והרי ידיעה שהתקבלה זה עתה: ללא אוכל בני אדם אינם יכולים לשרוד, גם אם יש להם בארסנל שש צוללות גרמניות חדישות או עוד עשרות מטוסי F-35. ולכן מופלא בעיני שבמערכת הבחירות הנוכחית, המוכתרת שוב ושוב כ"גורלית ביותר בתולדות המדינה", האוכל נותר רק אביזר תדמית. כל תפקידו מסתכם במועמדים, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתאמצים להוכיח שהם "בדיוק כמונו", כשהם נאבקים בלאפה עמוסת שווארמה ומבקשים עוד עמבה וחריף מול המצלמות.
אלא שרתימת הצלחת לטובת הקלפי אינה המצאה ישראלית, שכן הפוליטיקה למדה להאכיל אותנו הרבה לפני שלמדנו לבלוע את ההבטחות שלה.
קול הדרך לקיבה
בשנת 63 לפני הספירה עמד למשפט ברומא לוקיוס ליקיניוס מורנה, שזה עתה נבחר לקונסול, באשמת שוחד בחירות, עבירה שהרומאים כינו "אמביטוס", שפירושה המילולי הוא להסתובב ולחזר אחר אנשים.
מורנה הואשם בכך ששילם לבוחרים, שכר המונים שיריעו לו ברחובות כדי לייצר מראית עין של פופולריות, וחילק מושבים חינם למשחקי הגלדיאטורים. פשעו המרכזי, על פי כתב האישום, היה שהוא האכיל והשקה את ההמון במשתאות פומביים. התובעים קראו לכך שוחד בחירות, ואילו קיקרו, סנגורו המתוחכם, הציג זאת כמעשי חסד בין חברים, ומעשה של נדיבות לרווחת החברה הרומית.
מדובר במנהג רומי עתיק ומכובד, טען הסנגור, שכן העם רגיל לכך ומצפה מנבחריו לפנק אותו. כדי להמחיש זאת הזכיר מועמד אחר שערך משתה ציבורי, אלא שזה הגיש את האוכל בכלים פשוטים, והעם לא סלח לו על הקמצנות והוא נכשל בקלפי. מורנה זוכה, ולימד את הפוליטיקאים הרומים שמי שרוצה את קולו של האזרח, חייב למלא לו את הצלחת.
בישראל המועמדים נדרשים לנגוס במנת פלאפל נוטפת טחינה ועמבה מול המצלמות (או במקרה של נתניהו באוגוסט האחרון, להזמין אנטריקוט וצלעות בשיפודייה), לחייך ולשדר שהם משלנו. אנחנו אולי בודקים בקפידה איך המועמד אוכל, אך שוכחים דבר חשוב בדרך
בתוך שני דורות איבדו הבחירות את משמעותן, שכן רומא עברה הפיכה משטרית שרוקנה את הרפובליקה ממאפייניה הדמוקרטיים. הלקח נלמד היטב, וכדי לשמר את שלטונם נהגו קיסרי רומא לחלק מזון ולערוך מופעי ראווה, המוכרים עד היום בשם "לחם ושעשועים". הבוחרים הרומאים התרגלו לקבל סעודה תמורת קולם, עד שנשארו עם הסעודה ללא הקול.
האימפריה הרומית קרסה במאה החמישית לספירה, אך השיטה שלפיה ניתן לקבל את קולם של הבוחרים תמורת מאכל ומשקה לא פסה מהעולם.
בשנת 1755 התמודד ג'ורג' וושינגטון, אז איש צעיר בן 23 ולימים נשיאה הראשון של ארצות הברית, על מושב באסיפה המחוקקת של וירג'יניה, ונחל תבוסה מוחצת, בין היתר משום שסירב לשדל את הבוחרים במשקאות חריפים. חטאו היה הפרת מנהג פוליטי מקובל באותה תקופה במושבות האמריקניות, שכונה בלשון העם "Swilling the planters with bumbo" (השקיית בעלי המטעים בבמבו, שהוא סוג של פונץ' רום).
לקראת מסע הבחירות הבא ב־1758 הפנים וושינגטון את הלקח, הציף את הקלפיות ברום, יין, בירה וסיידר, עד שכל בוחר זכה לכשני ליטרים של אלכוהול בממוצע - ורשם ניצחון גורף.
בתקופה זו ההצבעה היתה פומבית, וימי הבחירות הפכו לקרנבלים קהילתיים רועשים, שבהם ציפו מהמועמדים לשדל את המצביעים באוכל ובמשקה.
אלא שבאמצע המאה ה-19 התהפכה הקערה על פיה. בבחירות לנשיאות ארה"ב ב־1840 התמודד ויליאם הנרי הריסון מול הנשיא המכהן מרטין ואן ביורן. מטה הבחירות של הריסון השכיל להציגו כאיש פשוט הלוגם סיידר חריף בבקתת עץ, ואת יריבו כאליטיסט המתענג על כפיות זהב בבית הלבן.
הריסון ניצח, ומאז החלו הבוחרים לבחון פחות את מה שהם מקבלים לאכול, ויותר את מה שהמועמד אוכל בעצמו וכיצד הוא עושה זאת. הבוחר חדל להיות אורח הממתין למנה לשולחן, והפך למבקר מסעדות קפדן המתאפיין בסבלנות מוגבלת למדי.
נדמה שאין מקום שבו הבחינה הזו מתנהלת בטקסיות רבה יותר מאשר ביריד של איווה. בכל אוגוסט עולים אליו לרגל המועמדים לנשיאות, מצטלמים ליד פרה מפוסלת מחמאה, עוטים סינר, הופכים נתחים על הגריל ומשוחחים עם הבוחרים כאילו נולדו ליד המעשנה. זהו טקס שאיש לא הוכיח שהוא עובד, אך אין מועמד שיעז לוותר עליו.
אין מועמד שמעז לוותר עליו. ברביקיו ביריד באיווה בבחירות לנשיאות ארה"ב 2024
את חוקי הבחינה ניסח מייק האקבי, לשעבר מושל ארקנסו וכיום שגריר ארה"ב בישראל כיום: "אם תהיה מעודן ובררן מדי זה יפגע בך, ואם תתנהג כמו חזיר זה יפגע בך; אתה חייב למצוא את נקודת האיזון המדויקת".
פוליטיקאים רבים שילמו מחיר אלקטורלי כבד משום שלא הקשיבו לעצת זהב זו. אחד מהם הוא אד מיליבנד, מנהיג הלייבור הבריטי, שתועד לקראת בחירות 2015 כשהוא נוגס בכריך בייקון בהבעת פנים לא מחמיאה. התמונה הפכה במהירות לוויראלית והזינה את הדימוי שדבק בו כפוליטיקאי מגושם ומנותק מהעם. יתרה מזו, היא הציפה את השאלה המטרידה: כיצד אדם שלא מסוגל להתמודד עם כריך ינהל מדינה?
מה בעצם נבחן כאן? בוודאי לא תיאבון או העדפה קולינרית. הביס הוא מבחן שייכות הבודק אם המועמד מכיר את הקוד המקומי ובשל כך ראוי לאמון הבוחר.
איך אדם שלא מתמודד עם כריך ינהל מדינה? התמונות הוויראליות של מיליבנד עם הבייקון
כאן נכנסת גם סוגיית המגדר, שכן גבר שזולל המבורגר נתפס כעממי, בעוד שאישה שעושה בדיוק אותו דבר עלולה להיתפס כחסרת ריסון. הילרי קלינטון הבינה זאת היטב, ולכן הסתפקה בשתי נגיסות צנועות מהצלע שקיבלה, ואת השאר סיימה במטוס. בניו יורק היא רק הביטה בעוגת הגבינה המזוהה עם העיר, כמי שלמדה היטב שאסור לנשים לאכול מול מצלמה.
מאחורי המופע הזה מסתתרת בעיה עמוקה בהרבה. בשנת 2016 תקף דונלד טראמפ את יריבו בפריימריז, ג'ון קסיק, על האופן שבו הוא אוכל, התפאר בכך שהוא מלמד את ילדיו לקחת ביסים קטנים בלבד, ושאל את הקהל האם זה האיש שהם רוצים לראות בבית הלבן. טראמפ לא עסק במדיניות או ברקורד הציבורי של יריבו, אלא רק בנימוסי השולחן, והקהל צחק ומחא כפיים בהתלהבות.
ומה קורה בישראל? אצלנו המועמדים נדרשים לנגוס במנת פלאפל נוטפת טחינה ועמבה מול המצלמות (או במקרה של נתניהו באוגוסט האחרון, להזמין אנטריקוט וצלעות בשיפודייה), לחייך ולשדר שהם משלנו. אנחנו אולי בודקים בקפידה איך המועמד אוכל, אך שוכחים פרט אחד: לדרוש ממנו תשובות על מה שיעלה לנו האוכל, מי יגדל אותו ומה יעלה בגורלו של החקלאי בשוק.
ואולי זו הסיבה שבשבתון הבחירות הישראלי לא מעט אזרחים מעדיפים לוותר על הנאומים ולהדליק מנגל בפארק. אחרי 2,000 שנה של משתאות, רום וצלעות על מקל, הבוחר הישראלי מאכיל את עצמו, וזהו כנראה הרגע היחיד בכל מערכת הבחירות שבו הוא בטוח שיקבל בדיוק את מה שהזמין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
