לפני שלוש שנים, אחרי עשורים שבהם הרגישה שהיא צועדת על כביש־חיים סלול ומדויק, אליאנה תדהר הלכה לאיבוד. בגיל 31, כאם טרייה לתינוק, משהו בזהות שבנתה לעצמה כשחקנית התנפץ לרסיסים והשליך אותה להתמודדות אישית שהרחיקה אותה זמנית מהמקצוע. עד שבעלה, הזמר והשחקן לי בירן, סייע לה, באהבה וברגישות, לעלות מחדש על הדרך.
"היום אני בת 34, ומגיל 17 שחקנית. כשנבו נולד, לפני שנתיים ושבעה חודשים, הרגשתי שאני על סירת גומי בלב ים. לידי יבשת שהיא אליאנה השחקנית, ובצד השני יבשת שהיא אליאנה האמא, ואני כמו בסרט 'חיי פאי', מסתכלת על שתי היבשות ושואלת 'מי אני?'
"הייתי עם נבו שנה וחצי בבית ולא רציתי לחזור לעבוד. הבנתי שהדבר הכי חשוב בחיים הוא להיות אמא. אבל אז היתה לי שיחה משמעותית עם לי המדהים, שראה ממש לתוכי ואמר: 'אלי, אני לא דוחק בך לחזור לעבוד, אבל בואי נחשוב מה היה מעניין אותך לעשות'".
למה הוא אמר לך את זה? מה הוא ראה אצלך באותה תקופה?
"הוא ראה שאני הולכת לאיבוד בתוך חיפוש הזהות שלי כאמא. הוא זיהה את המקום שבו הוא יכול לעזור לי להתרומם, כי אני לא יכולתי באותו שלב לחשוב ברזולוציה רחבה. בעיקר דאגתי לצרכים של נבו ושלי. בחצי השנה הראשונה לי היה לצידי בבית, עד שהוא נכנס ל'פריסילה מלכת המדבר' בהבימה. קיבלתי לפעמים עזרה מאחותי, מאמא שלי, מחברות.
"אני אדם שכשיש לו קושי, אני לא יוצאת החוצה, אני מאוד מתכנסת, משימתית. הרגשתי שאני מחפשת את הזהות החדשה שלי, וזה החיפוש הכי גדול שחוויתי עד כה בחיים. מעניין אם זה יקרה לי גם בלידות הבאות, בעזרת השם. אם את נולדת מחדש עם כל לידה של עצמך".
היה בזה גם אלמנט של דיכאון? נשים רבות חוות תחושות כאלה אחרי לידה.
"דיכאון אחרי לידה הן מילים מאוד גדולות, ויש לזה גרף עצום. אני לא חושבת שהייתי בדיכאון אחרי לידה, אבל דפינטלי הייתי בהלם, והרבה מהזמן עצובה. ניסיתי להבין מי אני, ומכיוון שאני אדם מאוד תפקודי - פשוט תפקדתי, למרות העצב. עכשיו, בדיעבד, כשאני מסתכלת על אליאנה האמא לניו בורן, אני מבינה שפשוט ניסיתי לעשות הכל, וזו לא תקופה שבה את יכולה לעשות הכל. זה היה ממש השיעור שלי בחיים. ניסיתי לחיות בתבנית של 'איך אני חושבת שדברים אמורים להיות'".
ומה גילית?
"שזה ממש לא ייתכן", היא מחייכת. "האימהות מגשימה לי את החלום הכי גדול – לעזור לנשמה חדשה בעולם למצוא את עצמה. היום אני קודם כל אמא של נבו. גיליתי שזמן הפך להיות משאב נדיר וחשוב, שאני ממש לא מבזבזת, וזאת נקודת מוצא מגניבה ליצור ממנה. האימהות עזרה לי להבין שאני לא מחכה, ושאם יש נושא שבא לי להתעסק בו - אני יוצרת אותו. ברגע שהחלפתי את הדיסקט, פתאום דברים קרו".
"דיכאון אחרי לידה הן מילים מאוד גדולות, ויש לזה גרף עצום. אני אדם שכשיש לו קושי, אני לא יוצאת החוצה, מאוד מתכנסת, משימתית. הרגשתי שאני מחפשת את הזהות החדשה שלי, וזה החיפוש הכי גדול שחוויתי עד כה. מעניין אם זה יקרה לי גם בלידות הבאות"
באותם ימים עברה בך המחשבה לא לחזור לשחק בכלל?
"לא, אבל אמרתי שצריך להיות משהו מאוד משמעותי כדי שאעזוב את הילד שלי ואלך לעבוד. מבחינתי, לא להרדים את נבו בערב זה יום מבוזבז".
הדברים שקרו, שאותם מזכירה תדהר, הם ארבעה פרויקטים גדולים שנכנסו לחייה במקביל. על הבמה היא מככבת במחזמר "בילי שוורץ", מאת אוהד חיטמן ושירילי דשא (הפקה של תיאטרון toMix ותיאטרון חיפה) בדמות הראשית של בילי, פקידה מדוכאת במשרד רואי חשבון אפור עם חלומות על חיים צבעוניים יותר, שאליהם נכנס כוכב־על שטורף את הקלפים. לצידה במחזמר, שמביים משה קפטן ומנהל מוזיקלית ליאור רונן, משחקים טלי אורן, רונה־לי שמעון, מיי פיינגולד, עופרי ביטרמן ונדיר אלדד. הוא עלה השבוע בתיאטרון חיפה וירוץ בהמשך ברחבי הארץ.
החלום על חיים אפורים פחות. הטריילר ל"בילי שוורץ"
אל המסך חוזרת תדהר בסדרה "מורה בהסוואה", שיצרה ופיתחה עם בירן ועם הבמאי ירון ארזי (בהפקת סטודיו ענני). הסדרה, שתשודר בערוץ ניקלודיאון (לצופי HOT ו־yes), עוקבת אחרי תלמידים שסומנו כ"כישלון" וזוכים במורה לא שגרתית (תדהר) - שהיא למעשה שוטרת שהופכת עבורם את בית הספר לבית.
בקשת 12 היא תשתתף בעונה השנייה של סדרת הלהיט "בקרוב אצלי", עם עדי חבשוש, ובחנוכה תשוב בפעם ה־14 לפסטיגל, עם "TOP SECRET פסטיגל", שבו תגלם את ראשת מחלקת הסוכנים הצעירים שמפעילה סוכני ריגול לסיכול מזימה חובקת עולם של רן דנקר. במקביל, היא משמשת כבר שמונה שנים פרזנטורית של חברת ההלבשה דלתא.
בקרוב גם אצל אליאנה. "בקרוב אצלי", הטריילר
בטח נתקלת בשאלה איך את צולחת את המעברים המבלבלים בין עולם הילדים למבוגרים.
"מעולם לא התייחסתי לעניין הזה", תדהר נחרצת, "ואני חושבת שהעולם חייב להתעורר דחוף מהתפיסה של כוכב ילדים/לא כוכב ילדים, עשה את המעבר/לא עשה. כשכתבנו את 'מורה בהסוואה', לא אמרנו 'עכשיו נעשה סדרה לנוער'. בסוף, אני רוצה להתעסק בתוכן".
איך עלה בכם הרעיון לסדרה משלכם?
"כשלי אמר לי 'בואי נחשוב מה מעניין אותך', הבנו יחד שאני מתעניינת בדברים שקשורים לחינוך. התחלנו להיזכר אילו ילדים אנחנו היינו בבית הספר, ובזמן שאני הינקתי וקפצתי על כדור, לי התניע את המהלך. 'מורה בהסוואה' נולדה ממקום של תרפיה".
איזו ילדה באמת היית בבית הספר?
"ילדה של ההורים, ביישנית. בכיתה ו' עברנו למרכז תל אביב, ודברים השתנו בדינמיקה בבית. ההורים שלי נפרדו בשלב מאוחר יותר, אבל כבר אז המצב אילץ אותי להיות הרבה יותר עצמאית, מאוד עם עצמי. ברמה החברתית היה לי כיף, אבל ללמוד לא הצלחתי, כי הפכתי לפחות מרוכזת. היום יש ציפייה מילדים להתרכז בשיעור למרות כל הסחות הדעת שיש, ולדעתי שיטת החינוך לא עומדת בהלימה לשיח. מורה הוא אחד התפקידים הכי חשובים בעולם, והכי פחות מוערך, ואני מקווה שהסדרה קצת תשנה את זה".
דייט טלפוני בפקק
בראיון חשוף שלי בירן העניק לאחרונה למגזין "היום" בלט נושא התקרבותו לדת, שתופסת מקום הולך וגדל בחייו, עם בחירתו להתפלל, להניח תפילין ולא לעבוד בשבתות. תדהר מלווה מקרוב את התהליך שעובר בעלה ומגלה: "גם אני לא עובדת בשבת".
כלומר, שומרת שבת כמוהו?
"אני לא שומרת שבת, אני פשוט שומרת משפחה. אם אעבוד גם בשבת, אני בקושי אראה את נבו - וזה נראה לי לא הגיוני. הבחירה לא לעבוד בשבת מאפשרת לי להיות עם המשפחה שלי, אני לא מוכנה שהזמן שלי איתה לא יובא בחשבון.
"גם אני אדם מאמין, אבל אני לא מתפללת או הולכת לבית הכנסת כמו לי. כל אחד יקרא לזה בשם אחר. לי יקרא לזה 'אלוהים' ו'להניח תפילין' ו'לצום בכיפור', ואני אקרא לזה לדייק את עצמי, להתעסק בתוכן שיהיה קשור להתפתחות עצמית אישית של הנשמה שלי, להיות יותר טובה לעצמי ולסביבה שלי. זה יכול לבוא לידי ביטוי בספר שאקרא או בסדרה שאראה, או בשיחה עם חברה".
את מגדירה את עצמך אדם רוחני?
"לפני שהפכתי לאמא, ספורט היה האלמנט הרוחני שלי. עשיתי יוגה ומדיטציות. אני לגמרי מאמינה שאנחנו לא פה סתם. לי הרבה יותר רוחני ממני, אולי כי הוא מתרגל את זה. מה זה להניח תפילין ולהתפלל? מה זה 'מודה אני' ו'שמע ישראל'? את הדבר הזה, של להיות בהכרת תודה, הוא עושה בתרגול שאני לא עושה. אם אני ארגיש קושי, אני אפנה למקום של מדיטציה".
"אני לגמרי מאמינה שאנחנו לא פה סתם. לי הרבה יותר רוחני ממני, אולי בגלל שהוא מתרגל את זה. מה זה להניח תפילין, 'מודה אני' ו'שמע ישראל'? את הדבר הזה, של להיות בהכרת תודה, הוא עושה בתרגול שאני לא עושה. אם אני ארגיש קושי, אפנה למדיטציה"
תדהר סבורה שהאימהות הפכה אותה לשחקנית טובה יותר ועשירה יותר בניואנסים. "חד־משמעית! כל הגישה שלי לעולמות הרגש נהייתה הרבה יותר נגישה, יש לי הרבה יותר רגש להוציא. פעם היה לי הרבה יותר קשה לבכות על פי דרישה. הייתי צריכה ללכת הצידה ולהתרכז. עכשיו אני יכולה לעבור מרגע של צחוק מטורף לבכי. כשחקנית, זה מעולה".
עם ההורות, גם הדינמיקה בבית משתנה. איך זה משפיע על היחסים עם לי?
"צריך להשקיע בזה כל הזמן, ויש הרבה פחות זמן זוגי. אנחנו עובדים באותו מקצוע, אז מצד אחד אנחנו מאוד מבינים זה את זה, מתייעצים על הכל, בעיניי הוא השחקן הכי טוב בעולם. מצד שני, הרבה פעמים אין לנו שיחות התעדכנות של 'איך היה לך היום'. בתקופות עמוסות אני מרגישה שאין לי מושג מה באמת עובר עליו, איך היה לו בהצגה, 'מה אתה מרגיש?' הדברים האלה הם הראשונים לרדת. מדברים על 'תביא נייר סופג' או 'נגמר הקוטג'', וכשנבו נרדם ויש לי חזרה בשמונה בבוקר, מתי נדבר על מה כל אחד מרגיש?"
אז מה עושים?
"עובדים בזה, עושים דייט טלפוני בפקקים באוטו, נלחמים בעייפות כשזה אפשרי. מפוצצים את האשליה הזאת, שזוגיות היא משהו שמגיע בספונטניות. כשיש ילד, צריך ליצור את חלונות הזוגיות האלה, לא לצפות שזה פשוט יגיע מעצמו. לפעמים מצליחים, לפעמים פחות".
מתי בפעם האחרונה הייתם בדייט?
"ביום ההולדת שלי לי הכריח אותי לצאת איתו לדייט", היא צוחקת. "הוא היה אחרי ארבע הצגות של 'פיטר פן' ואני אחרי צילומים וחזרות, אבל הוא התעקש. יצאנו לבר בקריית אונו, וזה היה אמנם קצר, אבל בדיוק מסוג ההתקרבויות הקטנות וההכרחיות. עכשיו, כשלי בהפסקה מ'פיטר פן', הוא קצת יותר בבית. העובדה שהוא מסדר את הבית, עושה כביסות, מכין אוכל ודואג שהבית יתופעל - היא מבחינתי הדבר הכי רומנטי שיש. אני מגיעה הביתה, וכל מה שאני צריכה זה להרדים את נבו ולהתקלח. זה מאפשר לי להתפנות לזמן הזוגי שאנחנו מייחלים לו. לדבר ולהתעדכן".
מה תעשו בחנוכה, כשלי ישחק ב"פיטר פן" ואת תהיי עסוקה בפסטיגל?
"טבלת האקסל עוד לא מוכנה", היא מחייכת, "אבל יש לנו מטפלת מדהימה כבר שנה וחצי, ובחלק מהימים נבו יבוא איתי או עם לי. אני מאמינה שהוא ירוויח מזה גמישות, וזה יהיה גם השיעור שלי, כי אני לא ממש גמישה בחיים. אגב, בפעם הראשונה שנבו ראה את לי ב'פיטר פן', הוא צרח בבהלה: 'למה אבא עף באוויר?'"
"למה אבא עף באוויר?". לי בירן בראיון למגזין "היום"
הפסטיגל הפך כבר למגרש הביתי שלך.
"בשבילי זה חופש בתוך גבולות. מכונה משומנת שאני מכירה מבפנים, ורק הקאסט והסיפור משתנים מדי שנה. למבנה האישיות שלי זה תענוג".
פרצוף חצי עקום
המחזמר "בילי שוורץ", בכיכובה של תדהר, החל את דרכו כתרגיל בלימודי מוזיקה של אוהד חיטמן והפך לקאלט כשעלה בתיאטרון חיפה לפני כעשור. בגרסה המקורית גילמה את שוורץ השחקנית־זמרת המוערכת טלי אורן, שכעת נכנסת לדמות אמה של בילי - התפקיד שלפני עשור גילמה מיקי קם.
"זאת באמת דמות שמעולם לא שיחקתי, ביץ', וזה הכיף במשחק, שאפשר להביא גם צדדים שלפעמים לא ידעת שיש בך. זאת בעצם תרפיה, להיות שחקנית"
טלי אורן היתה בנעלייך כבילי. נקודת ייחוס קצת מחייבת.
"לשמחתי, אני מכירה את טלי מהפסטיגל, והיא נדירה. מהרגע הראשון היא נתנה לי תחושה הכי חברית ומצחיקה. אין בינינו אנרגיה של תחרות או השוואה, פשוט נטו פרגון".
עד כמה חשוב לך להביא בילי אחרת ממנה?
"אני לא אוכל להיות טלי, גם אם ממש ארצה. אני לא קומיקאית. כל דבר שהיא מוציאה מהפה מצחיק, ואצלי יוצאת בילי אחרת לגמרי. בכולנו יש בילי שוורץ - האנשים שלא בהכרח רואים אותם. כדי להשתפר כאדם, החלום שלי הוא לשאול: 'את מי לא ראיתי היום? מי קצת התפספס לי?' בילי מסמנת את האנשים שגם אם הם לא קוראים לעזרה, לפעמים הם צריכים אותה. ויש כל כך הרבה שקופים כאלה ביומיום שלנו".
הרגשת אי־פעם שקופה? שלא רואים אותך?
"המון פעמים. רבים לא יודעים את זה, אבל בתיכון, בגימנסיה הרצליה, הייתי בכיתת מב"ר (מסלול לתלמידים הזקוקים לתמיכה בדרך לתעודת בגרות, מ"כ). אני נראית חנונית שיושבת בשורה הראשונה בכיתה, אבל היה לי מאוד קשה, הייתי בכיתה מוחלשת, עם תגבור יתר. יש לי בגרות רק בזכות המורה למתמטיקה יחיעם, שלא ויתר עלי והיה היחיד שהאמין שתהיה לי. בתחילת דרכי, עם כל הפרסום, היינו במשבר כלכלי משפחתי בבית, תקופה מורכבת של הישרדות. התוצאה היתה שהלכתי בתחושה שלא רואים אותי ולא מבינים אותי. רוב הזמן הסביבה לא ידעה, והיה פער גדול בין מה שהתחולל בתוכי לבין מי שתפסו אותי בחוץ".
אפרופו פער בין תדמיות, בסדרה "בקרוב אצלי", הממתק הטלוויזיוני בכיכובה של עדי חבשוש שכבש את המסך בעונה הראשונה, תדהר משחקת את יערה, אקסית שמגיעה לשבש לחבשוש את התוכניות עם הבחור שבו היא עומדת להתאהב.
זה לא שגרתי לראות אותך בדמות ה"רעה".
"זאת באמת דמות שמעולם לא שיחקתי, ביץ', וזה הכיף במשחק, שאפשר להביא גם צדדים שלפעמים לא ידעת שיש בך. זאת בעצם תרפיה, להיות שחקנית".
ועוד שינוי: ב"מורה בהסוואה" את בפעם הראשונה בכיסא היוצרת. זה בא עם הרבה אחריות.
"זה חלום. אין לי בעיה עם אחריות, אני אוהבת אחריות במה שמעניין אותי. הסדרה הזאת פתחה לי את הצ'אקרה, ואכפת לי מכל נדבך בה - מהפוסטר, דרך הליהוק ועד איך מרגישים השחקנים על הסט. יש משהו משחרר בלהיות יוצרת. אצלי, עם האחריות מגיע שחרור, כי הכל בתדר שלי, ביחד עם לי והבמאי ירון ארזי. זה הדליק בי מחדש תשוקה למקצוע. אני מרגישה שבסדרה הזאת עשיתי תיקון עם איך שהייתי כשחקנית מתחילה".
תסבירי.
"רוב הקאסט ב'מורה בהסוואה' הם בני 17-14, וזה הפרויקט הראשון שלהם. כשהייתי בת 17, בסדרה 'החולמים', אף אחד לא שאל אותי אם אני מתחברת, למשל, לבגדים שנתנו לי או אם אני מרגישה בנוח. היה לי נוח שצבעו לי את השיער לבלונדיני? לא. אבל ברור שהסכמתי, כי הייתי נערה והגשמתי חלום.
"אבל עכשיו, על הסט, ראיתי שלאחת הבנות היה פרצוף חצי עקום והיא פחות התחברה למשהו. אז ויתרתי. אם היא לא תרגיש טוב במה שהיא עושה, היא לא תצליח להביא את עצמה. וזה הכי תיקון בעולם. זה עוזר לי להיות שחקנית יותר טובה, כי אני יודעת מה צד ההפקה צריך, וגם עוזר לי להיות יוצרת יותר טובה, כי אני יודעת מה השחקנים מרגישים".
"המקום הכי מסוכן"
שלוש השנים האחרונות, כשמדינת ישראל בערה, הטילו גם את תדהר למציאות חיים שלפעמים נדמתה בלתי אפשרית.
"יומיים אחרי 7 באוקטובר לי ואני נסענו לים המלח, להופיע בפני מפונים בבתי מלון, במקלטים ובמתנ"סים. הייתי בחודש החמישי של ההיריון והרגשתי שאני חיה בשתי מציאויות. ראיתי חדשות כמו כולם, ואז הייתי מתנתקת, כי נבו היה לי בבטן. ממש ניתוקים שהרגשתי שהם הכרחיים. ואז ילדתי. אני לא אדם חרד, כשיש אזעקה אני לא בחרדת מוות, אבל כשיש תינוק - זה יותר סיוט תפעולי. לא פחדתי, יש לי מנגנון הגנה שאומר 'טוב, לא באמת ייפול עלי טיל עכשיו, סטטיסטית', אבל כשהתחילו ליפול הטילים - הכל קיבל הרבה יותר משמעות. במלחמה עם איראן עברנו לחברה, שכנה שלנו במושב, כי אצלנו בבית אין ממ"ד. יש לה תרנגולות וטרמפולינה, ועשינו כל מה שאפשר כדי שנבו לא ייפגע".
אנחנו רגע לפני בחירות שיכריעו את עתידנו פה.
"יש תחושה של איבוד האמון במערכת שגורם להרבה אנשים, וגם לי, לוותר מדי פעם. ההרגשה היא שאנחנו לא יכולים להועיל, ולא משנה מה נעשה. אתה בורג קטן במערכת ושום דבר לא ישתנה. אני חושבת שזה המקום הכי מסוכן להיות בו. הקלישאה של 'כל קול קובע' נכונה, ובטח עכשיו. לא משנה במי בוחרים - זה לבחור בעצמנו. אי אפשר להתלונן כל השנה, ואז ביום היחיד שיש לנו יכולת לשנות דברים - לא לעשות כלום.
"אם יש משהו שאני רוצה שיקרה בבחירות האלה, זה שכל אחד ייקח אחריות על איך שהוא רואה את העתיד שלו במדינה. זה מה שיביא אותנו למקום אחר, כי התחושה היא שכבר נהיינו זרים, שהכל התפרק. אנחנו היחידים שיכולים להרכיב את זה מחדש".
את מאמינה עדיין שאפשר?
"אני חייבת להאמין. יש לי פה ילד".
לפני שנה, בעוד חיבור בתפר הפורה שבין הורות לאמנות, הוציאו תדהר ובירן את "יום יפה" - אלבום וספר עם 12 שירים שכתבו והלחינו בהפקה מוזיקלית של לי ובהשתתפות המוזיקאים דניאל עצטה ואביב קורן. הספר, שאיירה שירלי ויסמן, כלל 12 סיפורים קצרים שכתבו לי והרב שי פירון.
בוקר טוב. מתוך "יום יפה" של אליאנה תדהר ולי בירן
"אנחנו משמיעים לנבו את האלבום", היא מגלה, "וכשהוא רואה את הספר אצל חברים שלנו, הוא אומר 'אה, זה הספר שלי'".
את מזהה אצלו משיכה לעולם המוזיקה?
"הוא כל היום שר ורוקד. ההסללה קיימת", היא צוחקת, "לי כל הזמן שומע מוזיקה, ואני תמיד מבקשת ממנו שיחליש. הוא תמיד צוחק שבתוך־תוכי אני שונאת מוזיקה, אבל האמת היא שאני אוהבת - אבל יותר אוהבת שקט. נבו מאוד אוהב לשמוע עם לי מוזיקה, וכבר מנגן בתופים וכאילו בגיטרה. הוא מאוד בזה".
לפני כמה שנים ניסית להוציא מוזיקה משלך. מה קרה מאז? הבנת שמספיק זמר אחד בבית?
"בקורונה היה לי רומן קטן עם 'להיות זמרת', כי אני מאוד אוהבת לשיר, אבל הבנתי שהתשוקה שלי היא לא לשבת ולכתוב שירים ולהקליט באולפן, אלא לשיר כדמות במחזות זמר. הוצאתי שני שירים, עבדתי עם לי ועם ג'וני גולדשטיין, אבל הבנתי שזה לא הדבר שאני רוצה לשים עליו את האנרגיה שלי. לשיר במחזמר, שם התחלתי בלהקת נוער, זה הדנ"א שלי".
"תמיד משהו יתפספס"
גם אחרי שוויתרה על הספורט לטובת האימהות, תדהר הצליחה לחזור לגזרה החטובה שהיתה מזוהה איתה תמיד.
"אני מאוד אוהבת ג'אנק פוד, שלא נטעה", היא מחייכת. "ערב חברים עם פיצה ובירה זה מבחינתי פסגת הקולינריה. אבל יש לי חיבור מאוד גבוה לגוף שלי, ואני מאוד מכבדת את הכלי הזה, שאמור לקום בכל בוקר בשש, ללוות את נבו לגן, לנסוע לחזרות, להמשיך ליום צילומים, לטוס הביתה להרדים אותו, ללמוד טקסט בלילה - ולשיר יפה ולא להצטרד.
"אני דורשת מהגוף שלי המון בעומס, והוא מבקש שאזין אותו בצורה הולמת. אני אוהבת להרגיש שהגוף שלי בשיאו, לא בנראות אלא ברמה הפיזית. אוהבת להרגיש שיש לי כוח. אני אנמית, תמיד עייפה, תמיד חסר לי משהו בבדיקות דם, ובגלל זה אני מנסה לתת לגוף את מה שהוא צריך".
"אני אוהבת ג'אנק פוד, שלא נטעה. ערב חברים עם פיצה ובירה זה מבחינתי פסגת הקולינריה. אבל יש לי חיבור מאוד גבוה לגוף, ואני מכבדת את הכלי הזה, אוהבת שיש לי כוח. אני אנמית, תמיד עייפה, תמיד חסר לי משהו בבדיקות דם, ובגלל זה אני נותנת לגוף את מה שהוא צריך"
בעידן שבו צעירות מעצבות את גופן ואת נפשן לאור מודלי חיקוי לא הגיוניים, את מודעת לאחריות שיש עלייך?
"אני לא כל כך מתעסקת במראה שלי, וזה אולי מודל טוב - קצת להרגיע עם ההתעסקות באיך אנחנו נראות כל הזמן, ויותר באיך אנחנו מרגישות. אם אני מרגישה שאין לגוף שלי מספיק אנרגיה כי אני לא מזינה אותו - אני אעשה משהו לגבי זה".
מצאת את האיזון בג'נגול בין אימהות לקריירה? את מצליחה לוודא ששום דבר לא יתפספס?
"יתפספס. זוגיות מתפספסת. לפעמים את לא מספיק סבלנית לילד שלך, לפעמים את קשה מאוד עם עצמך או לא זוכרת להתקשר לאמא ואבא. דברים מתפספסים, אבל הסנטר מתחזק. אז אני יותר סלחנית כלפי עצמי על שמתפספסים דברים.
"אני לא מצפה להיות וונדר וומן, אני מצפה לעבור לשלב הבא, להיות האישה שלא מקטינה ולא מצמצמת את עצמה, ומאפשרת לעצמה להוציא לעולם את מה שהיא יודעת שיש בה. זאת האנרגיה שאני מתהלכת איתה בעולם.
"ובכלל, אני מרגישה שהשנה אני הכי אישה שהייתי אי־פעם. לא רק כי הבאתי חיים מתוכי, שזה הדבר הכי נעלה בעולם בעיניי, אלא גם כי אני אישה־בוס מהמקום הכי טוב של בוס - להיות עם הרגליים נטועות באדמה ולדעת מה את רוצה ומה מתאים לך, ולא להתבייש להטיס את הפוטנציאל שיש בך לשמיים. להשתמש במשאבים שיש בך כדי לעשות טוב לאנשים אחרים - זאת מבחינתי פסגת הנשיות".
