״רגש מוזר״: אליאנה תדהר מודה

לרגל יום השואה, תדהר העלתה סטורי שבו היא מתארת מפגש עם ניצולת השואה דבורה וויינשטיין, ושאלה אחת שהובילה אותה ישר לצפירה ולמחשבה מטרידה על הזיכרון.

השאלה לדור הצעיר

בסטורי, תדהר כתבה שנפגשה עם "גיבורה יפיפה", ניצולת השואה דבורה וויינשטיין. לדבריה, היא שאלה מה היתה מבקשת מהדור הצעיר, וקיבלה תשובה ישירה. "שאלתי אותה, 'אם הייתה לך בקשה אחת מאיתנו, הדור הצעיר, מה היית מבקשת?' היא חייכה ואמרה, 'אני יודעת, היום עוד סוגרים חנויות ומסעדות בערבים יום השואה, עוד כמה שנים כבר בטח גם את זה לא יעשו... חייבים למצוא דרך להעביר את הסיפורים שלנו לדורות הבאים'."

הצפירה והאזעקות

תדהר כתבה שבצפירה היא הרגישה "משהו מוזר". היא הוסיפה שהצפירה התערבבה לה עם האזעקות, ושהיא חוששת שהיא תאבד משמעות. כך היא ניסחה את זה: "היום הצפירה התערבבה לי עם האזעקות... איך בעוד כמה שנים לא רבות, הצפירה עלולה לאבד מהמשמעות שלה."

לתווך לילד: לא אזעקה, זעקה

בהמשך, תדהר כתבה שהיא חושבת על איך להסביר לבן שלה מהי צפירה ביום השואה, ומה ההבדל בין אזעקה שגורמת לרוץ למקלט לבין צפירה שמבקשת לעצור ולהרגיש. "חשבתי איך לתווך את הצפירה לבני, שיבין שזאת לא אזעקה שצריך ללכת בה למקלט, זאת זעקה של לב שנשבר לכל כך הרבה אנשים, למשפחות שנקרעו..." היא הוסיפה שלטענתה, קיים רוע בעולם וצריך להילחם בו, "לא רק בטילים וחיילים, גם באנושיות ובחמלה", ושאי אפשר לשכוח "את מה שהעם שלנו עבר, מה שסבא שלי עבר, גיבורי העל שבזכותם אנחנו כאן".

"האחריות עכשיו רק עלינו"

לקראת הסוף, תדהר כתבה נתון ואז סיכמה בשורה אחת. כך הופיע בסטורי: "12 אלף שורדי שואה הולכים לעולמם בממוצע בשנה. ועכשיו האחריות היא רק עלינו. להבטיח שהצפירה לא תהיה רעש רקע." תדהר כתבה שהמסקנה שלה היא לא להישאר רק עם הסמלים החיצוניים של היום הזה, אלא להפוך את הזיכרון למשהו שעובר הלאה במילים ובמעשים. כך היא סיימה, במילותיה: "שלא רק נסגור חנויות ומסעדות, אלא נפתח לבבות, נספר, נזכור, ונעביר את זה הלאה. כדי שגם כשכבר לא יהיו מי שיספרו, עדיין יהיה מי שיזכור. לתמיד."