בין שחם למות או קר למות, יוצאים לשתות בירה שלצידה יוגש נשנוש. אולי זו נדיבות, אבל אולי זו מדיניות של נא לא להשתכר, אנחנו לא מזרח אירופה! המדרידאים שותים כדי לדבר. ברחוב שלי יש אינספור טרסות, ברים ומועדון לילה שיחד מייצרים פסקול, מעין "המהמהמהמה", רחש קבוע שהספרדים מפיקים כשהם מתאגדים בקבוצה. פעם הייתי בהופעה שהחלה לשעמם את הקהל. זה בתגובה פצח ב"המהמהמהמהמה" טוב יותר מהמוזיקה.
לא נושא שיחה פופולרי. על מלחמת האזרחים בספרד והגנרל פרנקו
למה להרוס את האווירה
הם מדברים הרבה אבל יש דבר אחד עליו הם לא מעוניינים לדבר: פרנקו. אין במדריד מוזיאון מרכזי לתקופתו של הרודן, שנגמרה רק לפני שנייה, בשנת 1975. למעשה, בעיר שחוגגת תרבות וידע, אין שלטים או הסברים לדיקטטורה שאחראית להוצאות להורג, היעלמויות, מאסרים ועשרות אלפי מקרי רצח פוליטי. הנה פרט היסטורי מכוער שרוצים להדחיק: מדריד הייתה עיר הבירה הראשונה בהיסטוריה המודרנית שנכתשה בהפצצות אוויר שיטתיות, עם מטרה חדשנית - לזרוע טרור ולהשמיד אוכלוסייה אזרחית חסרת ישע.
מדי פעם יחלוף התייר ליד בניין מחורר, ואף שלט לא יעצור אותו כדי לספר שהוא הולך ליד כתמי דם מהעבר; התייר ימהר לזארה הקרובה. ואולי בשביל זה הבניינים יפים כל כך, כדי שתוסח הדעת ותקבל את הנרטיב שכאן לא קרה כלום. אבל קשה שלא לחשב כי בני ה-50 ויותר, ההולכים באיטיות חביבה ומסתדרים כה יפה בטורי סרגל לאוטובוסים, חיו תחת שלטון ברוטלי, שרבים מבני משפחותיהם שיתפו עמו פעולה.
בארוחות ערב עם חברים, אני הדודה המעיקה שתמיד מחרבנת את האווירה ושואלת, "נו, מה אתם אומרים על פרנקו?". הספרדי הרנדומלי לצדי משתתק ונראה כאילו הצעתי להחדיר לו חפץ חד למקום מוצנע. רק ידיד חדש אחד, עיתונאי - איך לא - פתח בפניי את הדלת כשלקח אותי לטיול אופניים בפארק "קאסה דה קאמפו" הסמוך לביתי. מה שהיום פותח לריאה אורבנית ירוקה, היה במלחמת האזרחים אחת החזיתות המשמעותיות ביותר בהגנה על מדריד.
הפארק משתרע על פני 17 אלף דונמים; המדרידאים נהנים לרכב בו על אופניים ולהתנשק עם ארבע לשונות מתחת לעצים. אותו שטח פתוח זוהה ב-1936 על ידי הנציונליסטים הימנים כדרך מצוינת לכיבוש הבירה, שסירבה להיכנע מהר כפי שהעריכו. העיתונאי-מדריך שלי ירד משביל האופניים הרשמי, המשכנו ברגל לשטח פראי. "פה היו השוחות", הוא מצביע על אדמה חפורה, אז אני מבינה כי גבעותיה הן מלאכת אדם. "החיילים ישבו כאן כי מהנקודה הזאת אפשר לראות את כל מרכז העיר, ולכוון ארטילריה ופגזים הישר לתוך ליבה".
"גראן ויה", שדרת השופינג המרכזית, זכתה אז לכינוי "שדרת המוות": תותחנים של צבא הימין תזמנו את ההפגזות באכזריות מתמטית לשעות שבהן האורות באולמות הקולנוע כבו. צופים נהרו החוצה ונרצחו במרחץ דמים.
העיתונאי מוביל את המשורר הצ'ילאני שהצטרף לטיול ואותי, דוחק שנתקדם מהר ולא נפטפט, שהרי השמש עומדת להרוג את כל המשתתפים. קשה לנו להתרכז בהיסטוריה הכמעט בלתי קיימת הזאת. כמו האנושות כולה, אנחנו מעדיפים לתחקר את ההווה: מה את עושה במדריד ומה אתה, באיזו שכונה ולכמה זמן תישארי, ספר לי עוד על סופרות סרביות.
לפתע מופיע לרגלנו מחסה בטון מבוצר, ששימש את החיילים. מתקן חלוקת מים בקצה השביל מכוסה בגרפיטי, אבל במבט מקרוב הוא מחורר בסימני ירי. שתיקתנו מעמיקה בעודנו חותכים לשביל חבוט שמרעיד לנו את האופניים. השביל נסלל כדי להתחבר לגשר שסיפק ציוד ללחימה. בבהילות הסלילה, נותרו בבטון טביעות הסוליות של חיילי המחנה הלאומני.
כשיוצאים לריצה מפספסים את העבר. פארק קאסה דה קאמפו
"אם מישהו היה מוכן לחפור כאן, היו מתגלות עצמות, שימורים של אוכל, כל מה שהחיילים השאירו אחריהם. מעניין לדעת מי קבור כאן, אבל אף אחד לא מוכן לפתוח את העבר".
"אם מישהו היה מוכן לחפור כאן, היו מתגלות עצמות, שימורים של אוכל, כל מה שהחיילים השאירו אחריהם. מעניין לדעת מי קבור כאן, אבל אף אחד לא מוכן לפתוח את העבר"
אנחנו חותמים את הסיור ב"פארק דל אואסטה", אזור מטופח שבו אני רצה בבקרים, כי הדשא מריח ירוק טרי גם בחודשי הקיץ המהבילים. אנשים אוכלים בעמדות פיקניק אינצ'ילדס לצד מבנים משונים, שגם אני בריצות שלי לא עצרתי לתהות מה הם. "עמדות ירי של הצבא הלאומני" מעדכן העיתונאי כי שוב, אין שלט.
"מוקדם מדי", יאמרו להגנתם הספרדים בעוד העיר דוהרת הלאה, מדחיקה, רוצה מרכזי קניות, תערוכות מודרניות, מאצ'ה ובשמים מולקולריים. מתחת לפני השטח ההיסטוריה בכל זאת מבעבעת. בשנים האחרונות הפרנקיזם זוכה להתעניינות מצד הצעירים, תקופת הדיקטטורה פתאום נתפשת רומנטית משהו. ברים שהיו מעוז הימין הפרנקיסטי מתמלאים בפרצופים חדשים. כשאין זיכרון ציבורי מגובש עם חזון, לא נוצרת היסטוריה - נשארת נוסטלגיה. ולמה שלא תהיה נוסטלגיה?
התעלמות אמנותית
אחרי מותו של פרנקו הקימה ספרד דמוקרטיה חדשה וקברה את העבר באמצעות "חוק חנינה" גורף. המדינה כולה חתמה על ברית שתיקה פוליטית, שמחקה את פשעי הדיקטטורה ומנעה כל העמדה לדין, נכנסה לעידן הדסטפה: סוף לשמרנות הדתית, עכשיו נעשה קולנוע שובב ונתמסר לפריצות מינית. הקרע בעם הספרדי היה כה גדול, שכדי להמשיך הלאה, הוחלט להתעלם מהפשע. החברה כל כך מסוכסכת שגם היום העם לא מצליח להסכים על מילים להמנון, וכך ספרד היא בין המדינות הבודדות בעולם שבה ההמנון הוא אינסטרומנטלי בלבד.
לא הצליחו להסכים על המילים, ונשארה רק המנגינה. המנון ספרד
וישראל, מה יקרה לזיכרון הטרגדיה שלה? קופצת לי לראש הידיעה שבינואר 2024, כחלק מעבודות תשתית, צבעה חברת נתיבי ישראל את פנים אחת ממיגוניות המוות, בה נרצחו ונחטפו צעירים שנמלטו מפסטיבל הנובה. בלי לשאול או להתייעץ, משפחות הנרצחים התעוררו להחלטה שרירותית מגבוה: טיוח, העלמה, תחזוקת העתיד ללא תכנון הזיכרון. כביש 232, מפלס המוות, רצוף באתרי הנצחה שהוקמו על ידי משפחות נרצחים ביוזמות ספונטניות. נשתלו ברושים, פרגולות, גלי עד מאולתרים לאורך הדרך.
ההנצחות נוצרות לא מתוך שיח משותף עם השלטון, אלא כיוזמות של המועצות, כל קהילה לעצמה. איך אפשר לשתף פעולה בעיצוב זיכרון עם גורם עליון שמתעקש על העלמת הפשע? איך אפשר להחלים כשאפילו על טקס הזיכרון ב-7 באוקטובר אין קונצנזוס?
בסוף יוותרו רק עמדות ירי שחולפים על פניהן בדרך לפיקניק, סוליה עמומה בשביל שאף אחד לא מבחין בה, עד להיעלמות. עם טיוח אינפורמציה ושכתוב על ידי כוחות פוליטיים, כל שקר יוכל להיאמר; פצעים מדממים יוכלו להפוך לפארק לטיולי אופניים, לגבעות במקום שוחות, לגרפיטי במקום סימני ירי, לפטפוטי טרסה המחביאים פשעים שאיש לא נתן עליהם את הדין. וזה בסדר, מותר לחזור לחיות. אבל מקום שלא מספר את סיפורו היטב, סופו שמישהו אחר יספר אותו במקומו.
