מוקסמת מקלישאות מופלאות כגון סייסטה, ורמוט ופרלמנטים קודחי ראשים, אני עדיין מתמוגגת מהספרדים שיוצאים מדי ערב לשתות מאהו ונחים בטרסות. הרחוב שלי בשכונת צ'מברי הוא תמהיל מושלם של סטודנטים וזקנים. מדי בוקר אני פוסחת על בתי הקפה שמגישים ספיישלטי קופי ומתיישבת ב"צ'וררייה", מזמינה קפה קון לצ'ה ולחמניה עם רסק עגבניות. לצידי פועלים מאתרי בנייה מעשנים סיגריות ומשתעלים שיעול מוקדם. זקנים בקבוצות זוללים צ'ורוס עם שוקולד וסומיטו, מיץ תפוזים. הצעירים בשולחנות שותים בירה של 10:00 בבוקר, לצד אחרים שקוראים ספרים.
אישה זקנה לבושה בכובע קש ושמלה ארוכה פרחונית מטאטאת סביבנו. היא קצת משוגעת, מתברר, אובססיבית לניקיון הרחוב. הפועלים שואלים אותה איזה קפה תרצה הבוקר, או אם בא לה לאכול משהו על חשבונם.
ברחוב מועדון לילה קדחתני. בסופי שבוע המדרכות סוערות עם מאות צעירים, שגם הם אגב, נעמדים בתור מסודר בכניסה. לפעמים, שיכורים, הם שרים בקולי קולות ב-05:00 בבוקר. לי זה לא מפריע, אני סוגרת חלון ויש לי איטום טוב.
עיר עם איטום טוב. הכל אודות מדריד
גם למדריד יש איטום טוב; זו עיר שסוגרת מפגעים, עיר שמסתירה. בשבע בבוקר עוברת משאית ועם זרנוק מים אדיר שוטפת את המדרכות מבקבוקי בירה וסיגריות. כך שכשאני מתיישבת בצ'ורריה עם הפועלים, הכול שוב מצוחצח, דבר מפורענויות הלילה לא קרה.
ובקצה הרחוב שלי, מוקד חשוב בסיפור: קאנטרי.
מדובר במרכז ספורט ענק: בריכת פנים וחוץ, חדר כושר עצום, אצטדיון, כיתות ירי. נכנסתי לקבלה וביקשתי להירשם. רשימת המתנה של עשרה חודשים, אמר הבחור שהיה, אגב, מנומס מאוד. אם תסכימי למינוי בוקר בלבד, יש רשימת המתנה של שלושה חודשים בלבד. אה, הספרדים החמודים האלה, חשבתי. לא מעט פעמים נתקלתי בהנחה משמעותית למי שמוכן לעשות דברים במקומם בבוקר. עם שאוכל ארוחת ערב רק בשעה 10:00 לא יקום להתעמל ב-07:00. אישרתי את כניסתי לרשימת ההמתנה, המקבילה המקוונת של התור לאוטובוס, ובתוך חמישה חודשים התקשרו אלי: "בואי!"
בקבלה הסבירו איך להשתמש באפליקציה, נתנו מפתח ולקחו טביעות אצבעות. נפתח בפניי עולם עם אינסוף אפשרויות למיצוק הגוף: יוגה, כוח, פילאטיס, קרוספיט, דברים שנשמעו כמו דגמים של רכבי 2X4, 6X8, מי יודע. הופתעתי שלבריכה לא ניתן פשוט להגיע, אלא שיש לשריין תור והביקור בה מוגבל לשעתיים. אין בעיה, הנהנתי לעצמי כסתומה שפגשה חתיך מסנוור והוא מתחיל לפרוק את כל מחלות הנפש שלו. "אני אתמודד", חתמתי.
אולי זה ההישג הגדול ביותר של ספרד. לא שהיא השאירה מאחור את הדיקטטורה, אלא שהעולם כולו משוכנע שהיא חיה מסייסטה אחת לשנייה, בזמן שהיא עומדת בתורים, סופרת מזרני יוגה ומענישה על איחורים בדיוק גרמני. הדימוי ניצח את המציאות
התחלתי לחשוד כשביקשתי לקבוע שיעור יוגה באפליקציה. לצד השעה, שם המורה והשיטה, נפתח מסך ובו טבלה עם מספרי המזרונים, מ-1 עד 47, כלומר, עלי לבחור את מספר המזרון שלי. אני בוחרת מספר 43, קרוב ליציאה, למקרה שנתבקש פתאום, במקום לברך את השמש, להסתדר בשלשות ולהלל את עליונותה של ספרד. ביום השיעור, נשים נעמדות בתור לסורק קטן ומעבירות שוב את המפתח. שלב קריטי שאבין בהמשך. רצפת הכיתה מחולקת למלבנים ממוספרים, וכל אחת מתייצבת באדיקות במספר שבחרה, גם אם יש הרבה מקומות פנויים ואולי נוחים יותר כדי לראות את המורה.
כשאני מגיעה הביתה ורוצה לקבוע תור לבריכה, אני מגלה שאני חסומה. באפליקציה מופיע טיימר גדול, 66 שעות עם הכרזה בצהוב בוהק: PENALIZADO (מוענש). את לא יכולה להשתתף בפעילויות הקאנטרי. לא העברתי מפתח בכניסה ליוגה, וככה, אני בחרם על הטעות הראשונה?
למטרת השוואה, התקשרתי לחברה בלונדון. בקאנטרי שלה, אם מפספסים שיעור לתפיסתם, מקבלים שלוש אזהרות ורק אז מתחילה הענישה.
"אוי, מדריד," מחייך חבר ברצלונאי שהגיע לביקור ואני מספרת לו גם על הסיפור. "את יודעת, ההמנון של הדיקטטורה נקרא Cara al Sol, פנים לשמש. ביוגה מברכים את השמש, לא?" צחק. "המדרידאים הבינו יוגה ממש לא נכון, זה נטוע בהם".
לברך את השמש? המנון הדיקטטורה
טוב, אולי הספרדים יודעים משהו; המשכתי להגן על הקאנטרי. והנה, אנגליה קורסת בעוד ספרד משגשגת עם הפנים לשמש. בשנייה שהעונש שלי נגמר והטיימר נעלם, שיריינתי תור לבריכה החיצונית למחרת ב-12:00 מופיעה אזהרה: מי שיאחר ביותר מחצי שעה, ייענש שוב בהרחקה.
חמש דקות ל-12:00, הספרדים מסתדרים בתור מופתי בכניסה לבריכה. הפעם אני מקפידה לסרוק את המפתח שלי ביראה. על הצג מופיע Adelante ("אפשר להמשיך") מעודד, אני פורצת למדשאה.
כל אדם פורש לעצמו מגבת ומשתטח. אמנם רק לשעתיים, אבל הנה, החיים הטובים! רבים סביבי שולפים ילדים אבל גם ספרים; אפילו חבורת צעירים שנראים ערסים למדי מוציאים ספרים של הוצאות איכותיות, לא הרלן קובן. אני צריכה להזכיר לעצמי לסגור את הלסת כשהבחורה שמשתזפת לצידי קוראת ב"אודיסאה".
ילד לצדי אוכל פריכית, ולפתע, משום מקום, מפציע מציל שמודיע שאין לאכול בשטח הבריכה. האמא מתנצלת והפריכית חוזרת לתיק. אני נזכרת ברגע מכונן בהחלטתי לעזוב את ישראל. סוף אוגוסט, הקאנטרי השכונתי ברמת גן. הבריכה מפוצצת בילדים שמאיימים לחסל את מי שייכנס בטעות לרדיוסם, מציל על סף התאבדות. ילד בן ארבע כיסה את כל גופו בדני שוקולד. האמא לקחה אותו למסלול השחייה המהירה ושטפה אותו מהדני במים. תקריות של קקי בבריכה היו אירוע דו-שבועי.
אני מסתערת על הבריכה הקטנה שבה יש כל מיני זרנוקים ומפלים. המפלים מופעלים בלחיצת כפתור, ורק למשך 15 שניות. מסאז' סמלי. אני מתחילה לקבל את התחושה שלא רוצים שארבוץ במים, שאתרפק, ש"ארפה". אולי בספרד אין ממה?
חמושה בספר של פוקנר, אני מצטרפת לשאר הקוראים על שפת הבריכה. כשנהיה חם, אני נכנסת למים וממשיכה לקרוא. שוב משום מקום מפציעה מצילה שמבקשת ממני לא לקרוא במשקפי שמש בתוך הבריכה: "אפשר לשבת במשקפי שמש על שפת הבריכה, אבל לא בתוך המים".
אני מסתערת על הבריכה הקטנה שבה יש כל מיני זרנוקים ומפלים. המפלים מופעלים בלחיצת כפתור, ורק למשך 15 שניות. מסאז' סמלי. אני מתחילה לקבל את התחושה שלא רוצים שארבוץ במים, שאתרפק, ש"ארפה". אולי בספרד אין ממה?
"אין בעיה", אני מהנהנת וממהרת לצאת, ברור שפוקנר הולך ישר לתיק האישי שלי. בהמשך אישה אחרת במשקפי שמש ננזפת גם. "אבל אלה משקפי ראייה!", היא מסבירה, "בלעדיהם אני לא רואה!". אך אין חמלה. בן הזוג שלה מוציא עבורה את המשקפיים בעוד היא מחכה לו, עיוורת, בתוך המים.
רבע שעה לפני השעה 02:00, המצילים כבר עוברים ומזכירים לכולם שיש להתפנות, נהנינו מספיק. ביציאה אני קולטת שלט גדול ומפורט: יש להיכנס רק בכפכפים, אסור נעליים מבחוץ, אסור תיק גב, אסור אוכל, שתיה, אסורות עגלות ילדים. בקיצור, אל תבואו.
"את בטוחה שעברת לספרד?" שואלים חבריי המופתעים שזוכרים לספרד רק ורמוט ועצלנות כללית, אבל משום מה לא שהדיקטטור נפל כי מת במיטתו. כן, אני בטוחה שעברתי לספרד. כמו בכל פעם שעוברים למקום חדש, לומדים לראות אותו על כל גווניו ולא רק על פי סטראוטיפיו.
די מהר אני שוב מקבלת עונש באפליקציה, הפעם עם טיימר של 72 שעות הרחקה. בדלפק הקבלה מסבירים לי, לא בלי הנאה, שהחלפתי יותר מדי פעמים את התורים שלי לבריכה הגדולה. "החלפתי תמיד בזמן", אני מתגוננת.
"אבל יותר מארבע פעמים", האינקוויזיטור סוגר את הדיון.
רבע שעה לפני השעה 02:00, המצילים כבר עוברים ומזכירים לכולם שיש להתפנות, נהנינו מספיק. ביציאה אני קולטת שלט גדול ומפורט: יש להיכנס רק בכפכפים, אסור נעליים מבחוץ, אסור תיק גב, אסור אוכל, שתיה, אסורות עגלות ילדים. בקיצור, אל תבואו
אחרי ריצוי העונש אני שבה ורואה אמבולנס בכניסה. ארבעה פרמדיקים מפנים מתעמל. אין טעם לשאול שאלות, ברור שלא עמד בתקנים וקרס. אני מביטה באיצטדיון, יש בו אימונים של עשרות כיתות ירי. בשלב הזה כלום לא מפתיע אותי יותר.
"הם אוהבים ראש קטן, הספרדים", מסבירה לי חברה אחרת שעשתה רילוקיישן למדריד לפני שש שנים. "כמו שהם אוהבים לנסוע כל קיץ לאותו הבית של סבתא במשך 30 שנה. בלי שינויים. רוצים שיחליטו עבורם".
"נו, עם שעבר 36 שנות דיקטטורה", אני מתעקשת על החיבור, כי המשמעת בקאנטרי היא לא אנומליה; היא מופיעה במדריד שוב ושוב. למשל, בשכונות רבות הדיירים מורשים לזרוק זבל רק בין השעה 19:30 ל-23:00 בלילה. הפחים נעולים בחדר, ומוצאים לרחוב רק בשעות הנקובות. בימי ראשון אין הוצאת זבל בכלל, כך שהזבל מתבשל בבתים, ובשני בערב יש לי כבר בפח פצצת סירחון צ'רנובילית. אם אי פעם נצטרך ללחום נגד פוטין, אדע עם מה. כשרק עברתי לדירה, בעלת הבית הזהירה אותי שעל הפרדת פסולת לא נכונה מקבלים מכתב הביתה.
אין דבר קשה ומפרך יותר מלהצליח לשבת ולעבוד בספריות; חלל שאמור להיות פתוח, מזמין. אבל כדי לשבת עם לפטופ בספרייה הלאומית עברתי תהליך סינון קפדני של שבועיים, מסלול נינג'ה של אתרים קורסים, תכסיסים של פקידים שבדקו את נחישותי, ואז סתם יחס של ראש קטן ו"אל תבואי". אחרי שאושרתי, מוספרתי - אני וחפציי - לא יכולתי להתיישב בספרייה איפה שרציתי, אלא קיבלתי גם מספר עמדה. מיותר לציין בשלב זה שהמקום עומד ריק כמעט לחלוטין.
ההרגל הכי מתעתע. על הסייסטה
אולי זה ההישג הגדול ביותר של ספרד. לא שהיא השאירה מאחור את הדיקטטורה, אלא שהעולם כולו משוכנע שהיא חיה מסייסטה אחת לשנייה, בזמן שהיא עומדת בתורים, סופרת מזרני יוגה ומענישה על איחורים בדיוק גרמני. הדימוי ניצח את המציאות. אבל הספרדים לא שכחו לחיות. הם בנו חברה שבה אפשר להרשות לעצמך להיות רגוע, דווקא מפני שכמעט הכול מסודר מראש. יזמות היא אינה שם המשחק.
אגב, גם לגבי הוורמוט יש חוק: מותר לשתות אותו רק בצהריים, לא בערב.
"אבל למה?" אני שואלת ידיד ספרדי.
הוא מושך בתגובה בכתפיו. "לא שותים ורמוט בערב. נקודה".
